לצאת! במצרים

 

הספר עם שירי לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה יצא במצרים


 

לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה והפקרת הדרום יצאה בפעם הראשונה כספר במצרים בהוצאת "אלעין".

הספר בתרגומו של המתרגם המצרי נאאל אלט'וחי (نائل الطوخي) כולל גם שלושה מאמרים מכתב-העת "מטעם". אנו רואים בתרגום הצלחה גדולה לפרוץ את הדחייה הישראלית את הימצאותה במזרח-התיכון. לצאת! נעה לתוך העולם הערבי כבר ביום היוולדה כששירים מתוכה פורסמו בלבנון ובמצרים. המסר הבהיר העולה מתוך התרגום הוא שיש קהל בעולם הערבי שרוצה לשמוע את השמאל הישראלי ואת כוונותיו להשתלב במזרח התיכון. לצאת! לא ביקשה תרומה או תמיכה מהוצאות הספרים ורשתות ההפצה שלהן, אלא השתמשה באינטרנט ובאירועי מחאה כפלטפורמה לשינוי חברתי-מעמדי, תרבותי ובינלאומי.
 
לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה והפקרת הדרום, הוכנה בדחיפות גדולה וזעם רב, מיד עם פתיחת המלחמה, כתגובת מחאה מיידית. האסופה הייתה שיתוף מלא תקווה של מספר גדול של כתבי עת: מעין, אתגר, דקה, סדק, גרילה תרבות ומארב. את כולנו חיברה הסלידה מהמלחמה הנוכחית, שנערכת מהנוף של מגדלי אקירוב ושל זגוגיות המטוסים, כשנרצחים בה תושבי עזה ונכתשים תושבי הדרום. היום כבר אפשר לראות את מחיר היוהרה המתבטא בחרם ובשנאת ישראל, הציניות והכוחנות והפקרת האוכלוסיות בפריפריה בצורה קשה מזו שהביאה המלחמה לבנון השנייה, שהובילה רק למוות והרס, ולא השיגה דבר. לצאת! קראה להפסיק את הכיבוש ולצאת לפעולה ארוכת טווח ובעלת חזון רב-תרבותי ושוויוני. גינינו את הטבח וההרג, וקראנו להפסקת אש מיידית ולמעבר לפסים של הידברות ושיתוף. השירון החינמי (ניתן להורדה ברשת) הגיעה מיד למהדורה שנייה ומכרה מעל אלף עותקים.
 

השירים שתורגמו לערבית מ"לצאת!"

 

  • אהרון שבתאי
  • טל כהן בכור
  • אורן קקון
  • שירה סתיו
  • נעמה גרשי
  • צאלה כץ ז"ל
  • עמיחי שלו
  • אסנת איטה סקובלינסקי
  • יוסף עוזר
  • ערן צלגוב

 

***

אירע לפני שישה עשורים

לפני כשישים שנה אירע בארצנו אסון, שקיבל את השם "נכבה"…
 
נכבה זו, אם אנו מקבלים את השם, הייתה מקיפה. במהלכה השתנו הדימויים של שני הצדדים למאבק. הערבי גורש ממולדתו והפך לפליט והדימוי של היהודי השתנה מקורבן לתלין. הוקמה "מדינת היהודים" על יסוד החטא, וכך, במקום לאהוד אותו, התאפשרה הצגת צידוקים חדשים לשנאת העולם את האדם, אשר אתמול עוד היה במשרפות.
 
בספר זה ננסה לדעת דבר-מה אודות הדימויים המדיניים, התרבותיים והאנושיים של הנכבה. ננסה ללמוד כיצד הפכה פלסטין, שהייתה ערבית, למדינה ליהודים, כיצד רוקנה מתושביה, וכיצד נמחה כל זכר לעם שחי בה מימים ימימה, כיצד נהרסו הזיכרון שלו ותרבותו. מתוך שלושה מאמרים שהתפרסמו בכתב העת הישראלי "מטעם" בעל האוריינטציה השמאלית-רדיקאלית, ניסינו להציג את רשימות הפשע: כיצד היהודים ראו את הנכבה ברשימות אלה, כיצד חיו אותה וכיצד היא גילתה עצמה בפניהם בהדרגתיות. כל זאת מתוך ארכיוני הצבא הישראלי, זיכרונות המפקדים אשר פיקדו עליה והפגישות אשר ערכו יהודים עם תושבי הארץ המקוריים.
 
במחקר על גירוש הפלסטינים מארצם, שבו פתחנו את ספרנו, ההיסטוריון הישראלי אילן פפה מחזיר אותנו לתקופת אפריל-מאי 1948. פרטי המחקר מבעיתים: מכוניות תופת מתגלגלות מההרים לתוך החיים הערביים, מזרקים שחיידקי טיפוס הוחדרו לתוכם, שווקים שהופצצו אך ורק בגלל שהם מלאים בנמלטים. כל זה קורה לפני שהצבאות הערביים נכנסו לפלסטין. זה סותר את התעמולה הציונית, שהגירוש אירע בגלל פקודות המפקדים הערביים ובתגובה על ההתקפה על מדינת ישראל. יסודות פשע ההשמדה מקיפים והם כולם אירעו לפני כניסת הצבאות הערביים לפלסטין. הואיל והמצב כזה, הרי שהדבר איננו "דוד היהודי נגד גולית הערבי", התיאור הנפוץ בנרטיב הציוני.

הנכבה לא הייתה נכבה מדינית בלבד, היא הייתה גם תרבותית. ישראל עמדה בפני בעיה חוקתית כשהייתה צריכה לטפל בספרים שהערבים השאירו בבתיהם עם בריחתם. במאמר השני, שתרגמתי תחת הכותרת "קיומו ונפילתו של הספר הפלסטיני", גיש עמית, חוקר מאוניברסיטת בן-גוריון, חושף את נסיבות שריפתם וקריעתם של הספרים הפלסטיניים, הספרים שבעליהם הערבים השאירו בבתיהם בערוב היום עם בריחתם. הוא חושף את נסיבות הקמת הספריה הערבית בעיר יפו מספרים אלה וניצולה בידי המדינה היהודית שהקימה אותה, תוך שהיא נהנית מהרווחים שזו הכניסה לה. לאחר-מכן, נקרעו הספרים שבה אחד אחד ממניעים ביטחוניים, לאחר שהפיקה מהם את מטרתה ולאחר שהתגלה שאחדים מהספרים מכילים הסתה נגד המדינה. עמית מעמיק עמנו בהיסטוריה של הרצון הישראלי למחות את התרבות הפלסטינית, או לפחות להסיטה ולהפכה לשייכת למדינה המתהווה. זאת באמצעות הבטחת הנאמנות של המורים בבתי-הספר הערביים למדינת ישראל (זהו דבר עליו אחראי מנגנון הביטחון הפנימי הישראלי, הידוע בשמו "השב"כ") וגם באמצעות השליטה בספריה הערבית, שבסופו של דבר, נקבע לגבי ספריה שיהפכו למה שמתואר בגירסה הישראלית הרשמית "סחורה שאינה מתאימה לשימוש".

במאמר השלישי, "הדבש שגנבנו", הפעיל החברתי והמחזאי חיים הנגבי נזכר בילדותו בעיר ירושלים, בשכניו הערבים וכיצד הקיצו יום אחד היהודים וגילו שהעיר הפכה ליהודית, וששכניהם עזבו אותה. אחר-כך הופיעו ידיעות בפומבי על קורות הנכבה, שהקלו על פתרון חידת ההיעלמות של הערבים. לפתע הנגבי פוגש מפקד בארגון הפת"ח. המפקד, שהיה שכן שלו, מספר לו בצורה מסודרת כיצד העניין התנהל לגביהם: כיצד נהגו היהודים לירות לעברם אש כשהם יושבים בבתי הקפה, כיצד החליטו לעזוב, לאחר מכן כיצד הבן הפך ללוחם למען שחרור פלסטין. הם שוחחו על מכרים משותפים, מכרים מלאי געגועים למולדת שהכילה את כולם, ערבים ויהודים, ללא גירושו או גזילת ביתו של אף אחד, ללא "נכבה" ו"טרנספר". האם החלום הזה עדיין אפשרי? אף אחד משניהם לא עונה. הם רק מציירים מולדת אחת שההשמדה הכוללת לא משובצת בקוי המתאר שלה.
 
מה שארע לפני שישים שנה לא שונה בהרבה ממה שקורה עכשיו: העולם עקב אחרי מראות הפצצת עזה בידי הצבא הישראלי. עקבו אחריהם גם משוררים ישראלים, והם החליטו למחות נגד מדיניות מדינתם. ביום השלישי למלחמה על עזה הם הוציאו אנטולוגית שירים שנשאה כותרת זועקת "לצאת", הכוללת שירי זעם של משוררים ישראלים, שהחליטו להשתתף בהתנגדות לבריונות הישראלית באמצעות קולם ובאמצעות הקריאה נגד האסון שהיה מנת חלקה של עזה. אנו מגישים בזאת דוגמאות משירים אלה, מתוך תקווה להשיג שתי מטרות: הראשונה, היכרות עם דוגמאות מהשירה הישראלית המודרנית. והשניה, היכרות עם קול המחאה הישראלית נגד מדיניות מדינתה.
 
המתרגם

נאא'ל אלטוח'י

***

כתבה בוואלה, עינב שיף, 16.9.20090

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

12 תגובות בנושא “לצאת! במצרים

  1. "אנו רואים בתרגום הצלחה גדולה לפרוץ את הדחייה הישראלית את הימצאותה במזרח-התיכון." – כלומר העובדה שאנשי התרבות המצרים מחרימים את ישראל ואת מי מהם שבא במגע אתה גם היא אשמת ה"דחייה הישראלית"?

    כמה קל להפוך לפרודיה על עצמכם. ואיזה הישג נהדר לקרוב הלבבות, כאשר המצרים מתרגמים אסופה של מאמרים אנטי ישראלים שנכתבו ע"י ישראלים.

    אהבתי

  2. "במחקר על גירוש הפלסטינים מארצם, שבו פתחנו את ספרנו, ההיסטוריון הישראלי אילן פפה מחזיר אותנו לתקופת אפריל-מאי 1948. פרטי המחקר מבעיתים: מכוניות תופת מתגלגלות מההרים לתוך החיים הערביים, מזרקים שחיידקי טיפוס הוחדרו לתוכם"

    אין לי מושג אם פפה אכן טוען את זה איפהשהו אבל אם כן מדובר לכאורה בזיוף אקדמי משמעותי מזה שעשה טדי כץ.

    אהבתי

  3. כן, זהו הישג, כיוון שיש דיאלוג בין מצרים לבין ישראל והשירים שנכתבו הם לא אנטי ישראלים אלא ההפך. הם פטריוטים ומבקשים להפוך את ישראל למדינה מתוקנת שבה אפשר להיות יהודי או ערבי ולממש את הלאומיות השונה מבלי לספוג גזענות
    ואפליה.

    לא ראיתי עדיין את המאמרים שפורסמו בכתב-העת "מטעם" והועברו לתרגום בספר. לכן אני לא יכול להגיב על התוכן של הפתח דבר שמתייחס אליהם.

    ישראל עושה מעשים לא אתיים בעליל, מניסויים בנשקים חדשים כתוצאה מהלחימה באינתיפאדות עד עינויים, ושיטות קולוניאליות להזזת הפלסטינים מתוך אדמותיהם החוצה

    אהבתי

  4. קצת עובדות מוצקות, מוכחות, ומתועדות על כיבוש עכו ב 48 והפשעים שנילוו אליה. קצת מדהים שהן תושבי עכו והן התקשורת לא הזכירו את נסיבות הכיבוש הייחודיות ברשעותן הללו.

    בניגוד לגירסה הרשמית (ול"זכרון" הקיבוצי) נכבשו כמעט כל הערים המעורבות (טבריה, צפת, חיפה, יפו, ירושלים המערבית, ועכו) ומרבית תושביהן גורשו לפני סיום המנדט, הכרזת המדינה, הפלישה הערבית, ולצד נוכחות בריטית. עכו, על 15000 תושבים, עמדה בגבורה בהפצצות כבדות (במסגרת מבצע "בן עמי"). למרות זאת, נכנעה העיר ב 17 במאי 48, בחיבור הרשמי על מלחמת 48 מאת נתנאל לורך כתוב: "רוח התושבים נפלה בקרבם עוד קודם לכן בעקבות מחלות שפשטו בה". לפני הכניסה לעיר קראו רמקולים, על פי משקיף האו"מ לויטנט פטיט: "הכנעו או התאבדו! נהרוג אתכם עד אחרון האנשים!".

    דוחות של הצלב האדום הבינלאומי ברורים מעט יותר, ומצביעים על החדרת חיידקי טיפוס לאקוודוקט העותומאני – מקור המיים העיקרי ממעיינות כברי. דוח מ 19 במאי 48 מתאר התפרצות פתאומית וחריפה של טיפוס בעקבות "חשד כבד להרעלה חיצונית של מקורות המיים". גם הכוחות הבריטים בעיר – שנפגעו בשיעור גבוה מהמחלה וחייליהם הועברו לבי"ח פורט-סעיד – זיהו את מקור המחלה: ב 6 במאי נפגשו בבי"ח הלבנוני בעיר ראש השירותים הרפואיים הבריטיים בריגדיר בוורידג', קולונל בונה, ד"ר מקלין ודה-מירון מהצלב האדום, מזהים את מקור המחלה באקוודוקט ומנסים לעבור לשימוש בבארות מי תהום.

    ב 18 אוג' 83 מראיינת העיתונאית שרה לייבוביץ-דר את יעקב פונדק, מפקד פלוגה ב"כרמלי", שהשתתף לכאורה בפעולת ההרעלה. הוא אינו מכחיש, אבל מתרגז ("למה לחפש עכשו צרות"). באותה כתבה היא מראיינת גם את שמריה גוטמן שהיה מפקד מחלקה ב"מסתערבים" של הפלמח. הוא סיפר לה על הניסיון להרעיל את הבאורת של עזה, בו נפלו דוד מזרחי ודוד חורין (עפגין) בידי המצרים ובידיהם חיידקי טיפוס ודיזנטריה, והוצאו להורג. גוטמן אמר שהוא התנגד לפעולה ולכן עזב את היחידה. בן גוריון מציין את העדכון שקיבל מידין על תפיסת השניים ביומניו, אבל ישראל מעולם לא דרשה או דנה בהשבת גופותיהם למרות תחנוני המשפחות (מאיר עמית אמר לאחותו של מזרחי "אבל הוא הודה!"). אורי מילשטיין אמר לכתבת: "כמעט כל כפר ערבי שנכבש… מקור המים שלו הורעל". להערכתי הוא קצת מגזים.

    אז למי התכוון הנביא זכריה באומרו:" סף רעל לכל העמים סביב"?

    אהבתי

  5. הצלב האדום כי מקור הטיפואיד בזיהום של מקורות המיים. על זה נאמר "נואו שיט" ברוב מוחלט של המקרים מחלת טיפוס הבטן נגרמת בגלל זיהום של מקורות המים. ככה זה. זה לא אומר שמישהו זיהם בכוונה. הלאה, יעקב פונדק לא הכחיש ולא אישר.ראיה אין פה. שמריה גוטמן כלל לא מתייחס לבארות של עכו עליהן נסוב הדיון כמו כן הוא לא אמר לגברת דר מה בדיוק היתה מהות הפעולה לה התנגד. יחידת המסתערבים של הפלמח בפיקודו הועברה לחיל המודיעין של צהל וכמו רבים אחרים שהיו בעלי תפקיד בכיר בפלמח גם גוטמן לא קיבל את מה ששאף לקבל. הסיפור של השבויים מורכב ולא ברור. הטענה לגבי התחתית הכפולה של המימיות אצל השבויים ובה חיידקי דיזנטריה היא של שוביהם המצרים שטענו בנוסף כי לאחר עינויים הודו הלוחמים כי נשלחו להרעיל בארות. ספק גדול אם היה בכלל ביכולתם הטכנית של המצרים לזהות חיידקים במימיות גם אם היו שם. סביר יותר וכך כותב גם אוריאל בכרך שהוצאו מהם הודאות כוזבות בעינויים. ישראל הרשמית התעלמה מהסיפור משום שהיה מדובר במסתערבים ולא רצו לחשוף זאת. אורי מילשטיין לא ראוי להתייחסות. .

    אהבתי

  6. הן גם מדבריך – הלא-מדוייקים, בעיני – עולה שהעובדות אינן חד משמעיות, ויש עדויות (רובן נסיבתיות, כמקובל במחקר היסטורי) לכך שצהל/הגנה שקלו ואולי הפעילו נשק ביו-כימי ב 48

    לכן, גם מדבריך עולה, שלפטור כקשקוש או עלילה (או אפילו להשוות לפרשת טנטורה!) את דברי פפה – כפי שעשית זו יוהרה מוגזמת. יש אפשרות סבירה שפפה צודק (אגב, בהחלט יתכן ששמועות על הרעלה הושתלו על ידי אנשי הש"י לשם יצירת בהלה). בקיצור – ההתגוללות המקורית והבטוחה-בעצמה שלך לא היתה במקומה, אפילו אם נקבל את דבריך

    אהבתי

  7. הן גם מדבריך – הלא-מדוייקים, בעיני – עולה שהעובדות אינן חד משמעיות, ויש עדויות (רובן נסיבתיות, כמקובל במחקר היסטורי) לכך שצהל/הגנה שקלו ואולי הפעילו נשק ביו-כימי ב 48

    לכן, גם מדבריך עולה, שלפטור כקשקוש או עלילה (או אפילו להשוות לפרשת טנטורה!) את דברי פפה – כפי שעשית זו יוהרה מוגזמת. יש אפשרות סבירה שפפה צודק (אגב, בהחלט יתכן ששמועות על הרעלה הושתלו על ידי אנשי הש"י לשם יצירת בהלה). בקיצור – ההתגוללות המקורית והבטוחה-בעצמה שלך לא היתה במקומה, אפילו אם נקבל את דבריך

    אהבתי

  8. האם שירה שמוחה נגד פעולה שחלק מאזרחיה רואה כפשע היא שירה אנטי ישראלית?
    אולי אנטי מלחמתית.

    ברור לי שהכותבים (ניר מיכאל ושלומי) לא רוצים שנשעה את הטרנספורמציה המתבקשת מטיעוניהם:

    א. אם אנטי ישאראלי = אנטי מלחמתית
    אזי
    ב. ישראלי = מלחמתי

    האם כך עדיף?

    שבוע שעבר בוילג' שבק"ק מנהטן, היה שיעור על התפילה ונתנה תוקף ליום הכיפור והיה גם דיון על השיר "פיוט לימים הנוראים" שהוזמנתי להשתתף בו (בתור מי שכתב אותו)

    למרות שהיה מדובר במוסד דתי במהותו
    הדיון היה מעניין ולא גלש להערות אנטי ישראליות ואחרות

    נסו גם לקרוא את דברי הפתיחה הקושרות בין הדרום הישרלי לרצועה ולסבל הנגרם לשני הצדדים בגלל החלטות נמהרות וארורות של ממשלות תאבות כח

    זה לא אנטי ישראלי להגיד דברים נגד.

    אבל נכון – זה גם לא ממש בעד.

    אהבתי

  9. אין לי מושג מה רצית להגיד במשחק הלוגי הקטן והמשונה שלך אבל מה זה חשוב, העיקר סיפרת לנו שבוילג' הניויורקי מישהו קרא בקול את השיר שלך. השיר אגב גרוע ושבלוני. לקחת פלטפורמה שחוקה ושחקת אותה עוד טיפה. כמו שאליין (מק"ק מנהטן) אומרת לג'רי- לא חשוב כמה הבריכה רדודה, אתה מצליח להוציא ממנה עוד קצת מים. תהיה בריא צלגוב.

    אהבתי

  10. תודה על המילים החמות
    גם לך שנה של בריאות

    אם לא הבנת את המשחק הלוגי שלי לא נורא
    אם זה גם שחוק בעיניך לא נורא
    העיקר שיש לך הרגשה טובה בבטן
    וסיינפלד לצחוק איתו כל הדרך עליי

    מה שכיף במים הרדודים
    זה שגם אנשים נמוכים לא טובעים

    בוא נישאר שמה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: