אורי עגנון וקבוצת קְרע

  אורי עגנון. צילם : מוטי קיקיון.

הופעתי עם גרילה תרבות בפסטיבל "עט לשינוי" 3, שהיה רועש, שמח ומלא בהוצאות ספרים ריחניות ומאביקות שנפרשו מולי כמו שדה אביבי הממלא את עין הדבורה בספרו של מטרלינק.

במהלך שיטוטיי ביחד עם אלמוג בהר שבדיוק הזדמן לפסטיבל פיוט שנערך באותו יום (איזה אושר) בירושלים ורגע לפני שראיתי חבר ירושלמי אחר שחי איתי כאן בבלוק של "רשימות" (נחשו מי נוסע לתוניסיה ומעביר טיולי גורמה יהודים-ערבים – לפותרות פוסטר מתנה של אהוד ברדק בחיבוק עז עם ציפי לא-לבני) – גיליתי קבוצת משוררים ומשוררות ירושלמית שנקראת "קְרע".

וכך הם כתבו על עצמם: "קבוצת קרע היא קבוצה ירושלמית צעירה של ציירים ומשוררים, הבוחנת יחדיו את ההשפעות של אמן על אמן, מדיום על מדיום, יצירה על יצירה. הם עובדים יחד כחצי שנה והוציאו שני גליונות של שירים וציורים הכוללים כמה עשרות עמודים, ועוד כחמישה גליונות "קרעקיר" חינמים, יצירה אחת של כל אמן, הפזורות יחד על עמוד A3 המתקפל לכיס. הקבוצה גם עשתה תערוכת רחוב בשבועות האחרונים, ואירועי קריאת שירה חצי ספונטנים בשוק."

הקבוצה הזו מוציאה מעין דף עם שירים, לעיתים מכתבון כזה עם מספר שירים על דף שאתה יכול להכניס לכיס ואולי כדאי לכנותו שירון פנקסון למרות שזה שם ארוך יותר. לא שאני איזה מגלה קולוניאל אירופי לבן שמגיע כחיפאי תל אביבי לירושלים, אלא יותר בשל כותב מרשים שנהניתי לקרוא את שיריו בשם אורי עגנון. בשיר "להפריח את השממה" הוא פירק את הקונספט המיסיונרי של הבאת התרבות למזרח. הוא עושה זאת בכוח, עוצמה. אך בסוף השיר נותר תלוי על חוט. אולי מת. אולי מחפש נוסחה עדינה יותר למצבו הרגיש. מצאתי בכתיבתו תודעה חברתית מפותחת (איך לא?!). הנה קובץ מרשימותיו ושיריו.

(אגב לתגובות ולמידע נוסף כתבו להם/ן: krartist at gmail.com)

שלשום

צלב קטן נבקע על הספרה שש. העולם מטלטל, נסגר ונוסע. אתה מודה לנהג ומחזיר את הכרטיסייה לכיס בתעודת הזהות. מלא, יש הרבה אנשים. פרצוף ועוד פרצוף ועוד פרצוף יוצרים פס רצוף של עיניים חצי עצומות.
אין מושב פנוי. אתה נדחק בין גופים פנימה במסדרון הצפוף.
"שמתי ריאל מדריד, למה זה בנקר, זה בנקר אני אומר לך".
"מאתמול לא אכלתי כלום, וראית מה זה? עכשיו התקשרת חזר לי התאבון".
"רגע, נהג!"
אתה ממשיך פנימה, "סליחה".
"אני אומר לך, אם היה קו 13 הייתי לוקח".
"חכה שניה, עומרי, חכה שניה, את זה לא אוכלים".
"נהג, תפתח את הדלת מאחורה!"
אתה נדחף בין מעילים שחורים וחולצות לבנות.
"איזה חום, אני אומר לך, זה לא טבעי".
"נהג! הדלת מאחורה!"
"מה אתה מבין?"
המסדרון משחיר ואתה מצטופף. אתה תינוק שהתחרט, שוחה בזיעה כהה ואויר מלוח עד שלבסוף פורץ החוצה, למעבר האחורי לאויר חצי דחוס, שוקע במושב ליד קשיש עם מכנסיים משובצים וקצרים וג'קט ארוך וישן.
"אני עוד מעט בשוק. אחר כך אני יקח אוטובוס הבייתה." הוא יורק את המילה הבייתה כאילו היא גסות, האיש שלפניך. "לא". אנשים סביבך עסוקים בענייניהם, גלגל רודף אחר עצמו תחתיך, ואתה, ממה אתה בורח?
שלשום רצחו את באסם אבו רחמה. "רימון". אתה לא צורח. גם האיש לידך לא צורח, הוא נרדם, מקל ההליכה שלו נטוע בריצפה הרועדת.

7.6.08

***

היסטוריה ב'

א
ספר העבר קורא בי בשישה מליון זוגות עיניים ונקודת מבט אחת.
מתחת, החמר סובב על האובניים
והמאזניים על הארץ כי הידיים פועלות.
השאלות שנשפכות לתוך הכד נהיות לתפוחי האדמה ולמעיל המנוקד
במסדרון אפור הידיים מטלטלות מצד לצד,
מטפסות על רגליים יחפות הנטועות באדמה,
אוחזות בפה שבא מהמזרח אחרי מלמול שברח בכוונה.
לאור המנורה מוחקות שורות שירה שנכתבה אחרת,
והשירה אשר נשארת נכתבת בדיו אדום מהול בדם שחור ובכתב אשכנזי.
ספר על ספר נבנת ציון בדממה, שוממת מאדם. עוד מוקדם,
החמה העייפה ממשיכה, מאירה תחתיה ומאחוריה מחשיכה.

ב
הידיים הקולעות אותה בתוך צמה,
יכולות בנחת להעיד,
שכדי לשמור שהיא לא תשוב עוד על עצמה,
יותר קל לשכתב את העבר, מלשנות את העתיד.

*

להפריח את השממה

צריך להפריח את השממה. להפריח על השממה קללות. להפריך אותה בכללים. לקשור את השממה בחבלים. צריך לכסות לה את העיניים, ולירוק לה בפנים. שתשתוק השממה, שתפנים שהיא שממה.

ואז כשהיא כבולה ומושפלת, צריך לירות לשממה ישר ברגל. צריך לנתק את הנשמה. שתדמם השממה, שתדמדם! שתגיד תודה שעוד לא מתחנו ממנה דממה
על
חוט.

*
את החיים שלי אני מחלק בפיסות.  יש מי שמקבל פיסה קטנה, ויש מי שיותר כבדה. אני שולף אותן מהכיס ומחלק לפושטי יד. לפעמים אפשר למצוא ביניהן סיבים מהמכנסיים שלי, או חתיכות קטנטנות וקשות של נייר טואלט, שנשכחו שם בפנים.

הזעה שלי עשויה גם להדביק כמה חלקים יחד, עד שיחליק לו גוש כבד של חיים לתוך יד חייכנית אחת.
מעולם לא התקמצנתי על החיים שלי, אני מחלק אותם בנדיבות, אבל לפעמים כשהכיס קצת יותר קל, אני טוחב את האצבע הארוכה שלי לתוך חור קטן בתחתית, שם אני מלטף בעדינות את המוות שלי.

המוות שלי הוא רק שלי. הוא לא בא בפיסות, והוא לא מתחלק. אני קנאי לו, למוות שלי. אולי הוא אפילו הדבר היחיד שאך ורק שלי.

יום אחד, כשאני אחליט לשלוף אותו, או כשהוא יחליט לשלוף אותי, אתם תראו אותנו מתחבקים, מתמזגים, המוות שלי ואני. אתם תראו איך הידיים שלו נמתחות מתוך הכתפיים שלי, ואיך הרגליים שלי צמחות מהירכיים שלו.
או שאולי לא תראו, כי בדיוק תהיו בסופר, בוחרים מלונים.

 

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

%d בלוגרים אהבו את זה: