מרחבי התנגדות בספר אדומה: על שירת פועלים, מחאת משוררות ופירוק והרכבה

Coincidence Logo By Keith Fujimoto cc: flickr |
Coincidence Logo By Keith Fujimoto cc: flickr |

תחום השירה מסתמן היום כאחת ההתרחשויות התרבותיות הנוקבות המאתגרות את מנגנוני השליטה של הממסד, המדינה, הניאו-ליברליזם והשמרנות הבורגנית. אדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית הייתה לאחת מאסופות השירה המצליחות ביותר, ומעל לשלושת אלפים עותקים שלה נמכרו עד היום במחיר של שעת עבודה (עשרים שקלים). את האסופה יזמו שלושה כתבי עת: מעין, הכיוון מזרח ואתגר והיא יצאה לאור ב-1 במאי 2007. האסופה היא פרי של שיתוף פעולה דו-לאומי ברמה של העורכים והעורכות. בנוסף, האסופה מחזיקה בתוכה שורה של נרטיבים שונים כחלק מחזון רב-תרבותי. אחד מן הנרטיבים הללו הוא הנרטיב המזרחי, וכך אפשר לקרוא למשל כיצד התפתחה השירה המזרחית בשיריהם של המשוררים והמשוררות המזרחיות: ברכה סרי, ארז ביטון, מירי בן שמחון, ויקי שירן, רוני סומק, שלי אלקיים, סמי שלום שיטרית, איתן נחמיאס גלס, אבי אליאס, אסתר שקלים, שירה אוחיון, משה אוחיון, קובי ביטון, אלמוג בהר, יחזקאל רחמים, שי דותן, יודית שחר ועוד.

הוצאת האנתולוגיה אדומה לא התרחשה בוואקום. היא בישרה על בוא המשבר הכלכלי, ובו בזמן יצרה את האסטרטגיות הפוליטיות השונות שניתן באמצעותן להתמודד עם הדיכוי המגדרי, המעמדי, האתנו-לאומי במאבק החברתי. עצם ההתאגדות של שלושה כתבי-עת, שמונה עורכים ועורכים ועשרות משוררים ומשוררות ביקשה לייצר מרחב תרבותי וציבורי שלא היה כמותו לפני-כן. מרחב כזה דוחה את הרעיון שלפיו היצירה הספרותית ופרסומה הם מעשה יחידני, אינדיווידואלי. במקום זאת, העבודה הקולקטיבית על האסופה בישרה את חזרת האפשרות של התאגדות בתוך האמנות ומחוצה לה.

Jacob Hashimoto, Circumstances and Coincidences, 2009 By 16 Miles of String cc: flickr
Jacob Hashimoto, Circumstances and Coincidences, 2009 By 16 Miles of String cc: flickr

שמירה על חוקי המשחק הציוני: מקולקטיביות עד אוואנגרד

החשיבות של ההתאגדות מחייבת אותנו להביט לשורשים של צמיחת הלאומיות בישראל. הלאומיות הציונית נשענה על צמיחה קולקטיבית של קבוצת העלייה השנייה שממנו צמחה מנהיגות מפא"י ששלטה עד 1977 כמעט ברציפות. המחשבה שבבסיסה היתה צרה ודחתה השתלבות במרחב המזרח תיכוני וצורות מחשבה אחרות לגבי המרחב. בתוך כך, הלאומיות הציונית הנהיגה סוג של קולקטיביות המבוססת על עקרון הזהות. מי שמזוהה עם האתוס ההיסטורי ועם עקרון הזהות שהנהיגה הלאומיות הציונית, יזכה באתננים שונים, כגון כוח ומשאבים. התרבות התפתחה במקביל להתפתחויות הפוליטיות. סופרי העלייה השנייה דחו את הנרטיב של סופרי העלייה הראשונה וגם את זה של סופרי העלייה השלישית, כי הסיפור שלהם היה שונה. לימים, אחרי מלחמת 48, הקשר בין התרבות לבין הלאומיות התחזק, והתרבות נתבעה לספק את ההצדקה להרג הגדול ולכיבוש פלסטין המנדטורית. רק בדורות הספרותיים החלה מרידה. עליית האינדיווידואליזם התבטאה ברצון שלא למות על ערכי המדינה הקולקטיבית, אלא למות על המיטה במרחב הפרטי. כלומר על הפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי. דרישה נוספת הייתה לדוברות אוואנגרדיות כזו שתאפשר המצאה ויצירתיות ולא רק חזרה על קלישאות נבובות. לכאורה, מרחבים אלו מרדו בלאומיות ובערכיה, אך במבט תרבותי ופוליטי רחב יותר, אנו מבינים היום כי משוררים ומשוררות אלה היו חלק מייצור המדינה ותמיכה בערכיה, משום שהם לא פגעו בגבולות המחשבה הציונית (איני רואה את המחשבה הציונית כאחידה, אלא ככזו שבכל תקופה מעלה אידיאולוגיה ספציפית שמנצחת בשדות של כוח וערכיה הופכים להיות מנגוני שליטה רחבים). גם יהודה עמיחי וגם דוד אבידן, דליה רביקוביץ, יונה וולך ואחרים, לא ראו למשל את החשיבות בהכלת הנרטיב המזרחי או הפלסטיני בתוך המבנה התרבותי של ייצור הידע/כוח. נכון, הם מרדו בתוך השדה בקובעי הטעם ומייצריו, אך לא שברו את חוקי המשחק וגבולות השיח הציוני.

The fish tree goal By HyperBob cc: flickr
The fish tree goal By HyperBob cc: flickr

ייצור תרבות יהודית-ערבית

אדומה שאבה את הנחותיה לגביי ייצור תרבות דו-לאומית ורב-תרבותית מתוך העורכים והעורכות, המשוררים, המשוררות, וכתבי העת שהשתתפו בה. איני טוען כי כל העבודה הזאת הייתה במודע, או בצורה רציונאלית. אך המרחב הדו-לאומי שנוצר ב-אדומה שבר את חוקי השיח לגבי האקסלוסיביות של התרבות היהודית. והמרחב הרב-תרבותי פירק את הערכים המובילים של האתנוקרטיה, הכוללים את ההעמדה הבלעדית על ביטחון, הגנה וזהות היהודית כמרכיב ביולוגי, אירופוצנטריות ואוריינטליזם. עליית הנרטיב המזרחי או הפמיניסטי ב-אדומה איפשרו גבולות של שדה אחר, שדה תרבותי, שהוא קולקטיבי מצד אחד, אבל גם עומד על החשיבות בשוני ובהבדל וביציאה נגד האחדה אלימה.

הסוציולוג פייר בורדייה (2005) בספרו שאלות בסוציולוגיה קובע, כי מבנה השדה הוא מצב יחסי הכוחות בין הסוכנים או המוסדות המעורבים במאבק בתוכו, או אם תרצו – הדרך שבה מתחלק ההון הספציפי בשדה. הון זה, שהצטבר בעקבות המאבקים הקודמים בשדה, וזה אשר מנתב את האסטרטגיות העתידיות של הסוכנים הפועלים בו, ובכלל זה – גם את האסטרטגיות העתידיות שנועדו לשנות אותו.

אקרא באמצעות כמה שירים ב-אדומה פרקטיקות של התנגדות למשבר הכלכלי. אלה אסטרטגיות עתידיות, שנועדו לשנות אותו כאמצעי ייצוג תרבותיים. בורדייה מפתח את ההבחנה בין 'מנגנון' ל'שדה': שדה הופך למנגנון כשיש לשולטים האמצעים לבטל את התנגדותם ואת תגובותיהם של הנשלטים. קריאה בשירים תחזיר למודע את האסטרטגיות של ההתנגדות ותוכל לייצר תהליך הפוך של פירוק מנגנוני שליטה בתחום התרבותי וחברתי.

סימון האסטרטגיות בתוך השדה הטקסטואלי הוא מצומצם ולא מכסה את כל האופציות הפוטנציאליות העולות מתוך השירים:

1. האוניברסאלי מתחיל בפרטיקולרי – מתוך הביקורת על הנאורות, התערערה ההדדיות שבין הרעיון הלאומי לרעיון התרבותי. וכך ישנו היום דיכוי בינלאומי, שעובר את גבולות מדינות הלאום, וישנו גם דיכוי המתרחש בתוך היחיד חסר המולדת. ה'חזרה' לאוניברסאלי מראה כיצד הדיכוי מתפשט בצורה דומה וגם שונה ממדינה למדינה כדרך של ההבניה ולא כמציאות אובייקטיבית. למשל, המשורר הפלסטיני-ישראלי סמיח אל קאסם בשירו 'גלויות ברכה ליקום' אשר הולך בין הדיכוי של קבוצות שונות וחוזר לבסוף לדיכוי שלו בתוך הקבוצה הפלסטינית חסרת המולדת. היכולת לזהות דיכוי מתחילה ביכולת לזהות את ההבניה שלך כסובייקט במרחב פוליטי. היכולת שלך להזדהות ולפתח זהות פוליטית היא היכולת להקשיב לתכריכי ההבניות של כינון זהותך : 'כמו הזרוקים וההומלסים / בין חורבות מנהטן המזויפת / כמו האומללים בטורה בורה […] כמו המרוקאים המהגרים על פני השפלה ומות / בלילה של העיר מלייה הנכזבת, / כמו המתפללים ביאושם / כמו שבויים בפחונים ישנים  […] כמוני אני / עוטה את תכריתי / זועק: אוי הר כפוף שלי / אוי מולדת שלי / אוי מולדת שלי / אוי מולדת שלי !" (דצמבר 2001).

2. תיאולוגיה ומקריות – שירים רבים, בניגוד לחזון המרקסיסטי, אינם עומדים ומייצרים סובייקט המתנגד לסדר. דווקא מתוך התיאור שלהם את ההתפרקות והכניעה בשולי החברה, הם מחזירים את האופק הגאולתי מלא התקווה. אופק זה הוא לא אופק מחולן, למרות שהמודרנה, באמצעות השיח הלאומי, והמרקסיסיטי מדברים במונחים של חילון. אופק זה הוא תיאולוגי ופוליטי בו זמנית ואי אפשר להפריד בין קטגוריות אלו (ולכן שינוי חברתי בישראל יצטרך להיות גם שינוי דתי יהודי/מוסלמי/נוצרי). בשיר של נעמה גרשי 'עזריאלי בסתיו' היא מתארת את המרחב בהתפרקותו מרובת התרבויות ללא רב-תרבותיות: 'עזריאלי בסתיו, רוחות מפויחות חולפות על פני / ועל פני שאר עובדות הקניון, עייפות ורפויות,/'.  המרקסיזם לא מסוגל היה לחשוב על המקריות כעיקרון של הבניית שינוי. בסוף השיר היא חוזה את השינוי כבואו של יום של גאולה תיאולוגי מקרי. אנו משלימים את הדרך הפוליטית והתיאולוגית לחזרתו של השרירותי הגואל: 'היום הוא יגיע /, לא כמו אתמול, יפתח אלינו באורותיו, / ידידותי מחויך, / ישמור לנו מקום מיוחד על הספסל האחורי /'.

3. הומור והתפרקות – יום אחד יבואו החוקרים וישאלו שאלות אקדמאיות על הלקונה בהומור כאמצעי לשינוי חברתי ופוליטי בישראל. התרבות והמרחב הציבורי אינם מצליחים לייצר אסטרטגיות פוליטיות שבאמצעותן יחזרו הליצנים והליצניות למרכז הבמה הציבורית. פעילותן הליצנית תחזיר את היכולת שלנו להתנגד (דווקא הפעילות התרבותית של כתב העת מעין עושה זאת, לדעתי בצורה מודעת). תומר גרדי (עורך סדק: כתב-עת לנכבה שכאן) בשירו 'מינימל קומפקט' מזכיר לנו באמצעות  חזרתיות, ושפה רזה ומדוייקת את מה שכרוך בהתפרקות חברתית וכניעה לכוחות השוק. 'הטכנאי העיר אותי בבקר. / הוא אמר קצת קטן החדר, לא? / הוא אמר, היה פה פעם קו פעיל? / הוא אמר, אבל מה נוף בנזונה./' חלק מהסימון הליצני בשיר הוא בסימון הלובן (שנתפס תמיד כאוניברסאלי), ככוח הגמוני וחלקו בדיכוי החברתי: 'חורשובסקי אמר הצ'ק חזר. / חורשובסקי אמר מה יהיה. / חורשובסקי אמר מה המספר. הוא הלך.' הדובר בשיר של תומר גרדי מתקפל ומחכה. הדובר לא מבקש להביא לנו בשורה של יציאה להפגנה, הקמת מיליציות אלימות, או ייצוג באמצעות יציאה למאבק מעמדי קונטרה הגמוני. במקום זה הוא חושף את הכניעה והציפייה ככוח של שיתוף חברתי. הבושה מזינה את הדיכוי. חשיפתה והשתתפות בה היא כוח של התנגדות. זהו אמצעי מוקדם של יצירת דיאלוג והדהוד תרבותי בין המשורר לבין הדובר: 'נתקתי, סגרתי, נעלתי, כיביתי, / התפשטתי. / התכסיתי / צמקתי עצמי מינימל קומפקט. / עצמתי עינים. / חיכיתי.'

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת תו+, גיליון 13