איך הפכתי פתאום לעבריין מסוכן: קורותיי במפגש עם הממונים על החוק והסדר

זהירות! אמנות מסוכנת- חוויות מהמהומה שהמשטרה חוללה ברחוב מסדה ולאחריה

ביום חמישי בערב חגגתי יחד עם חברות וחברים רבים את פתיחת התערוכה שאצרתי. שתיתי, רקדתי ושמחתי על התוצאה של עבודה ממושכת ולא קלה, שלוותה בהרבה חששות.

לקראת סוף הערב, בסביבות השעה 23:00 החלטתי לטייל לאורך רחוב מסדה ולראות את התערוכות שנפתחו לאורכו ולקחת חלק באירועים השונים שהתקיימו. כשהגעתי לאזור החנות בארדו (לשעבר ברוקן פינגז), נקלעתי למהומה שהתרחשה שם, ראיתי שוטרים צדים בני נוער שצועקים ומוחים על נוכחותם. נוכחות שלא הייתה לה כל הצדקה. כי גם אם היו תלונות של שכנים.  המסיבה הסתיימה בשעה שנקבעה שאחריה אסור להרעיש ולא הייתה בה אלימות. עד שהמשטרה הגיעה בלוויית אנשי מג”ב, שלא הייתה כל הצדקה לנוכחותם  בתלונה  מסוג זה.

ברב שכרותי, הוסרו מעלי העכבות שבדרך כלל מונעות ממני להפגין את רגשותיי ומחשבותיי והתחלתי לצרוח על השוטרים כשאני עומד מהצד יחד עם קבוצת אנשים גדולה, בערתי מכעס. אחרי שקבוצת אנשים טרחה והפיקה אירוע תרבות עצמאי שכל כך נדיר בחיפה, באה המשטרה והורסת במחי יד את הנאת האנשים.כשהבחנתי בשוטר מתנפל על צעיר/ה, רצתי למלט אותו/ה מידיו. צעקתי על השוטר וגערתי בו על ההתנהגות של המשטרה, שאלתי  אותו על הסיבה להתנהגות הגסה והברוטלית שלהם, וניסיתי להסביר לו שהאירוע המתקיים ברחוב לא מצדיק נוכחות של משטרה. המסיבה איננה מסיבה אלימה, המוזיקה פסקה ורק נוכחותם היא זו שגורמת לאלימות. ואכן ברגע שהמשטרה עזבה את המקום, הרוחות נרגעו. הטחתי בפניו שעובדת היות שוטר לא מקנה לו את הזכות להתנהג כפי שהוא מתנהג, שאלתי אותו אם הם נהנים להציק לצעירים. אמרתי את הדברים בכעס, אבל בשום רגע לא ניבלתי את הפה ולא קיללתי.

כשנמאס לשוטר לשמוע אותי, הוא אחז בזרועי, אמר לי שאני עצור והוביל אותי לניידת, לא התנגדתי, הרגשתי שהצדק איתי ואין לי ממה לפחד, הייתי מלא בתחושת סיפוק ושביעות רצון מהתערוכה שאצרתי ומהתגובות שהיו עליה, הייתי מלא שמחה וקראתי לאנשים שהיו ברחוב שזה לא מיצג, זה באמת קורה.

הייתי בעננים. גם בניידת המשכתי לגעור בשוטרים שישבו משני צדדי , על  התנהגותם הגסה והלא הוגנת, המופנית כלפי אנשים שאינם עבריינים ואינם מהווים סכנה לאיש. אחד מהם נראה די נבוך, השני, זה שעצר אותי, ניסה להשתיק אותי, כשהמשכתי לדבר הוא כופף לי את היד מאחורי הגב. אמרתי לו שאין בזה צורך, כי ממילא אני לא מוחה על המעצר ושהוא מכאיב לי, הוא ציווה עלי לשתוק. שתקתי ולא זזתי ובהדרגה אחיזתו נחלשה. הניידת התחילה לנסוע והתחלתי להרגיש רגוע, לא ידעתי מה עוד מצפה לי בתחנת המשטרה ובבית המשפט.

הייתי השני שהגיע לתחנה, לפני הגיע דוד שצעק ודרש את הפרטים של השוטר שהביא אותו , השוטר סירב ובכמה הזדמנויות ניסה להשתיק אותו באיומים. בשלב מסוים הוא נילקח הצידה, הוכה על ידי השוטר ואז הוטח בפראות על כיסא שנשבר מהמכה. קצין משטרה שהגיע זמן קצר קודם ניסה להרגיע את דוד ואמר לו שיותר מאוחר הוא ימסור לו את פרטי השוטר ושבינתיים יפסיק לצעוק. הגיעו עוד אנשים, האולם הלך והתמלא, קיריל ודניאל חנין, שני אחים טובי מראה שלא נראו מוטרדים במיוחד, הם התיישבו ודיברו ביניהם, שוטר צעק עליהם שלא ידברו והושיב אותם במושבים מרוחקים, הם ישבו ושתקו, הגיעו עוד אנשים, לנה הגיעה, עם חבורה ענקית במצח, שריטות בגב וצולעת, אחוזה בידי שוטרת זחוחה שדיברה אליה בגסות ובמילים מעליבות. העצורים, צעירים מרדנים עם נטיות אמנותיות, התחילו לחלוק כל אחד את חוויותיו והאופן שבו נהגה בו המשטרה, השוטרים לא הפסיקו להשתיק אותנו, לצעוק, לדחוף אותנו ממקום למקום ולאיים שנואשם בשיבוש הליכי חקירה אם נמשיך לדבר. היו כאלה שלא אפשרו להם ללכת לשירותים.

 נכנסתי לחקירה, החוקר ביקש את גרסתי, הוא טען שתקפתי שוטר. הכחשתי. הוא שאל מה עשיתי במקום, סיפרתי לו שאני משתתף בתערוכה, אני אמן, לא אדם אלים. חתמתי על הגרסה לאחר שקראתי אותה ברפרוף, מכיון שהחוקר האיץ בי למהר.

לאחר זמן נקראתי שוב, הפעם למשרד הקצין, הוא שאל אם יש לי בעיות פסיכיאטריות, האם יש לי נטיות מיניות חריגות ושאלות מקוממות נוספות. סירבתי לענות עליהן ולא חתמתי על המסמך שהניח לפני. הוא שאל אותי אם אני רוצה להתקשר לעורך דין, עניתי שאין לי, לא ידעתי למי להתקשר. אמרתי לו שלמחרת אני צריך להיות בעבודה, הוא ענה לי באדישות שאני עצור ל24 שעות ושלא אגיע לעבודה, זאת מבלי להניד עפעף. אמרתי שאנני עבריין ואין סיבה שאיעצר. הוא לא השתכנע. פתאום התעוררה בי תחושת זעם וחוסר אונים, המוכרת לי ממפגשים עם גופים ממלכתיים/ שלטוניים אחרים בהם נתקלתי באטימות ושרירותיות שאינה רואה את האדם העומד מולם. התחוור לי פתאום, שמצבי לא טוב. על פי התנהגות השוטרים היה ברור שהם חשים שאין להם ממה לחשוש ואינם נדרשים לתת דין וחשבון על האופן בו הם פועלים. יש ביכולתם להפוך אותי, אזרח מן השורה התורם את חלקו לחברה, לעבריין אלים בטענות שווא.

בהמשך נלקחתי לתא המעצר, צולמתי,מסרתי את חפצי לסוהר התורן והוכנסתי לתא, עדיין הייתי לבד, ניסיתי להירדם ולא הצלחתי, מדי פעם ביקשתי מהסוהר שיצית לי סיגריה. כנראה שנרדמתי לכמה זמן, התעוררתי כשעצור נוסף הוכנס לתא (גון אלון), אחריו נכנס עצור נוסף (חייל שאינני זוכר את שמו).  הם חלקו ביניהם את חוויות הערב, וגם אחרי שהלכו לישון לא הצלחתי להירדם, חיכיתי לבוקר שיגיע ונילקח לבית המשפט, שם קיוויתי הסיוט ייגמר. במשך הלילה הגיע גם דוד בלי שהרגשנו. העייפות התגברה עלינו.

בבוקר העירו אותנו בצעקות, הפוקדות עלינו לקום ולצאת מהתאים, רוקנו את כיסינו מהסיגריות שהיו לנו, כבלו אותנו באזיקים בידיים וברגליים והובילו אותנו לזינזנה. כלוב קטן ואטום בו נדחסנו ארבעה עצורים.

כשהגענו לבית המשפט, הוכנסנו כולנו לתא אחד יחד עם עוד עצור שלא היה קשור לאירוע במסדה. הורידו מעלינו את האזיקים. היינו רעבים וצמאים, אני השתוקקתי לקפה וסיגריה שאני רגיל לשתות בבוקר. ביקשתי מאחד מאנשי השב"ס לעשן, הוא טען שהנהלים לא מרשים זאת. באפינו עלו ריחות קפה ומאפה, חשבנו שנזכה לטעום משהו, אך לשווא. הודיעו לנו שרק אם בשעה 12:00 עדיין נהייה עצורים נקבל אוכל. הזמן עבר בהמתנה ארוכה, לא היה לנו מושג מה השעה. בשלב מסוים נכנסו שוב אנשי השב"ס לתא, ציוו עלינו לעמוד על דרגש הבטון שהקיף את התא ושמו עלינו שוב אזיקי רגליים, הם אמרו שבזמן הקרוב אנחנו הולכים להישפט. הזמן עבר ושום דבר לא קרה. עד שהגיעו עורכי הדין של הסנגוריה וביררו עם כל אחד מאיתנו את האשמות עליהן אנו עומדים לדין. בסביבות השעה 13:00 קיבלנו  מגשון עם אורז ונקניקייה. המשכנו להמתין בתא עם אזיקים על הרגליים עד שבשלב מסוים שוב הסירו אותם, עד שהגיע המועד ללכת להישפט, אז אזקו אותנו שוב.

בזמן שישבתי בדוכן הנאשמים הייתי מטושטש מעייפות, עצבי מרוטים ויחד עם זה דרוך לשמוע את טענות המשטרה לשאלות עורכי הדין שייצגו אותנו, הייתי מעודד מהאופן השלומיאלי והעילג של הצגת העובדות על ידי נציג המשטרה ומהתמיכה שהפגינו חברים וחברות מרחוב מסדה ומ"וועד שכונת הדר למניעת אלימות משטרתית”. שמחתי לשמוע את דברי השופט, שאינו רואה בי או ובנו סיכון ושולח אותנו למעצר בית, למרות ניסיונות המשטרה לעכב את ההליכים ולהשאיר אותנו במעצר למשך סוף השבוע.

עכשיו, במעצר בית, התחושות מתערבבות, נעים לי בבית , אבל אני עצור בו, תחושות של כעס על השרירותיות בה פועלת המשטרה, על עצם הנוכחות שלה במקום, על הניסיון לעשות ממני עבריין במקום לטפל בעבריינים האמתיים, על יעקב ברודר  – מנכ"ל קהילת הדר שלא תיאם את פעילות המשטרה עם אהובה תומר- מפקדת המחוז, על שלא התקשר להתעניין בשלומי.

אבל אני גם מלא בתחושת סיפוק על שלא עמדתי מהצד, על התמיכה, ההתעניינות והסולידריות שהביעו חברות וחברים ועל העזרה שהציעו.

אני מודה לכם מכל הלב.

איל פרידלנדר.

מתוך האתר "חיפה המקומון".

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על איך הפכתי פתאום לעבריין מסוכן: קורותיי במפגש עם הממונים על החוק והסדר

  1. לתת מאגר ביומטרי לידיים.

    אהבתי

  2. מיהו הגיב:

    כשאתה בדיאלוג עם שוטר אתה תמיד נחות

    לא בגלל שאני באמת נחות ממנו – אלא עצם העובדה שהוא בחר להיות שוטר

    מלמדת משהו על הבנה האישיות שלו

    שים לב איך נותנים לך דוח

    איך הם מפזרים הפגנות

    איך הם מתראיינים

    איך הם מגיבים לטענות

    ועכשיו אתה בודאי מבין – שאין מה לעשות

    זוהי המשטרה בכל מקום בעולם

    שוטר זה מישהו שכנראה עבר הרבה חסכים בילדותו

    אחרת לא ברור איך הוא הגיע להחלטה להיות שוטר

    אהבתי

  3. סרנה הגיב:

    דברים רעיםקורים פה

    אהבתי

  4. מתי הגיב:

    צריך להתעקש שמשרתי הציבור יעברו סדנאות לחשיבה מחדש על כל ההתנהגות שלהם מול האזרחיות ואזרחים.

    אבל אי אפשר שלא להתעלם שהכיבוש וההכחשת הפשעים בחוץ מחלחלות פנימה

    אהבתי

  5. RS הגיב:

    אמר וצדק מישל פוקו.

    כשמתבוננים בכל הסיטואציה הזו, ברור מיהם הפושעים ומיהם מגיני החברה.

    ולמרות זאת, הסיטואציה הפוכה לגמרי.

    ככה זה כשחזקים.

    אהבתי

  6. inonf8 הגיב:

    חלק מסדר עולמי חדש???

    אהבתי

  7. רון סי הגיב:

    היו תלונות של שכנים? זה איזור מגורים?
    כי אם היו תלונות של שכנים, אז המשטרה הגיעה לשם כדי לטפל בתלונות, לא משרירות ליבה, לא?

    אהבתי

  8. יפתח הגיב:

    ככה ילמדו לקח להבא

    אהבתי

  9. IRS הגיב:

    פוקו דווקא לא אמר את זה.
    הוא אמר את ההיפך למען האמת.

    אהבתי

  10. אליסף הגיב:

    ראיתי את החבלות במצחה ובגופה של בחורה אחרת ששהתה באותו מקום שבו היית אתה. היא אמרה שהיו אלה שוטרי מג"ב. ממש הזדעזעתי. גם הסיפור שלך מזעזע. אני ממש אוהב את רחוב מסדה ועצוב לי שהפעם לא זכיתי להיות באירועי התרבות. ישר כוח, בן אדם

    אהבתי

  11. RS הגיב:

    זהו אירוע תרבותי ראשון במעלה במרחה הישראלי האלים. זו ההוויה הישראלית הנוכחית בשיא תפארתה. הבא לא נתקשט בזרים שלא לנו. אנו לא הומניים, ולא יפים. בטח שלא יפי נפש.

    מכות של שוטרים לאמנים ואמניות. זו תרבות ישראלית ייצוגית, ולא תרבות של אליטות יפות-נפש.

    אהבתי

  12. נמרוד הגיב:

    התחושה של תנועה ממצב של חוויית כוח ו"אחיזה באמת" למצב של חוסר אונים ותסכול, ההכרה הפתאומית ש"המצב לא טוב" מוכרות היטב לכל מי שנתקל בסכינים המסתובבות שמסמנות את הגבולות שבהם פועל החוק.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s