מסיכה שחורה, מסיכה לבנה

המסיכה שחורה

מתוך הבלוג "למה לי פוליטיקה"
מתוך הבלוג "למה לי פוליטיקה"

במצעד זכויות האדם האחרון הופיעו חולצות של שלושת הפוליטיקאים שאחראים על אי צדק חברתי: 1. מאיר שיטרית: החוק של מאגר הביומטרי; 2. אביגדור ליברמן: גזענות נגד ערבים; 3. אלי ישי: גירוש מהגרי העבודה והפליטים. המאבק נגד שלושת הפוליטיקאים מוצדק וחייב להיות חלק מכל מאבק של שמאל בישראל. אף אני בתור חבר ב"גרילה תרבות" השתתפתי במחאה נגד שלושת הפוליטיקאים בשלושה אירועים: "המשוררות נגד האח הגדול" (נגד החוק הביומטרי), "שירה מפרקת חומה" (לשבור את חומת ההפרדה) ו"שירת בנות הפליטות" (במחאה על גירוש משפחות הפליטים/ות).
המציאות יוצרת את התרבות באופן סטיכי. אך חובה עלינו לשאול גם כיצד התרבות יוצרת מציאות. אנסח את שאלה זו בצורה אחרת, מדוע השמאל הצעיר מייצר דימוי תרבותי נלעג שכזה דווקא לשלושת הפוליטיקאים הללו. מדוע שלושת הפוליטיקאים הללו כדימוי תרבותי מצליחים לארגן את השמאל בישראל. שאלה זו אינה באה בכדי לפסול התארגנות רב תרבותית הכוללת גם את מאבקים אלו.

המסכה הלבנה

מול שיטרית, ליברמן וישי עומדים בעלי הכוח והשולטים בממשלה השמרנית: ראש הממשלה: בנימין נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק ושר האוצר יובל שטיניץ. שלושת אלו – אותם אכנה "המסכה הלבנה" נשארים נקיים מאשמה. רוב ארגוני זכויות האדם לא התארגנו סביבם במצעד האחרון. דווקא הדימוי של המחאה הוא שחור ורע ולא לבן ורע. והרי נתניהו מוביל את דחיית המו"מ עם הפלסטינים, סוריה והמשך מדיניות חברתית ימנית. וברק מבצע פשעים יומיומיים נגד העם הפלסטיני באמצעות כוחות הביטחון, מחסל את מפלגת העבודה ומחזיק בתואר "שמאל" למרות שהוא יותר ימני ממפלגת "קדימה". ויובל שטייניץ ממשיך את מדיניות ההפרטה וחיסול מדינת הרווחה שפוגעת ברוב הציבור בישראל.
ובכן לא אומר שאין מחאה בשמאל נגד נתניהו (אמנם גם לנתניהו עשו חולצה אך לא כחלק משלושת הראשים השולטים במדינה), ברק ושטייניץ. אך אטען שפרצופיהם נותרים מחוץ לייצור הדימוי התרבותי למשל בדמות החולצות שחולקו במצעד. והיעדרותם מחוץ לגבולות ההתארגנות הרחבה של השמאל מתרחשת בשל היותם קשורים ללובן (whiteness). באופן הלא מודע, יותר קל לצחוק לחלש, לכהה ולעילג מאשר לצחוק לחזק, הרהוט והבהיר. שלושת החולצות של שיטרית, ליברמן וישי מכריזות על האחֵרות (otherness) שלהם בתוך הדימוי התרבותי המוגזע. החולצות מצביעות שקשה דווקא לפרק את הדימוי התרבותי המאיים לכאורה של החזקים.