צועקים את שמך בהרבה לשונות: על זהות היברידית – הכיוון מזרח 14

הכיוון מזרח 14 דן בשאלת ההיברידיות בחברה בישראל

 

 

מתוך פתח הדבר: גיליון זה עוסק בהיברידיות, דהיינו באופן שבו שתי זהויות – או יותר – שאינן מתיישבות בדמיון התרבותי זו עם זו, דרות בכפיפה אחת בתוך גוף אחד: לאומי, חברתי, קהילתי, משפחתי או פרטי.

על-אף שההיברידי הוא מושג תיאורטי, שמפרנס הגות אינטלקטואלית מפותחת (במיוחד בתחום הדעת המכונה פוסטקולוניאליזם), הרי שבמציאות היומיומית הוא גם נפרט לפרקטיקות-קיום ממשיות לחלוטין.

הוא מתאר את האופן שבו בני-אדם וקהילות מתמודדים עם קונפליקטים יומיומיים; קונפליקטים הקשורים באופן שבו הם נתונים למבט התרבותי שמחייב הגדרות זהות אחידות, קשיחות וחד-משמעיות.

 

הכיוון מזרח 14 - צועקים את שמך בהרבה לשונות
שתפו אותי

בעבור מי שהוא, למשל, גם מזרחי וגם אשכנזי, גם נשי וגם גברי, גם ערבי וגם יהודי, גם דתי וגם חילוני, גם הומוסקסואל וגם הטרוסקסואל, הסימנים הבינאריים שמאפיינים את כל אחת מהזהויות הללו בנפרד, הופכים את מלאכת ההגדרה העצמית לסבוכה.

קטגוריות-הזהות נתפסות כנכס צאן-ברזל של פוליטיקת הזהויות. בניגוד להנחות מהותניות (הקשורות למשל למוצא, צבע, מגדר וכו'), המחקר המתגבש סביב שאלת הקטגוריות ההיברידיות דן בהן כבקטגוריות-שיח שעוסקות בפוליטיקה של הופעה. המחקר מתאפיין בשני שלבים: השלב הראשון ניצב מול הקטגוריות הבינאריות, ומתאר אותן כשתי קטגוריות מדֻמיינות שמתפתחות זו מול זו ברמה האידיאולוגית, הפוליטית והאינטלקטואלית;

השלב השני מתמקד בקטגוריות ההיברידיות ובכפרקטיקות של הנכחה (re-presentation) במקום ייצוג (representation). השיח ההיברידי העכשווי, שמגולם בשלב השני, מבקש להנכיח מחדש את עצם אפשרות הדיון הביקורתי במצבי-הביניים; הוא מניח שדיון ביקורתי המצומצם לקטגוריות בינאריות מגביל ומרסן את מנעד האפשרויות התרבותיות.

המְשׂגתה מחדש של התשוקה ההיברידית, כאפקט של דמיון א-קטגוריאלי, פותחת אפשרויות של "יכולת פעולה", כלומר של עידוד פרקטיקות של התנגדות, קבלה או יצירה דיאלקטית מחודשת של קטגוריות-זהות. במילים אחרות, הקיום ההיברידי הוא קיום טנטטיבי – קיום על תנאי. הוא מכתיב פרקטיקות של הסתרה ושל גילוי; הוא מחייב הופעה שמדגישה בכל פעם אספקט אחר של הזהות, בהתאם לציפייה שטמונה בהקשר החברתי שלה. הקיום ההיברידי מתנגד מעצם הוויתו למושג זהות, כלומר הגדרה שזהה לעצמה, ונכפית בשלמותה על הסובייקט מבחוץ. כאשר גוף מסוים נענה לתביעות זהות סותרות, הוא מחויב למופע מתחלף, קוואנטי באופיו, שבו עליו להחצין בכל פעם אלמנט יחיד של זהותו ולהסתיר את האלמנט המנוגד לו. אין זו עמדה תיאורטית: זו פרקטיקה תיאטרלית של חיים, המתרחשת בעל-כורחה, על-מנת להשיג נִראוּת בְּמרחב ציבורי, שקושר את אופציית הנִראוּת עם הנחות-יסוד, פנטזיות ונרטיבים המקושרים לכל אחד מהיבטי הזהות הסותרים בנפרד.

התרבות מבקשת מחבריה להזדהות – ותביעה זו מופנית כלפי הסובייקט באופן גלוי או סמוי; לעתים היא ניתנת לבקרה או לשליטה, ולעתים היא כפויה ובלתי-רצונית. מסדר-הזיהוי שעורכת התרבות לפרטיה נסמך על סימנים כמו צבע עור, סימני מין, ג'סטות גופניות או רטוריות. היא מאפשרת לאדם לזהות את העומד מולו; היא מאפשרת לקהילה לסמֵן את השותפים בה, את ידידיה ואת אויביה. הקיום ההיברידי מסכן את מסגרת ההתייחסות החברתית; הוא מאלץ את הסובייקט ההיברידי להצהיר בכל פעם על מקטע של עצמיות, על חלקיותה של הביוגרפיה האישית ועל תמונה לא ממצה של הקיום הפיזי.

אולם הוא גם מאפשר משחק של נזילות ושל חוסר-עקביות, שיש בו פוטנציאל ממשי של ערעור קרנבלי על ההבחנות שמאפשרות את קיומו של מסדר-הזהות המתמשך. ההיברידיות היא בעלת פוטנציאל להגדיר מחדש את הקריטריונים שבאמצעותם נותנת התודעה התרבותית סימנים בפרטיה. את האופק ההיברידי מתאר דֶרידָה במילים אלו: "מה שנאות לתרבות הוא לא להיות זהה לעצמה.

לא להיות חסרת-זהות, אך להיות חסרת יכולת לזהות את עצמה, להיות חסרת יכולת לומר 'אני' או 'אנחנו'." שלילת היכולת לזיהוי התרבות את עצמה היא יעד טרנסגרסיבי – יעד של הפרה וחריגה; הסובייקט ההיברידי הוא זרז בפוטנציה של היעד הזה, ולפיכך הוא נתפס כמסוכן, כמערער – ולעתים גם כשערורייתי… השערורייה ההיברידית הופכת את התשוקה האנושית לכינון זהות – למטלה טנטטיבית שכלליה אינם נתונים מראש; עוד לפני שניתן יהיה לממשה יש ליצור את התנאים למימושה.

אקט הביטוי העצמי מתנער משכפולן של זהויות יחידניות (מלשון זהות יחידה, שאינה ניתנת לפירוק) וממלא תפקיד מכונן וחתרני שבונה זהות דינאמית, לא יציבה, מלאת סתירות ופֶרפוֹרמָטיבית. בשל-כך, פועלת היצירה ההיברידית בניגוד לאופן בו טקסט מבקש להתקיים כשהוא חורג אל רשות הרבים; היא כותבת את מה שהטקסט אינו תמיד יכול להכיל. הטקטיקה של הכתיבה מכוונת למנוע מעצמה תֵרפיה: פעמים רבות היא נָסה מסֶדר נשגב או מאלגנטיות של איזון, או תזמור הרמוני בין חומרי הטקסט; מערערת על אשליית הקביעות של הנרטיב או על היחסים האינטימיים שבין הנרטיב לבין היצירה עצמה. הסירוב לאפשרות של זהות עקבית, סטטית ומתמשכת מוחלפת בתשוקה: ההיברידיות עצמה הופכת יעד לתשוקה של ייצוג.

התמונה של ההיברידיות הופכת להיות מורכבת יותר, כאשר אנו מביטים בפורטרט של הזהות היחידנית. שהרי יצירת זהות – אחידה ועקבית ככל שתהיה – לעולם אינה אישור של זהות מטריאלית נתונה מראש, אלא תוצר של אימאז' זהות, וליתר דיוק של תהליכי טרנספורמציה, או משא ומתן פנימי של הסובייקט ביחס לאותו אימאז'. תביעת הזהות, שהיא "להיות עבור האחר", מניחה מראש פיצול של האחדות ההרמונית אל מול גילויי אחרוּת. האימאז' מייצג בהכרח את הנוכחות של ההיעדר (היעדרו של האחר) למולו הוא מוגדר. כל תודעה אנושית משלבת בתוכה את מה שנכלל ב"עצמי" ואת הפנטזיה המגדירה את העצמי לעומת ה"אחר", ולפיכך היא משלבת – באותו הגוף, באותה התודעה – גם את השחור וגם את הלבן, גם את הנשי וגם את הגברי, גם את הקָרבן וגם את המְקרבֵּן. התכחשות לטבעה המפוצל של תודעת הזהות מרחיקה את האפשרות לאקטיביזם של צדק חברתי, ומבטלת את האפשרות האוטופית שבה תודעת הפיצול מבטלת את הצורך בפנטזיות גזעניות, למשל. ההיברידיות הופכת, לפי ההשקפה הזו, למטלה אתית שאינה מאפשרת להבחין בבהירות בין ה"אני" ל"אחר": היא מדגישה את המודעוּת לאופיו המפוצל מלכתחילה של מה שנתפס כ"זהות". במילים אחרות, ההיברידיות היא מאפיין הכרחי של כל הגדרת זהות ושל המשטר שמפרנס אותה.

כאמור, התשוקה ההיברידית יכולה להיות קרנבָלית, כמערערת על ההבחנות המאפשרות את מסדר-הזיהוי המתמשך. איל שגיא ביזאוי, למשל, מתייחס למצריוּת של מוצא הוריו ואומר כי: "מצריותם של אבי ואמי אינה מצרית בלבד, ואיננה רק ערבית. היא יהודית, וערבית, והיא גם צרפתית ואיטלקית. היא דתית וחילונית, וגם בורגנית ועממית. והיא לא מפורקת ומקוטלגת, ואינה מחולקת למזרח ומערב, אלא היא נשיקה צרפתית אחת, ארוכה ומתמשכת. של לשון המגלגלת לשון שנייה, ומרטיבה אותה ברוק שכבר אין לדעת למי היה שייך במקור, או אם היה מקור כזה." אולם הנטייה להרבות בסימני הזהות ולטשטש את ההבדלים ביניהם, ניצבת במקביל לניסיון לאחד או לפייס בין רכיבי זהות מנוגדים לכאורה. ב"נסיעה", סיפורו של סמי ברדוגו – הגיבור שואף לאיחוד מטפורי בין נטייתו המיניות לבין המרחב של בית אחיו – קרי, מוצאו, ביתו והנטייה ההטרוסקסואלית המחברת בין דפנות תודעת משפחתו. העימות בין החבר של הגיבור לבין האח כשתי זרועות של אותה תשוקה, מתממש ובו בזמן לא מתממש כמשחק פרוזאי בין מפגש שכביכול התרחש לפני הנסיעה או אחריה. המשחק הוא הנקודה עליה נשען הסיפור בניסיונו לרפרר לאימה הטמונה באיחוד של יסודות השונים – בתשוקה ההיברידית הנאנקת תחת קטגוריות-זהות הגמוניות.

ההיברידיות יכולה להתכתב עם שינוי הגוף כמטפורה חברתית הבָּאה לערער על הבחנות מגדריות קבועות. יובל, הגיבור בסיפורו של משה סקאל "שָם", אומר שהוא "צריך לחכות בסבלנות", משום שההמתנה, ההשהיה וההשעיה עומדות בלב הניסיון לעמוד בין המינים. בסיפורה של תמר ארונסון, ההיברידיות היא מבט כפול, שמצד אחד מזהה את המתנחלים כחלק מפרויקט הכיבוש וש"רק התיישבו לחסום" את התשוקה לייצר היבריד ישראלי-פלסטיני, אולם, מן הצד האחר – ארונסון מסמנת את המתח שבין היהודי לערבי ללא-הרף, משום שהגיבורה שלה מסמנת את אחֵרוּתה ומנסה לבטל/למחוק אותה בו-זמנית; גם הערבי העומד מולה לא נח לרגע, כשמספר לה כי "בן-דוד שלי התחתן עם יהודייה". אי-הנחת מסמנת את המתח של הקונפליקט היהודי-ערבי אפילו ברגעים שבהם אמורה להתממש הפנטזיה של השמאלנית הרדיקלית שבאה לעזרת הפלסטיני הנאנק תחת עול הכיבוש. הקטגוריות הבינאריות של שמאל-ימין נושאות את העול של מורכבות תרבותית, כשהן מתמודדות עם הקשיים העומדים בהבנייתו כשמאל רב-תרבותי.

בסיפור "אורות רחוקים", ענבל מלכה מנצלת את המטפורה הפרוזאית של טיפול פסיכולוגי כדי להראות עד כמה הזהות היחידנית היא תוצר של אימאז' פנטזמטי; היא כותבת: "באשר לסיפורים המומצאים, את זה אני עושה בשביל הכיף. זה הופך את היומיום שלי לקצת יותר נסבל מבחינתי, זה השקר הקטן והלא-מזיק שביני לבין עצמי." בעבודת הדמיון/חלום של הגיבורה של הסיפור, יש תנועה מתמדת ביחס לסטריאוטיפ (הדרך בה הילדים ראו אותה, צבע שׂערה השונה מהילדים "עם השׂער הצהוב"). תנועה לא-נכונה תשחרר אגרסיות שיערערו את הבניית הסיפור של הגיבורה: "כל אות שלא במקומה תמוטט את הסיפור, תשמוט את קרקע הבטון מתחת לרגלי הילדים, מתחת לכל הבניין, העיר, אפילו להר הכרמל עצמו. עד אליי יגיע הזעזוע הזה, במרחק של כמה עשורים ועשרות קילומטרים משם."

במאמרה "הסובייקט הבינעדתי: בין סימולציה להסוואה", מבחינה מיכל פיק חמו באוכלוסייה המעורבת אתנית בישראל, ועושה פוליטיזציה לאופן שבו המשטר התרבותי מוחק את המיקום ההיברידי הזה: "הדרה של מגזר שנוכחותו בהוויה הישראלית הולכת ומתרחבת היא מעשה פוליטי שמונע את כינון הזהות של הסובייקט הבינעדתי, ובה בעת הוא 'משחרר' אותו ממחויבות פוליטית (…) החסר הזה מהווה פרדיגמה לקושי של החברה בישראל לתפוס את הגיוון והריבוי של מרכיביה; אך גם מסמן את אי-ההלימה בין השיח ההגמוני (המעודד מיזוג-גלויות) לבין הרטוריקה האידיאולוגית התופסת את המוצא המזרחי והאשכנזי כדיכוטומיים זה לזה."

ברשימתה "אל תראוני שאני היברידית (או: להפך – תראו, תראו)" תמר קפלנסקי מסרבת לאפשרות של שיוך זהות עקבית, סטטית ומתמשכת לבְנָה, דווקא בשל הקריאות הנשנות החיצוניות לגבי מוצאו/גזעו/צבעו, ואילו נעמה גרשי, ברשימתה האוטוביוגרפית "כשאבי מדבר על המושג עלבון" מצביעה כיצד ההיברידיות היא מטלה אתית שאינה מאפשרת להבחין בבהירות בין ה"אני" ל"אחר", ומדגישה את המודעוּת לאופיו המפוצל מלכתחילה של מה שנתפס כ"זהות". היא כותבת: "האם אני מזרחית? השאלה אינה חשובה בעיניי," ומוסיפה כי "איני יכולה לדבר על זהות (…) החוטים שקושרים אותי אל המזרחיוּת דקים מכדי שאוכל לאחוז בה ולומר בביטחון: זו אני."

רשימתו של עמרי הרצוג "יהיו כולם שומעים אותי" על סרטו התיעודי של דויד דרעי מספקת פרשנות חדשה של המונחים הבינאריים שבאמצעותם נקלט הטקסט. הטקסט, שנתפס כהצצה בתהליך היציאה מהארון של במאי מזרחי מעיירת-פיתוח, מאפשר פעולות מורכבות יותר של מחיקה וסימון של ייצוג המשפחה המזרחית, אשר מתלבטת בדבר האפשרות "לנִראוּת שעדשת המצלמה מציעה לה, ובו בזמן גם חרֵדה ממנה." המשׂגתה מחדש של התשוקה ההיברידית כאפקט של בחירה, חזרה והַבְניה פותחת אפשרות חדשה של האופן שבו המשפחה עומדת אל מול קטגוריות הייצוג של הבדלים אתניים ומיניים.

באמנות הפלסטית, ההיברידיות מקבלת צורה של חיבור של יסודות שונים בתוך גוף אחד, בתור הכלאה בין טבע (יסוד תשוקתי, דינמי, טנטטיבי) לבין תרבות (יסוד מלאכותי, מובנה, הפרדות שנעשות על-ידי חברה בידי בני-אדם בזמן ומקום ספציפיים). כך למשל, ביצירתה של שולה קשת נבחין באישה עם ראש של חיה, המתכתבת עם המינוטאורים היוונים. ביצירתה של ציפי זוהר, היסודות "רעלה" ו"רגלי ילדה המציצים מתחת לחצאית" יתרכבו לגוף אישה כמעשה הרכבה רווי סתירות המבקש לעצמו גוף היברידי אחד. ביצירה "איילות העראק" של נטע אלקיים, האתניות המיוצגת על-ידי בקבוק העראק (הדימוי, הסטריאוטיפ המזרחי של השתיין, הקלפן, מכה-הנשים) יוצאת מתוך הבקבוק של "האבא" וגדלה כיסוד היברידי על ראש בתו. הספירה של "הטבע" היוצאת מתוך קרני האיל של הבת, מתכתבת עם תהליכי גדילה, התבגרות והתגבשות תרבותיים ואישיים שבהם הנערה הופכת לאישה.

לעיתים היסודות השונים לא יתרכבו לגוף אחד, אלא יערערו את תפיסת המציאות. למשל, ביצירה של נעמה יוריה "חופשה בג'נין", נתקשה לקבל תפיסה מגדרית של אישה פלסטינית וישראלית מבלי להבין את יחסי הדיכוי והאדנות המתרחשים בצל הכיבוש המתמשך. היצירה של פאבל וולנברג יוצרת חיבור בין קטגוריות מיניות ואתניות שונות ומרמזת על ההקשר החברתי שאינו מאפשר תפיסה מסודרת של יצורי-הכלאים.

יצירתה של אורנה בן דוד מטילה בספק את המסמנים המגדריים המבדילים בין גבר ואישה ומערערת על ההנחה שניתן לזהות בבירור את "הגברי" או את "הנשי". יצירותיה של יונת עופר יסמנו את הדרך בה הסטריאוטיפ נבנה ומאפשר לנו להבדיל בין המינים כחלק מהתגבשות השלב הראשון בפוליטיקה של הזהויות. הצבעוניות המטונומית העצומה בציור נחמן מאומן של קרן שפילבר מאתגרת את התפיסות הגזעיות של שחור ולבן בחברה בישראל. צבע הרקע של התמונה השחור הופך את הלבן למסמן צר הדוחק את הילדים להיות "בעיה" חברתית. ואילו מאמרו של מתי שמואלוף כולל קריאה צמודה ביצירתו של יורם בלומנקרנץ "המגזר היהודי" על מנת לאבחן את רשת התעתועים שמאיימת על הגבולות המבחינים בין ישראלי לפלסטיני, נאור וכובש, טבע ולאום, יצירה ומרחב-תצוגה. שמואלוף מציע, שיצירותיו של בלומנקרנץ מאפשרות דיון ביקורתי באפשרויות המימוש האתי של מעשה היצירה האמנותית, כאשר הוא נתון במציאות של כיבוש, אפליה ואי-צדק. על רקע המרחב הפוליטי בישראל, היצירה האמנותית נדרשת לכלים ייחודיים על-מנת לבטא את האסתטיקה שלה כפעילות פוליטית, המטשטשת אבחנות קבועות של זכאות לכוח.

אין ספק, שבמציאות הישראלית נפרטת סוגיית ההיברידיות אל פרקטיקות מורכבות של סדרי-חיים, שכוללות התנגדויות, סתירות והטעיות. בתרבות שעדיין מבקשת לעצמה זהות אחידה של "כור-היתוך", ובמקביל חוזה בתוצאות האלימות של כפיית-זהות כזו על פרטיה, דיון בשונות הוא מהותי יותר מאשר הדיון באחידות. גיליון זה של "הכיוון מזרח" מבקש להשיא את תרומתו הצנועה לקידום שיח הייצוגים המתגבר והולך של הפוליטיקה ההיברידית.

מתי שמואלוף, בת־שחר גורפינקל ועמרי הרצוג

תוכן הכיוון מזרח 14 – צועקים את שמך בהרבה לשונות

3  לנפשרעבה כל מר מתוק שירנוית בראל
5  תוכןעניינים
6  לערער על מִסדר־הזיהוי בפתח מתי שמואלוף, בת־שחר גורפינקל ועמרי הרצוג

13 אורותרחוקים סיפור ענבל מלכה
16 איגרות לארץהישנה: גוף, זיכרון וטקסט אוטוביוגרפי – ישראל, ספטמבר/אוקטובר 2000
מסה לואיזבית־לחם
26 סובייקט בינעדתי: בין סימולציה להסוואה רשימה מיכל פיק חמו
30 כשאבי מדבר על המושגעלבון רשימה נעמה גרשי
37 אל תראוני שאני היברידית (או: להפך – תראו, תראו) רשימה תמר קפלנסקי

39 קהיר שעל הסיין רשימה איל שגיא בזאוי
44 סימפטומים של תיקון שיר בת־שחר גורפינקל
45 הזיווג השמימי־ארצי: שמש/ירח/קומיסר/יוגימאמר עידן ירון
52 אורלנדושיר גליהאבן־חן
53 שָם סיפור משה סקאל
59 יהיו כולם שומעים אותי – דיון בסרטו של דויד דרעי "תגיד אמן" ביקורת קולנוע עמרי הרצוג

63 נסיעה סיפור סמי ברדוגו
68 צילומי עיוורים מסה מיכלבן־נפתלי
75 מתחת לפני האדמה שיר אליאליהו
76 אני שר באגן הים התיכון שיר יוסףעוזר
78 קטע מדו"ח חקירה שיר סמיחאל-קאסם
79 מתחת לבת־עין, שבת 24 במרץ רשימה תמר ארנסון
82 עזרא שוויקי הפך לפלסטיני שיר סיגלית בנאי
85 כתמים סיפור שריתבביאן
86 היברידיות במרחב העירוני – הקניון כמרחב כלאייםמדיר מאמר שרון מלכי
91 הבית של השמש העולה: זהות, מִגזור והפוליטי ביצירתו של יורם בלומנקרנץ ביקורת אמנות
מתי שמואלוף
96 אלין אלג'ם, "רעש ורוד" ביקורת אמנות דליה מרקוביץ'
98 *** שיר אמירההס
101 אמירה בת סלימה – פרק שלישי: לילה ראשון סיפור אלמוג בהר

האמניות/יםויצירותיהן/ם (לפי סדר הופעתם):

דנה דרוויש, אנה עוספורה (אני ציפור) (עטיפה); שולה קשת, ללא כותרת, 1998 (4); אורנה בן־שטרית, ללא כותרת, 2006 (7); רוביליבוביץ, ללא כותרת (בן), 2006 (10); דרור אוסלנדר, בתי זיקוק, 2006 )12); נעמה יוריה,חופשה בג'נין, 2006 )17); ציפי זוהר, ללא כותרת, 2007 )20); פיליפ רנצר, במבי, 2004 )27); קרן שפילשר,נחמן מאומן, 2007 )31); פבלוולברג (36); ז'וסטין פראנק, מחלת עיניים ירחית, 1929 (רועירוזן, 2002) (47);  שרון פוליאקין, ללא שם, 2007 )53); אילי לוי וריקי אלקיים, העלמות, 2007 )57); יורםבלומנקרנץ,מושבות הים, 2007 )65); עופר נקר 2006 (69); לאה פאר, 2006 (69); שושנה צארום, 2006 (72);ריקי פרישט, 2006 (72); דוראר בכרי, דיוקן עצמי, 2006 )77); שרון פוליאקין, נעדרים )79); אמון יריב,לילה, 2007 (83); שרה אלימיהפסנתר, 2004 (84); מאיה ז"ק ורעיהברוקנטל, הברון אי.טי. פון הום (88);יורם בלומנקרנץ, המגזר היהודי, 2006 )92); אלין אלג'ם, לב זהב, 2006; אליןאלג'םללא כותרת, 2005; אלין אלג'םללא כותרת, 2005 (96);
נטע אלקיים, איילות העראק (פרט מתוך), 2007 )100); יונת עופר, ללא כותרת, 2007 )108,107)

עורךראשי יצחק גורמזאנו גורן
עורכי כתב-העת מתי שמואלוף, בת-שחר גורפינקל ועמרי הרצוג
הפקה בת-שחר גורפינקל
עיצוב שירי עצמון
דפוסהגיליון יוצא לאור גם בחסות מפעל הפיס וקבוצת "אוטו"

עיתונות, ביקורות ואיזכורים:

  1. מעורב ישראלי, מרב יודילביץ', אתר ידיעות אחרונות, 26.07.2007
  2. רוני סומק, "אלג'יר" בעקבות התערוכה של שרה אלימי "אלג'יריה, זכרונות ילדות" (גלריה קדמה).
  3. "הכיוון מזרח" 14 באתר "טקסט"
  4. ומה לעשות שאצלי הניתוח הצליח ובגדאד שלי מתה, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ. 19.8.2007. (חלק א').
  5. "נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטין" , יצחק לאור, תרבות וספרות הארץ, 31.8.2007. (חלק ב').
  6. המלצות על הגיליונות החדשים של 6 כתבי העת, אורי פז, רשימות, 9.9.2007
  7. "שָׂם" של משה סקאל נבחר לסיפור השבוע בתרבות – אתר "ידיעות אחרונות", 12.9.2007.
  8. "הכיוון ההיברידי", עמוס לויתן, עיתון 77, גיליון 324, אוקטובר 2007, עמוד 30.
  9. "נוגדי צהבת", נווית בראל, טיימאאוט, 21.11.2007, עמוד 125.
  10. "המהות ההיברידית המקננת בכולנו", טלי לטוביצקי, ספרים – הארץ, 28.11.2007.
  11. עת לכתוב, מאיה סלע, ידיעות תל אביב, 28.12.2007.
  12. (ציטוט), פואטיקה תחת שליטה, חגי שגב, מארב, 17.2.2008.
  13. מחשבה על כסף מזדחלת כמו נחש בעשב, יצחק לאור, תרבות וספרות – הארץ, 21.3.2008

כתב-העת "הכיוון מזרח"מצטרף לרבים וטובים ומזמנים אתכן/ם לרכוש את גיליונותיו במחיר של 25 ש"ח כולל דמי משלוח מגיליונות 1-13 (אזלו: 1, 9, 10)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s