יום השואה 2010/ קרן סרנו


היום בצפירה לשם שינוי לא רק העליתי  זיכרונות מהמסע למחנות ההשמדה בפולין שעשיתי בתיכון בשנת 1999 אלא גם נזכרתי בטיול שעשיתי לברלין בספטמבר האחרון. יש משהו מאוד עוצמתי ואפילו מטלטל לדבר על השואה, ללמוד על השואה ולנסות לתפוס את הזוועות שהתרחשו בה כשאת על אדמת גרמניה.

היום בצפירה לשם שינוי לא רק העליתי  זיכרונות מהמסע למחנות ההשמדה בפולין שעשיתי בתיכון בשנת 1999 אלא גם נזכרתי בטיול שעשיתי לברלין בספטמבר האחרון. יש משהו מאוד עוצמתי ואפילו מטלטל לדבר על השואה, ללמוד על השואה ולנסות לתפוס את הזוועות שהתרחשו בה כשאת על אדמת גרמניה. אומנם נסעתי לברלין בנסיבות אקדמיות אבל מהר מאוד זה התגלגל להיות מעין טיול שואה, לא היה כמעט יום שלא ביקרתי באיזשהו אתר הקשור לשואה או למלחמת העולם השנייה. אני מניחה שיש כאלה שנוסעים לברלין ונהנים מהעיר המרתקת ומדהימה הזו על שלל המוזיאונים, הפאבים והאטרקציות שבה, אבל אני, מה לעשות, נמשכתי להיסטוריה האפלה של העיר. במידה מסוימת המיקום הגיאוגרפי שבו בחרתי לשהות (למען האמת לא מתוך איזשהו תכנון מוקדם, בכל זאת הכל נעשה דרך האינטרנט כמה ימים לפני הנסיעה) "הכתיב" את טיול השואה שלי.

ברלין, בדומה לירושלים, היא עיר שאוצרת בתוכה פיסות היסטוריות מרתקות כמעט בכל פינה שלה! אי אפשר לעבור ליד בניין מגורים ולהמשיך כרגיל הלאה כשאתה רואה שלט, או בדרך כלל קבוצות ענקיות של תיירים, כשמתברר לך שבדיוק כאן מתחת לאדמה היה הבונקר של היטלר. אי אפשר להמשיך לסדר היום כשאתה עובר ליד אתר בנייה עם יסודות של בניין ולא לדמיין איך היה נראה מטה הגסטאפו וכמה דם, אלימות ורוע היסודות האלה ספגו במשך שנות הפעילות. כמובן שאי אפשר להתעלם מאנדרטת השואה העומדת בלב ליבה של העיר, מבניין הרייכסטאג המשופץ (שבמקור היטלר טען שהקומוניסטים שרפו אותו וזה היווה עילה לגל מעצרים וחיסולים מטעם פלוגות הסער), אי אפשר לא לדמיין איך מתחת לאטרקציה התיירותית המפורסמת ביותר של ברלין, אחרי החומה כמובן- שער ברדנבורג- נכנסו הנאצים לעיר וצעדו לקול ההמונים. היום ניתן לשמוע שם את המולת הפאלשים של התיירים, מנגינות של אומנים המנסים להרוויח את לחמם ולהנות מגלידה או קפה ליד פרחים יפיפיים. אותי עניינה גרמניה האחרת.

נסעתי לסיור במחנה הריכוז זקסנהאוזן (איפה שקרתה באמת עלילת הסרט עטור האוסקר "הזייפנים"). הסיור הזה סגר מבחינתי הרבה מעגלים שנתפתחו במסע למחנות ההשמדה בפולין ב-1999, רק שפעם במקום לשמוע את המורה להיסטוריה, חיה, מדברת בעברית, ומעבירה את המסרים שאושרו על ידי משרד החינוך, שמעתי מדריך צעיר בן גילי -אדם- הוא עצמו נולד בארה"ב , אבל מהר מאוד במהלך שיחה מרתקת בנינו גיליתי את הסיבה האמיתית לכך שנושא השואה מעסיק אותו, ופרט מחנה זקסנהאוזן: הוא ממוצא גרמני, צד אחד מהמשפחה שלו היה כאן על תקן אסירים- הם היו קומוניסטים, מנגד, הצד השני של המשפחה שלו היו כאן על תקן הסוהרים- הם היו נאצים. זו הייתה פעם ראשונה בחיי שפגשתי ודיברתי עם מישהו שיודע בוודאות שסבא שלו היה נאצי, היה מרתק לשמוע על מנגנוני ההתמודדות שלו.

בכלל אני חושבת שזה מרתק לראות וללמוד כיצד גרמניה כמדינה, וכיצד הגרמנים כפרטים, מתמודדים עם נטל האשמה לאורך ההיסטוריה. עד לאותו ביקור בברלין לא ידעתי בכלל שעד 1970 לא לימדו בבתי הספר הגרמניים על התקופה שבין מלחמת העולם הראשונה (1914) ועד סוף מלחמת העולם השנייה (1945) , דור שלם של ילדים גרמניים גדלו עם חור של 30 השנים האחרונות בהיסטוריה של המדינה והעם שלהם, דבר שכמובן הוביל למשבר זהות. ואז כמו בריאקציה מטורפת נוצר עיסוק אובססיבי בעניין השואה וזיכרון השואה בגרמניה ובעיקר בקרב הדור השני והשלישי מאז 1970. בשנים האחרונות ניתן להבחין במגמה של שינוי, העיסוק האובססיבי בשאלת האשמה כבר חונק ומכביד יותר מדיי, והצעירים של ימינו שנולדו כבר חצי מאה מאז תום השואה כבר לא רצים להלקות את עצמם, במידה מסוימת של צדק לדעתי. זה טלטל אותי גם מבחינה רגשית וגם מבחינה אנליטית לשמוע את הצד של הגרמנים בכל הקשור לשואה והנצחתה. נוכחתי לדעת שהמנגנונים הפסיכולוגיים של הקורבן ושל האשם דומים במידה רבה- חייבת לעבור תקופת צינון, ריחוק, ואפילו הכחשה והדחקה של הזיכרון הטראומטי על מנת לחזור אליו ולעבד אותו, גם ברמה האישית, אך גם, ואולי בעיקר, ברמה הלאומית.

לפני 5 שנים למדתי קורס מרתק וחשוב מעין כמוהו במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית על זיכרון קולקטיבי ישראלי בכל הקשור לנושא השואה- כיצד אנחנו הישראלים מנציחים את השואה בתרבות (בעיקר הפופולארית) שלנו – סרטים, מוסיקה, ואפילו תוכניות בידור וסאטירה. כמו במקרה הגרמני, גם אצלנו הזיכרון הקולקטיבי של השואה השתנה עם השנים, עם חילופי הדורות, עם חילופי המשטר, ובעיקר עם היחלשותה של האידיאולוגיה הציונית. "היהודי החדש" לא רצה לשמוע ולא היה מוכן לקבל את ניצולי השואה "החלשים" "הכנועים" "הגלותיים" , האידיאולוגיה הציונית ניכסה לעצמה את השואה כהצדקה היסטורית להקמת מדינת ישראל, אך היא דחתה בשאט נפש עמוק את ניצולי השואה "שהובלו כצאן לטבח". רק כאשר האידיאולוגיה הציונית הלכה ונחלשה נפתחו הלבבות לשמוע סיפורי גבורה אחרים מלבד גטו ורשה- זיכרונות "קטנים" אישיים, כמעט בנאליים כמו הברחה של תפוחי אדמה לגטו, חגיגת בר מצווה במחנה ריכוז, הסתתרות בעליית גג במשך שנים ללא אור שמש ועוד. עד היום מדינת ישראל ממשיכה להשפיל ולבגוד בניצולי השואה! כאילו דבר לא השתנה מבחינת המערכת הבירוקרטית…

באותו ביקור בברלין גם נסעתי עד לעיירת הנופש הציורית ואנזה- המוכרת מהצירוף "ועידת ואנזה" שבה הוחלט על הפיתרון הסופי. זה היה פשוט לא ייאמן בין כל היאכטות, המדשאות המהממות, האגם השלו, אנשים – יותר נכון לומר מפלצות אדם- ישבו ותכננו באופן שיטתי וקר רצח עם! זה היה פשוט בלתי נתפס בעיני, ממש כמו אז ב-1999, כשביקרתי במיידאנק וטרבילינקה. אני זוכרת את תחושת הכעס שחשתי כאשר ראיתי שהטבע במקומות האלה חזר לקדמותו בשיא הדרו- פרחים בכל עבר ובכל מיני צבעים, האדמה הזו ספוגה בדם, בגולגולות, בעצמות אדם, באפר וכל מה שאתה רואה על פני השטח זה משטחים על גבי משטחים של פרחים יפיפיים – הניגוד בין הזוועות שאני יודעת בשכל שהתרחשו באותם מקומות בעבר, ובין מה שהעיניים שלי רואות עכשיו הוא בלתי נתפס, מקומם ממש!

אותו קורס באוניברסיטה שהעביר ד"ר אייל זנדברג היה בשבילי אירוע מכונן, זה מסוג הקורסים האלה שבשבילם הוקמה האוניברסיטה – לספק זווית ראייה ביקורתית על המציאות הקיימת. השואה הייתה תמיד חלק חשוב בעיצוב הזהות שלי, וכפי שמלמדים אותה במערכת החינוך הישראלית, ובתקשורת ובתרבות הישראלית בכללה נותנים הרבה יותר מדיי דגש ללקחים הלאומיים של השואה ופחות מדיי דגש ללקחים האוניברסאליים שלה – ערכים מוסריים באשר הם. כלומר: לא בהכרח שהלקח המרכזי שצריך ללמוד מהשואה הוא הקמה של מדינה בעלת צבא חזק המפתחת את כוח הזרוע שלה, לא בהכרח הלקח המרכזי שצריך ללמד מהשואה הוא שאנחנו חייבים לעשות הכל, בכל מחיר, לא משנה במי זה פוגע, על מנת לא להיות לעולם במצב של חולשה, במצב שאנחנו שוב הקורבן. יש לקחים פחות שוביניסטיים, פחות מיליטריסטיים שניתן ללמוד מהשואה בראש ובראשונה. ברור שמדינה ריבונית זה דבר חשוב, ומדינה יהודית/ מדינה ליהודים זה גם דבר חשוב, אבל גם לקחים כמו ערך החיים= קדושת החיים, כבוד לאדם באשר הוא אדם, סובלנות לשונה, מאבק בגזענות ובכל אפליה שהיא – הם גם חשובים, לא פחות, אולי אפילו יותר. אלה הלקחים המרכזיים שאני אנחיל בבוא היום לילדיי, האם מערכת החינוך, התקשורת, התרבות והפוליטיקאים יעזרו בזה? רוצה להיות אופטימית ולקוות שכן, אבל המציאות עד כה הוכיחה אחרת.

אז בין ורשה לקראקוב ובין ואנזה, זקסנהאוזן וברלין, בין ירושלים וראשון לציון, בין יד ושם ובין דפי השם של קרובי משפחתי שנספו בשואה בכרתים בשנת 1944 עומדת אני, וזה יום השואה שלי. יום השואה 2010.

קרן סרנו keren.sereno@mail.huji.ac.il

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על יום השואה 2010/ קרן סרנו

  1. vered הגיב:

    קרן, כתבת מאוד יפה ומרגש. גם אני הייתי בגרמניה בכיתה י' במסגרת חילופי נוער וביקרנו במחנה העבודה ברגן בלזן . היה מזעזע לראות את כל ה"מזכרות" שנשארו מהיהודים ומנגד, לראות את המדשאות המטופחות שיש שם היום, על גבי קברי האחים שם.

    אהבתי

    • מר אבירן הגיב:

      אני חושב שהגטו בתור מקום לביצוע בר מצווה הוא לא נחמד בכלל.
      אני תמיד חושב ונזכר הכיצד בשנת 1940~ ילדים בגטו ביצעו בר מצווה כאשר אפילו ספרי תורה נאסרו עליהם, אין ספק שאין זה אטרקציה לבר מצווה כלל וכלל.
      עם זאת, הביקור בגטאות שנפרצו תמיד מרנין ומראה את הגבורה של היהודים באותה תקופה כנגד הגרמנים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s