היהודי-הערבי האחרון

בגוף ראשון רבים – בעקבות האוטוביוגרפיה של שמעון בלס

הבחירה של שמעון בלס לפרסם אוטוביוגרפיה די מפתיעה. אמנם יצירתו הספרותית נגעה בכתיבת זיכרונות, אך לרוב הציג עמדה השוללת את האפשרות לכתוב אוטוביוגרפיה. מאמר חדש של מתי שמואלוף ויובל עיברי – על הספר האוטוביוגרפי של הסופר היהודי-ערבי שמעון בלס

שמעון בלס, בגוף ראשון, תל-אביב: סדרת "הכבשה השחורה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, 140 עמודים.

הבחירה של שמעון בלס לפרסם אוטוביוגרפיה די מפתיעה. אמנם יצירתו הספרותית נגעה בכתיבת זיכרונות, אך לרוב הציג עמדה השוללת את האפשרות לכתוב אוטוביוגרפיה. סיפוריו בלס קראו תיגר על הפרמיס של ז'אנר האוטוביוגרפי – זה אשר מתיימר לארגן ולסדר שורה של חוויות ואירועים היסטוריים בתוך מסגרת אחידה ושלמה. לרוב, סיפוריו התמקדו בגיבורים המתמודדים עם הקושי של כתיבת זיכרונותיהם, כרצף קוהרנטי ושלם של אירועים והתמקדו דווקא באזורים המסוכסכים והלא אחידים בעברם. הוא ביקש להתמקד בנקודות השבר, ההסתעפויות והפיצולים של סיפורי החיים של גיבוריו בהנחה שלא ניתן לאחותם ולארגנם בצורה אחידה וכוללת. הקושי בלט במיוחד לאור עמדתו כחלק מקבוצה של כאינטלקטואלים ללא שייכות לאומית וקולקטיבית אחידה. לכן הבחירה של בלס לפרסם אוטוביוגרפיה, מבלי לאתגר את כללי הז'אנר באופן צורני, די מפתיעה.

עטיפת הספר

בקצה המודר של הקאנון

קריאה מעמיקה באוטוביוגרפיה מציגה תמונה מעט שונה משום שבלס אינו נענה לציווי האוטוביוגרפי וכותב מתוך ריחוק אינטלקטואלי תוך זניחת המקום האישי והמשפחתי. בקצה המודר של הקאנון במשך כחמישה עשורים של כתיבה בעברית שמעון בלס מוקם במסגרת שדה התרבות העברית בקצה המודר של הקאנון. הוא התקבל כסופר שוליים שמתעקש לשמור על השייכות הכפולה בתוך מרחב תרבותי, אידיאולוגי ופוליטי הומוגני. הפרשנות ההגמונית אודות יצירותיו התמקדה בזיקה שבין הביוגרפיה שלו לבין הביוגרפיה של גיבוריו תוך שהיא ממקמת את הביוגרפיה שלו במערכת בינארית של הבדלים קטגוריאליים דיכוטומיים: יהודיות מול ערביות, ישראליות מול עיראקיות והשפה העברית מול השפה הערבית, הכתיבה המחאתית העדתית הפוליטית מול הכתיבה האוניברסלית ועוד. הביוגרפיה של בלס נעה דרך תזוזות בזמן ובמרחב בתוך מפה של חלוקות נוקשות של שפות, זהויות ומרחבים פוסטקולוניאליים. המעברים דומיינו כדרמטיים והדגישו את הפיצול, השבר והקטיעה שנוצרו במעבר בין העולמות השונים. פרסום האוטוביוגרפיה מזמן לנו אפשרות נדירה לקרוא את הביוגרפיה של בלס כפי שהוא מַבְנֵה אותה. לעמוד על האסטרטגיות הנרטיביות שהוא בוחר בהם "לייצר" את סיפור חייו.

האוטוביוגרפיה עשירה בז'אנרים שונים של כתיבה: עיתונאית, ספרותית, מחקרית מסאית. הוא השתמש בשפות שונות: ערבית, צרפתית ועברית. הקריאה בספר מותירה את הקורא/ת בתחושה עזה שהסיפור הביוגרפי של בלס, כפי שהוא מבקש להבנות אותו, שזור בסבך רשתי, אינטר והיפר טקסטואלי. הקוארדינטה המרכזית של האוטוביוגרפיה מבקשת להיכתב ב"גוף ראשון" (First Person Singular – כתרגום הכותרת לאנגלית). אך המיקום של בלס במהלך הספר משתנה ומתארגן מחדש בקטגוריות קולקטיביות בזיקה למיקום התרבותי והפוליטי האינדיוידיאולי שבו הוא פועל. הדיבור בגוף ראשון יחיד מומר בדיבור בגוף ראשון רבים ולהפך. הוא פועל באזורי הגבול שבין האישי לקולקטיבי במקומות שבהם האישי מוכלא בקולקטיב. המיקום האישי והקולקטיבי של בלס שזור בתוך אזורי הגבול הרב אתניים והרב לשוניים של המרחב האורבני. ההוויה הרב לשונית שאפיינה את מסלול חייו אפשרה לו להתחמק מהמרחבים הלאומיים החד לשוניים והאחידים. בבגדאד הוא פעל בתוך מרחב לשוני כפול – צרפתי וערבי – שאפשר לו לנוע בין קווי התפר שבין השפות ולהיחשף למרחבים תרבותיים ופוליטיים מגוונים מהקומוניזם הצרפתי ועד הספרות וההגות הערבית המודרנית. ההוויה הבגדאדית הקוסמופוליטית והרב לשונית-אתנית אותגרה בהגירה לישראל והמפגש עם הדרישה לתהליכי האחדה לשוניים ותרבותיים. תהליכים אלו התגבשו להכרעה בינארית גורלית בין כתיבה בערבית לכתיבה בעברית. סוגיית לשון הכתיבה הספרותית העסיקה את בלס ביחד עם אינטלקטואלים יהודים-ערבים אחרים בני דורו מיד עם ההגירה לישראל. בלס זוכר שבתחילה הוא התנגד למעבר לכתיבה בעברית כי ראה בערבית שפת אם שלא ניתן להחליף, אך עם הזמן הוא השתכנע שצריך לעבור לכתיבה בעברית כיוון שהוא מדבר עברית וחי בתל-אביב וקוראיו הפוטנציאליים הם דוברי שפה זו. בלס מציין את העצה שקיבל מוולף ארליך בנוגע למעבר לעברית. ארליך מצטט את לנין שמדגיש כי בכתיבה ספרותית "חשוב התוכן. השפה היא רק האמצעי" (עמ' 48). האם השפה יכולה להצטמצם רק לאמצעי ולא להשפיע על התוכן? האם הבחירה של בלס לעבור לכתיבה בעברית לא השפיעה על התוכן של הכתיבה שלו? נראה כי הבחירה הפואטית של בלס לעבור לעברית לא הצליחה להפריד בין תוכן לשפה לפי המשאלה הלניניסטית. היא רק הנכיחה באופן גלוי יותר את היחסים הסבוכים והסמביוזים בין שפה לבין תוכן בספרות הלאומית הערבית והעברית.

אוטוביוגרפיה כניסיון אפיסטמולוגי להיחלצות

אוטוביוגרפיה יכולה להיות מובנת ומוסברת, לא רק באופן הפשוט של התבוננויות רפלקסיביות של הסופר והאינטלקטואל במציאות חייו. היא יכולה לבנות קונסטרוקציה של החוש הקוגניטיבי/ההכרתי, שבו הוא מארגן את הראייה האפיסטמולוגית שלו. "בגוף ראשון" מגלה לנו את המודוס שבו הוא משתמש בכדי להגדיר את נקודת מבטו: "בגוף ראשון". בלס משתמש באינדיבידואליות של עדותו, כסוג של חתימה אוטוביוגרפית – שהיא לב המסגור (framing) של דימויו העצמי. כך הוא יוצא באופן מובלע כנגד עמדות קולקטיביות שונות הקשורות למשפחתו, לקומוניזם, לקולקטיביות המזרחית ועוד. אך באופן פרדוכסלי הניסיון של בלס לייצר אפיסטמולוגיה יחידנית נתקל בקשיים אונטולוגיים בתוך חוויות החיים המתוארות.

  • משפחה – בלס רצה להגר לישראל ללא המשפחה שלו: "היה לי רצון לצאת לבדי, להתחיל חיים חדשים, אבל אמי הרגישה במשהו לא רגיל בהתנהגותי והחלה להעיר לי הערות ולשאול שאלות, וכשלא מצאה את תעודת הזהות שלי בארון הבגדים, אילצה אותי להודות" (עמ' 7). מעשהו מתגלה ולבסוף הוא מוצא את עצמו מהגר דווקא ביחד משפחתו
  • מפלגה קומוניסטית – בלס יוצא נגד הדוגמאטיות הסטאליניסטית שאפיינה את "קול העם", הגותו של המשורר אלכסנדר פן וכן החשיבה של חלק מראשי המפלגה הקומוניסטית (עמ' 86). דווקא עמדתו הביקורתית של בלס כנגד המפלגה, נזכרת לנו באמצעות קונפליקט משפחתי אחר שבו אחיו של בלס טוען שהוא רצה להגר לישראל בשל סיבות קומיניסטיות קולקטיביות: "הצגתו לראווה של עיתון קומוניסטי יחד עם שאר עתונים אי-אפשר היה שלא תרגש אותי, וכשהסבתי את תשומת לבו של אחי לכך, הוא הגיב: "הרי בשביל זה רצית לבוא". "(עמ' 6).
  • זהות יהודית – ערבית וזמן לאומי – בלס מייצג את הזהות היהודית-ערבית. אך עמדה אינטלקטואלית זו בתוך המרחב החברתי בישראל עוברת טרנספורמציה לתוך שאלות אתניות מקומיות. בלס מתמסר לנקודת הזמן של 1951 – זמן הגעתו לארץ ישראל ובכך מקבל את המסגרת המארגנת של ציר הזמן הלאומי. הוא מפרק בחתרנות את החוויה המאחדת, מתאר את ההבדל ומאיין במידה מסוימת את העמדה הגאולתית המיוצגת בזמן הלאומי. אך בו בזמן כשהוא עושה זאת הוא מ(ת)קבל לתוך הנרטיב המזרחי, שמתמודד מול הנרטיב הלאומי במרחב הישראלי. "השעה היתה כבר אחרי חצות כשנחת המטוס בלוד […] אלה עיקר הזכרונות שלי מאותה שעת לילה מאוחרת" (עמ' 5).
  • ספרות מזרחית – בהמשך לסעיף הקודם נמצא כי למרות עמדתו האינדיבידואליות הוא מוצא את עצמו בתוך המלחמות הפנימיות המגדירות, הן את ספרותו, והן את זהותו בתוך כחלק ממתח אתני קולקטיבי בין שני יחידות מומצאות "המזרח" – "המערב". וכך הוא כותב על ההיעדר והריקון של הקטגוריה המזרחית מתרבותה, ההיסטוריה שלה ושאר מאפיינים אנושיים רחבים בשל יחס מדכא של הממסד: "התעלמות זאת, כתבתי, לא הייתה בשום אופן תוצאה של מחדל מחקרי, אלא בת היחס רב השנים של חוקרים ומורים לספרות, הנוהגים להפריד אותי מכלל סופרי הדור ולמקם אותי במה שקרוי בפיהם "סופרים מעדות המזרח."" (עמ' 127). בלס מתנגד לתהליכי המיון והקטלוג של חוקר הספרות גרשון שקד ובכך מתרחק מהעמדה האינדיבידואליסטית. "פולמוס זה עם שקד היה המקרה האחד והיחיד, שבו הגבתי על התיחסות הביקורת לכתיבתי. אבל היו מקרים שאמירה שלי עוררה תמיהות אשר הניעו אותי להגיב עליהן." (עמ' 129).

הדיאלקטיקה שבין האישי לקולקטיביסטי

העדר ונוכחות של האב בספר הגוף המשפחתי מקבל באוטוביוגרפיה חשיבות פחותה ביחס למקום שמקבלים המרחבים האינטלקטואלים והספרותיים בהם הוא היה שותף. דווקא אותו גוף ראשון שהיה אמור להיות מקום לבחינה עמוקה יותר של התא המשפחתי לא מתפענח. הבן לא נפרד מאימו ומאביו שנפטרים בטרם עת, משום הימצאותו בפריז והוא לא מרחיב על כך יותר משורות ספורות: "לאמי במיוחד קשתה מאד הפרידה ובשדה התעופה חיבקה ונישקה אותנו ודמעות בעיניה. "האם אזכה לראות אתכם שוב?" חזרה ואמרה. לא זכינו גם אנחנו. היא נפטרה ב-16 באפריל 1972. פחות מחודשיים אחרי פטירתו של אבי, אשר הגיע לישראל דרך תורכיה, נישא על אלונקה, חולה סרטן אנוש. הוא נפטר בבית-חולים מקץ שבוע אחד בלבד. כך נתיתמתי מהורי ואני רחוק, והם שכנו עפר, קרובים זה לזה אחרי פרידה בת למעלה מעשרים שנה." (עמודים 113-114). השתיקה לגבי הפרידה הכואבת מצביעה על הפער בין הניסיון להיות מודרני, באמצעות אפיסטמולוגיה יחידנית, לבין הפערים, הקרעים וחוסר הרצפים שהיא יוצרת בפועל ביישום הספרותי שלה. אף אין הוא מרחיב לגבי היחס של בתו לחייו, כך נותרים אנו בחשיכה לגבי הדיון הבין דורי הן האתני, והן בשאלות אחרות. השתיקה אל מול המשפחה, יצירת המסגרות הספרותיות הקולקטיביות וקבלת תפקיד המתרגם – יכולה להצביע כי הסיפור של בלס מתחיל דווקא בשזירה (מחדש) של הביוגרפי בתוך מנגנונים של זיהוי קולקטיבי. אך האם בקריסה של הדיבור על המשפחתי ושקיעה לתוך המחוזות האינטלקטואלים והפוליטים-אידיאולוגיים, בלס בעצם ממשיך את ההתנגדות שלו לאפשרות של כתיבה אוטוביוגרפית? או שמא סיפורו של בלס לא נופל למלכודת המנסה לבודד את האישי מהקולקטיבי? חשוב לבחון שאלות אלו בהקשר הכללי של חוסר היכולת להבנות סיפור אישי קוהרנטי ורציף כפי שלא ניתן להבנות את הנרטיב הלאומי המודרני כאחיד. במיוחד לאור האופק המוצהר של השילוש המקודש בין החילון, הלאום והאינדיווידואליזם, הפוליטי חוזר דווקא למסגרות אלו. תהליך זה מתבחן במיוחד למי שזוהה כחלק מהקבוצה היהודית גם במדינות ערב וגם באירופה. ואולי בשל כך לא ניתן לייצר סיפור יחידני, בעולם שכולו הופך לאומים ואומות.

מאת: מתי שמואלוף ויובל עברי. שמעון בלס, בגוף ראשון, תל-אביב: סדרת "הכבשה השחורה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, 140 עמודים. המאמר פורסם לראשונה ב"עיתון 77", גיליון 345, מרץ-אפריל 2010. הטקסט גם פורסם "במחשבה שנייה". קראו גם את הביקורת של אלמוג בהר על הספר, כפי שפורסמה בהארץ

2 תגובות בנושא “היהודי-הערבי האחרון

  1. חבל שביזבזת יותר מדי מלל ולא הסברת לנו מה זה בדיוק יהודי-ערבי?
    הרי אין מונח כזה והוא בלתי-יתכן, אלא אם משמעותו הצהרתית-פוליטית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s