צמרמורת, דם, פוליטיקה ומפלצות: על היעדר סרטי אֵימה בקולנוע הישראלי

מה הסיבה להיעדר סרטי אימה ישראלים ומהי האימה המסתתרת בהיעדר


הז'אנרים בקולנוע מייצרים צורות שונות של ידע. אותו ידע מגיע ממקומות שונים למקומות אחרים ועובר תהליך של עיבוד לתוך ההקשרים החברתיים, האסתטיים, המיתיים והתרבותיים בכל מקום. ההפצה של הידע הקולנועי הביאה במדינות שונות ליצירת עיבודים שונים וייחודים של ז'אנרים. כיום הקולנוע הוא אחת מהצורות התרבותיות המרכזיות שבעזרתן אנו למדים על החברה בישראל. אך ז'אנר אחד טרם הגיע למחוזותינו. ז'אנר סרטי האימה. כז'אנר, סרטי האימה צמחו בתוך הסרטים האילמים של העשור האחרון של המאה ה-19. הפיצ'רים הראשונים של האימה היו שייכים לקולנוע הגרמני. צורת האמנות אשר השפיעה בצורה ישירה על יצירת סרטים אלו הייתה האקספרסיוניזם הגרמני והסימבוליזם שהגיעו לשיאם כחלק מהאווירה האפלה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. סרטי האימה כשמם נועדו לייצר טרור, להפחיד כשהם מביטים אל הצד האפל, שואבים את כוחם מהתחושה הראשונית של הפחד, הלא ידוע, כאותו מושג פרוידיאני של  המאויים או המצמרר (Unheimliche); המוכר והלא מוכר אשר פועלים באופן פרדוכסלי באותו הזמן אשר מייצרים משיכה ודחייה.

אחד מהמאפיינים של סרטי האימה, והדבר ניכר גם בגילגוליו העכשווים של הז'אנר,  הוא המלחמה בין כוחות טובים לבין כוחות רעים כחלק מדיבור על שאלות חברתיות, תיאולוגיות ופוליטיות.

ניתן לקשור את הסוגה של סרטי האימה באופן ישיר ועקיף לשאלות הקשורות להקשר ההיסטורי של יחסים בין קבוצות שונות בחברה. למשל הלבנים בארה"ב השתמשו בשנות השבעים בז'אנר של סרטי אימה (רוב הסרטים הופקו על ידי קולנועים לבנים) כדי לבחון את יחסי הכוח הגזעיים בארה"ב ולשמר דרכם עליונות לבנה. הגבורים של משפחות המאוימות בסרט היו בדרך כלל לבנים, הטרוסקסואלים, מהמעמד הבינוני ו"נורמליים". הנבלים, המאיימים בסרט היו "מפלצות", לעיתים קרובות "צבעוניות" (colored) שעוצבו על בסיס של אחרות גזעית, מינית, מעמדית או על ידי סימוניים אידאולוגיים אחרים.

ז'אנר סרטי האימה לא רק שפיתח היסטוריה נפרדת, אלא התפתח כזה שלא קיבל הערכה ונחשב נחות עד לימים בו סרטיו זוכים בפרסים נכבדים, דיונים על גבי אמצעי התקשורת, משחקי מחשב ועוד. יתרה מכך, כיום יש תחייה, שחזור ויצירה של תתי ז'אנרים מצליחים ביותר מסרטי איכות ב' (B-Movies) בדמות הסרטים של אד ווד, ועד לאלו הכי "מאוחרים" העצמאיים (פרויקט המכשפה מבלייר), ואלו המשלבים קומדיה ואימה כמו סדרת הסרטים שעשו פרודיה לסרטי "הצעקה" (Scream) ואני מתכוון לסדרת "Scary movie" ואחרים.

זוהי רשימה שבאה להציע כיוון מחשבה ביקורתי. מחשבה שמתחקה אחר השאלה מדוע הידע מסוג של ז'אנר קולנועי לא מגיע לתוך התרבות בישראל ובאותו הזמן ידע אחר מתרשת והופך ללגיטימי. האם אפשר לכנות את הקולנוע בישראל כ"קולנוע ישראלי" ללא סרטי האימה. מדוע האֵימה לא מתרגמת לידע שבו ניתן לבחון תהליכים בחברה. יתרה מכך, מדוע לא נוצרה מסורת של סרטי אֵימה ומה יקרה כשתיווצר אחת שכזו.

אין סרט אימה שלא בודק ומעמת את גיבוריו עם העבר ההיסטורי המסויט. למשל "מגרש השדים" מתדיין על העבר הדתי של אמונה בשדים, באי רציונאליות, בדיבוק שמבקשת לא לעזוב את הדיון על הערכים המבנים את התרבות אף היום במאה העשרים ואחת וראו למשל את סרט האימה "מגרש השדים" וכל אלו שהמשיכו והופקו לפי חוקי התת-ז'אנר הנ"ל. צורה נוספת לבדוק את העבר מתבטאת בעוולות היסטוריות קחו למשל את "פולטרגייסט" שדן במשפחה שנכנסת לבית שנבנה על בית קברות אינדיאני או את הסרט ההמשך (השני) שעסק בבית שנבנה על שרידי קהילה דתית מהמאה ה-18 ועוד. הסרטים לעיתים מתמקדים בעוולות אישיות ובעוולות חברתיות והחיבור ביניהם, למשל בסרט "IT" שנעשה על פי הסיפור של סטיבן קינג שסיפר על המפלצת הליצנית ששררה בתוך מערכת הביוב ושחייבה קבוצה של מבוגרים לחזור לעיירת הולדתם ולהילחם בה. הבעיה בסרט הוצבה ברווח שבין הבעיה של הניכור בין המשפחות והילדים ובין הילדים עצמם ככזו אשר יצרה את המפלצת של העיירה. אך כל הסרט מהלך בצורה זהירה בין הסובייקטיבי (ובקצה הפסיכוטי שלו) לבין האובייקטיבי (קיומו של רוע, אשר מהלך מלבד מעשי בני האדם). לעיתים הרוע יכול להיות מוסבר באמצעים היסטוריים וחברתיים אך הוא מעגלי והסיבתיות לא מובילה להיעלמותו-  כפי שהתבטא בסרט "הצילצול" שסיפר את הסיפור של ילדה שהומתה ורודפת באמצעות קלטת מסתורית את אלו אשר צופים בה. הרוח של הילדה לא רק שלא עוזבת את העולם של הסרט, אלא הדמויות אשר מנסות לפענח את העלילה מוציאות אותה לחופשי ובכך משחררות תיבת פנדורה של הרס. לעיתים העוולות יכולות להיות לגמרי "אישיות", למשל הדיון של סטיבן קינג (באמצעות העיבוד הקולנועי של סטנלי קובריק) בסרט "הניצוץ" (The Shining) שבעצם משלב את הדיון של הכותב בגבולות הפסיכוטיים של היצירה ובהתגלגלות של הרוע הטמון בה בצורה דטרמיניסטית – כאותו תפקיד של משגיח על חדר מלון שרוצח את משפחתו ומתאבד.

ישנו גבול אסור בסרטי אימה, שיכול להתפרש בצורות רבות. המעבר את אותו הגבול יכול להוליד חיים במקום שבו ישנו מוות, להוליך אותנו מעבר לגבולות הזמן והמרחב ולהראות לנו עולם אלטרנטיבי. אותו עולם מקביל יכול להסביר לנו עוולות שאין אנו מודעים אליהם במציאות המדומיינת שלנו. זהו אותו גבול בין מציאות מדומיינת לאותה מציאות ממשית, שממנה אנו חרדים במשך כל חיינו. המציאות הממשית היא זו אשר מסתתרת בלא מודע, ברגע שלפני עברה החברה האנושית את הגבול לתוך המודרניות ונקברה תחת מושגי ההשכלה הרציונאלית.

סרטי אימה יכולים להכיל תגובה היסטורית ותרבותית לאסונות חברתיים ובכך הם מאפשרים לעכל ולדון באימה הממשית. למשל הסרטים "I am Legend" (2007) ו"Cloverfield" (2008) היוו שתי עמדות שונות שניסו להתמודד עם אסון נפילת התאומים. הראשון הרכיב דיון חברתי מורכב הן בניכור ברחובות בהיעדר של מדינת רווחה והן בטרוריסטים כאנשים שהפכו למפלצות והציע חזון אופטימי. השני הביט באסון של נפילת התאומים כשרירותי, כרוע חסר סיבה שתוקף לפתע מסיבה של חבר'ה צעירים בשנות השלושים שלהם ובתוך כך הציע חזון פסימי דטרמיניסטי לחברה האמריקאית כלפי יחסה והבנתה את העולם סביבה.

 

Boris Karloff as Frankenstein's Monster

 

יש אימה אם אין אימה

אני רוצה להציע כיוון מחשבה אפשרי אחד לגבי ההיעדר של סרטי אימה בישראל והשאלה של התמקמות הידע הקולנועי במעבר לתוך התרבות. לישראל ישנה היסטוריה קצרה ואיומה לעומת ההיסטוריה הארוכה יותר של עליית הלאומיות וביסוסה באירופה או בארה"ב. התרבות הלאומית בישראל לא מוכנה להביט בעצמה בצורה ביקורתית בשל מאבק לא פוסק לביסוסה. בין אלו שרואים בישראל פרויקט לאומי שהתפרק מלאומיותו – וכחלק מזה אפשר להבין מדוע נבנתה חומה אל מול (ובתוך) המזרח התיכון, דווקא כדי להצביע את היעדרה ואי היכולת לאחוז ברעיון ההפרדה. יש כאלו הרואים בישראל כפרויקט לאומי אשר מגיע אל הקצה הלאומני שלו בהמשך הכיבוש ואחיזה ובבניה הלא פוסקת של ההתנחלויות ובשיאו של הרג ראש הממשלה רבין כדי להמשיך את המהפכה הציונית דווקא מתוך הכיוון הימני שלה. לא לתת למדינה להגיע להסדר, כי ביום שהמדינה קיימת אז המהפכה הציונית הסתיימה. ולכן דרושה התנגדות לא פוסקת כדי לשמר את הכוח הטמון במהפכנות הציונית. בשל כך כל הזמן מתמקדים ולוקחים עוד שטחים מהפלסטינים, יוצרים מלחמה עתידית עם איראן, ועומדים במרכז של סכסוך עם כל העולם הערבי בפרט והעולם האיסלאמי כחלק מחזית רעועה עם ארה"ב.

ישראל לא מוכנה להביט בביקורתיות בהיסטוריה שלה כלפי אוכלוסיות הן פנימה כלפי המזרחים והן החוצה כלפי הפלסטינים. אין לנו סרטי אימה שיביטו על משפחה שנכנסת לתוך בית שנבנה על שרידי בית קברות פלסטיני למרות שדברים כאלו התרחשו ובזוויות שונות (ראו למשל את נטיעת החורשות של קק"ל על שרידי הכפרים הפלסטינים ועוד). גם בתוך ישראל אין עדיין התבוננות בפרשיות מודחקות שהתרחשו בעבר, אין ילד תימני חטוף שמת וחוזר לאמלל את צאצאי חוטפיו, או רק לאחרונה התבשרנו על פרויקט שבא לדבר על קורבנות מזרחים של הגזזת מתים שתוקפים חבורה אשכנזית של מטיילים (ראו את הסרט  "נקמת ילדי הגזזת" של רועי צורף, 2008).

מהו הגבול שלא מאפשר לסף החרדה הישראלי לבדוק חרדות נוספות, כגון החרדות הלאומיות, האתניות, המעמדיות, המגדריות, המיניות ועוד. האם אנו חיים בתקופה לאומית שעדיין לא התגבשה לכדי דיון בפחד, ובאימה. ואם אין דיון באימה, האם לא כדאי להניח כי אנו חיים בתוך אימה לא פוסקת. ולכן אנו צריכים לדרוש את הופעת סרטי האימה, ולא כדי לפחד מהם ולרעוד באמצע הלילה מהופעת רוחות, שדים, מפלצות, מומיות, משוגעים עם מסור חשמלי, ועוד  – אלא דווקא כדי להביט באימה כדי ללמוד ולהתפתח.

רעיונות להסבר נוספים שלא ארחיב אותם ברשימה זו יכולים לבוא מתוך כך שהחברה היהודית עברה הכחדה גזעית שלא מאפשרת לדורות החדשים עדיין לשאול שאלות קשות ולפתוח את תיבת הפנדורה הפנטזמנטית. הסבר נוסף יכול לבוא מהכיוון של האופי השטוח של האידיאולוגיה הציונית שמצד אחד מביט אחורה רחוק אל העבר התנ"כי כאיזה יהודי ישן שחזר לנוף מולדתו ואין לו עבר קרוב אלא רק עבר רחוק. ומצד שני זו רואה את היהודי כחדש שהתחדש בארץ מולדתו באופן פרדוכסלי ונולד מתוכה כסוג של יליד, הנולד מן אדמתו. והמאבק בין שני הכוחות הללו, לא יכול להוליד את האפל, העל טבעי, הפנטסטי (למרות שלאחרונה ראינו את עליית הספרות הפנטסטית בפרוזה של הדור השלישי, כמו הספר "יצר לב האדמה" שהרה בלאו , או "מחזיר החלומות" של ניר ברעם ו"הלב הקבור" של שמעון אדף). הציונות זקוקה לתרבות שטוחה, ריאליסטית, שמתנכרת לפנטסטי, ולאפל כדי לייצר אזרחים ממושמעים בחברה מיליטריסטית. התרבות הציונית כתרבות פשוטה, אשר רואה את עצמה כחלק מהמודרניזם אבל בעצם מתנכרת לו כי הופכת אותו לאירוע ולא לתנועה. הבזות לעומק הרומנטיקה  ולגותיות.

ביבליוגרפיה:

סלבוי ז'יזק, התבוננות מהצד: מבוא לז'אק לאקאן דרך תרבות פופולרית, תרגום מאנגלית: רונה כהן, תל-אביב: הוצאת רסלינג, 2005.

רועי צורף, נקמת ילדי הגזזת, מידע נוסף על הסרט, דרכי הכנתו וטריילר נמצאים באתר הזה (נבדק ב13.9.2008):

Url=http://www.gazezetmovie.com/makingof_med.html

Harry M. Benshoff, “Blaxploitation Horror Films: Generic Reappropriation or Reinscription?”, Cinema Journal, 39, No. 2, Winter 2000, p. 3.

Sage Meehan, “History of Horror on Film –the Beginning of a New Type of Fear“, The Dawn of the Horror Movie, 29.5.2008.

url= http://horrorfilms.suite101.com/article.cfm/the_dawn_of_the_horror_film

Horror film, Wikipedia, the free encyclopedia, 13.9.2008.

url= http://en.wikipedia.org/wiki/Horror_film

Add to FacebookAdd to DiggAdd to Del.icio.usAdd to StumbleuponAdd to RedditAdd to BlinklistAdd to TwitterAdd to TechnoratiAdd to Yahoo BuzzAdd to Newsvine

8 תגובות בנושא “צמרמורת, דם, פוליטיקה ומפלצות: על היעדר סרטי אֵימה בקולנוע הישראלי

  1. http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%A9%D7%A2%D7%AA_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94_%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%97%D7%A8%D7%AA

    אני חושב שראיתי את כולם, ואכן הם עונים להגזרה הז'אנרית. צריך לשים לב לשנות ההפקה, ומה משמעותה, מבחינת המיקום ההסטורי בזמן. הסדרה לא זכתה לאחוזי צפייה גדולים, כמדומני.
    בכל מקרה, יש בישראל צריכה גדולה של הז'אנר – שיש עליו גם חסמים הפקתיים מבחינת תקציב – של אותן סדרות וסרטים תוצרות חוץ. עוד פקטור מעניין: משחקי המשחב האלימים והמפחידים שנצרכים כאן בכמויות גדולות.
    רעיון: יתכן שהצריכה של הז'אנר מתוצרת חוץ משרתת כאן מנגנון של הדחקה כפולה, הן של האימה והן של מיקומה שמתרחש בשום מקום, כלומר, "לא כאן".

    אהבתי

  2. סרט האימה הישראלי הראשון – כלבת, אמור לצאת למסכים בקיץ.
    למיטב ידיעתי אין בו ילדים פלסטינים שיהודים יהרגו ובנוסף לא יהיו בו מזרחים מדוכאים על ידי הממסד האשכנזי, מה שיגרום לכם להתאמץ מעט יותר כדי להצליח לחבר את התסריט לעוולות כיבוש.

    אהבתי

  3. השאלה ששאלת מרתקת. התיזה שלך מגוחכת. ניכר שאתה עושה מאמץ אדיר לצבוע מטרה שסימנת זה מכבר. לראציונל שלך אין על מה להשען חוץ מאשר על משאלות ליבך. זה מאמר שלא היה מקבל אצלי ציון עובר אפילו אצל סטודנט לתואר ראשון ועושה שירות רע מאוד למוניטין שלך(אם יש לך כזה) כמומחה. יש לא מעט ז'אנרים שהקולנוע הישראלי (וגם הספרות הישראלית) התעלמו מהם באופן מלא או חלקי במשך שנים. למשל ז'אנר סרטי או ספרי המתח. יש לא מעט מאמרים שדנים בנושא הזה ומציעים תיזות מענינות וסבירות משלך. מוזר שאתה מתעלם מהם. במילים אחרות, אפילו סקירת הספרות שלך עילגת וחסרה באופן שלא מכבד תלמיד דוקטורט.

    אהבתי

  4. תודה עדי, מיכאל ושימי. עדי הרעיון שהצגת מעניין ביותר וחשוב לפיתוח. מיכאל בינתיים לא ראינו סרט אימה שהפך לחלק מהקאנון ואם זה יקרה אשמח להגיב עליו. בהצלחה!

    שימי אני לא מומחה, כתבתי דעה ולא מאמר אקדמי. אשמח שתביא את התיזות הנסתרות. רק בלי ציונים ובדוק מדוע אתה מגיב באלימות כה גדולה.

    שבוע טוב

    אהבתי

  5. אולי לא הבנתי, אבל את כותב:
    אחד מהמאפיינים של סרטי האימה, והדבר ניכר גם בגילגוליו העכשווים של הז'אנר, הוא המלחמה בין כוחות טובים לבין כוחות רעים כחלק מדיבור על שאלות חברתיות, תיאולוגיות ופוליטיות.

    בסרטי אימה רבים הכוחות ה"רעים" מקבלים הצדקה למעשיהם, לאחר שנגרם להם עוול היסטורי כלשהו. במקרים רבים, הכוחות ה"טובים" היו קשורים (לעתים רק באופן סימבולי) לאותו העוול. אני חושב שאחד מהדברים המעניינים בסרטי אימה, הוא חוסר הצורך בהגדרה מוחלטת של טובים ורעים, מעבר למתרחש נקודתית על המסך באותו הרגע (אנחנו תמיד נדרשים לצדד בקרבן הקונקרטי, בלי לנסות לשפוט אותו ביחס להיותו מקרבן בעבר). דווקא בתוך המסגרת הפוליטית שלנו, סרטי אימה היו יכולים לפרוח בלי להיות חתרניים. אני חושד שהסיבה שסרטי האימה לא הופיעו בארץ, נבעה יותר מאידיאולוגית האנטי-ניכור הישראלית. האתוס הישראלי לא יכול היה לסבול את קלישאת הקולנוע המפורסמת, בה נערה בורחת מהייצור הדמוני הרודף אחריה בעוד אנשים אשר היו יכולים להציל אותה, אדישים למעשה.

    אהבתי

  6. מעניין. אני חושב שבמקום להעלות השערות אפשר פשוט לשאול קולנוענים ישראלים שפעלו פה לאורך נני 50 השנים האחרונות. נראה לי מיותר לגמרי להפריח ספקולציות כשמדובר בנושא שאפשר באופן פשוט ביותר לברר.

    אהבתי

  7. אייל אתה צודק. בדיוק בשביל זה סרטי אימה מאפשרים להסתכל מעבר לטוב ולרע המוכרים. וזו השאלה מדוע הקולנוע בישראל לא עושה שימוש בז'אנר זה.

    שימי, מדוע אתה מנסה לא לדבר על מה שהנחתי על השולחן ולחפש הסברים אחרים לפוליטי?
    אני לא פוסל הסברים אחרים. יתרה מזאת אני חושב שדיון עם קולנועים יכול רק לתרום לדיון. אבל הוא לא יפסול הסברים אחרים אלא יתרקם ביחד איתם לשכבה עבה של תרבות שבתוכה מתקיימים אולי כמה הסברים בו זמנית.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s