את שונאת כשהסיגריה נגמרת / ג'וליה וינשטיין

פרסום ראשון


את שונאת כשהסיגריה- נגמרת
את קונה מגפיים זולות
ונגנבת מהצליל של עקבייך
בין רעשי העיר הזאת
את שוב עושה רומנטיזציה למין
וכבר נישקו אותך אלף פיות
שלום בחילה מתוקה ממכרת
מרעשי העיר הזאת
את מדמיינת שמצאת את אלוהים
את מפסיקה לקחת גלולות
את שונאת כשתיכף ארבע בבוקר
ברעשי העיר הזאת
את מוצאת רק עוד חנות של יד שניה
בעיסה של אמיתות ובדיות
ושוב חותמת, מיתממת, משלמת
ברעשי העיר הזאת
כשאומרים לך שהכל יהיה בסדר
את מתעודדת ויוצאת קצת לבלות
זה יחזיק אותך ליום או יומיים
ברעשי העיר הזאת
האורבניות הזאת היא מנחמת
וסוגרים אותך ארבע קירות
רק לברוח לא לברוח כן לברוח
מרעשי העיר הזאת
איך את נדהמת לגלות
לנשום לרוות להתעלות
בין גיבורי העיר הזאת,
בטעמי העיר הזאת,
בליטופי העיר הזאת
בתכתיבי העיר הזאת,
במיחושי העיר הזאת
בקשקושי העיר הזאת,
ברחובות העיר הזאת
ובגני העיר הזאת,
ובדירות ובגגות
במדרכות בסמטאות, בנסיגות ובבכיות
באשליות בהזיות, באורגיות ובשטויות
באהבות ובחובות,
בלי משמעות
בעיר הזאת

הצילום מתוך photo net gallery

כשזה תוקף
כשזה תוקף
בהתחלה אני קטן, שמתכנס לתוך עצמו ומלטף
בליטופים מעודנים את משטחיו
ומנסה לא לעשות עניין
ואז גלים של יבשה על ים,
גדול רחב, כאב אבוד, כאב לבן, נשכח, חקוק היטב
אני פוחדת, מתרגשת להרגיש, שונאת אותי שמכורה
לכל המר הזה, גמורה
זה מזדחל מהר, וחיש, שני נחלים שוטפים אותי
ואז נוחל הוא הצלחה, נוכל ונאלח, בלי מלח, בלי תבלין, תפל כמים
אבל כמים גם צונן, מרווה את צמאוני ומערסל ומחבל
במחילה, נושאת עמי במכולה כל חטאי, כל נדרי, כל אבותי
תמיד איתי, רואים אותי, שקופות להם מחשבותי,
וזה חלקי, וזה שלי פרטי, אישי, נחלתי, בלולאה של לוליינים
שמתהדקת סביב קרקס שהוא אני, ומציפה הפעמים בהן
נשאוני מאה תליינים וכפותיהם מזיעות,
ובין אצבעותיהם מחליקה ונאבדת דעתי
תוקף שלי, שנוא, אהוב, בפירואטים חג סביבי על עקביו,
רוצה להתאחד איתי, ובלעדיו,
ללא תחושה, בתוך הריק, רק בניינים ריקים עם חלונות ריקים...
סביב-סביב, נסוב סביבי, אני סובבת סביב עצמי
מופתעת, כל פעם, למרות שמרגישה אותו קרב ומתכחשת
ומתביישת שנרגשת ופוערת פה אוהב לטיפ-טיפה מתמציתו
ושוב בחדר לא אינטימי את אהבת המעשה עושה איתו
הכל רופף, ראשי צונח לאחור, ידי פרוסות, נופלת,
קרקע, דרך, שביל ובור
מסע ארוך, פרוע, רע, רגליים יבלות, יובלות ויובלים
יבול שנתי, בזבוז גדול, אני חושבת על השכול
אשר שכלתי את חיי, בשכל רב, ומחושב, אבדן חושי, עצמיותי, גבריותי,
נשיותי, חיים שלי, לא ישכחו אותי, לא ישכחו את גבורתי
ופלא שחייתי כלל, ואתפלא ואתפעל, מפעל חיי נופל, נובל
כשזה תוקף,
יש רק אותי, אני לא מצליחה לנשום,
אובדות מטאפורות יפות, אדם ראשון, ובריאתו
שולי שאריות שלי, שוליים של חלום, שלולית
זיעה קרה, טיפות טיפות
ומשהו דופק על קיר, שבין הפנים לבין החוץ, הכל בהיר
אין לי שם מישהו, אין לי מי, אין לי לאן, האין איתי
האין שואב אותי אליו, אני נמסרת לאימוץ,
אפוטרופסות זמנית, נצחית
כן, ככה זה
כשזה תוקף

Add to FacebookAdd to DiggAdd to Del.icio.usAdd to StumbleuponAdd to RedditAdd to BlinklistAdd to TwitterAdd to TechnoratiAdd to Yahoo BuzzAdd to Newsvine

תגובה אחת בנושא “את שונאת כשהסיגריה נגמרת / ג'וליה וינשטיין

  1. איזה יופי !!! ריקנותו של האדם בהשתקפות המראה הענקית של העיר הגדולה..
    אפשר להכיר אותך ? אולי כוס קפה איפשהו, באחד מהמקומות הרבים שיש לעיר הזאת להציע.. ? אני רוצה להיות התליין ה-101.. 🙂

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s