נערה מן הקטמונים

בימים אלה ראה אור "שירת מרים: אנתולוגיה ביוגרפית על שירת מירי בן-שמחון" (הוצאת כרמל) בעריכת דן אלבו. הספר מכיל מאמרים, רשימות ושירים המוקדשים ליצירתה של בן-שמחון. בכל חייה בן-שמחון ביקשה לשבור את הסטריאוטיפ שרצה לכלוא אותה בקטמונים. היא נולדה במחנה מעבר בצרפת, בשעה שהוריה היו בדרכם ממרוקו לישראל. היא גדלה בשכונת קטמון א' בירושלים, ומגיל 25 החלה לפרסם שירה. בנוסף על ארבעה ספרי שירה פרי-עטה, שירים משלה פורסמו באנתולוגיות שונות וחלקם תורגמו לאנגלית. מירי נהרגה בתאונת דרכים בז' בתמוז תשנ"ו, 24 ביוני 1996. אני קורא להוצאות הספרים הגדולות לקחת יוזמה רב-תרבותית, לבצע צדק היסטורי ופואטי ולהוציא את כל ספריה ב"כל כתבי" מירי בן-שמחון.

תצלום השער: מרים בן-שמחון ז"ל 1992, עיצוב העטיפה: יעל בר דיין

תצלום השער: מרים בן-שמחון ז"ל 1992, עיצוב העטיפה: יעל בר דיין

נערה מן הקטמונים (חתך אורך) / מירי בן-שמחון

נַעֲרָה שְׁחוֹרָה עִם חֲטָטִים בַּפָּנִים

עַלִּיזָה אַלְפַנְדָּרִי

בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹעַד לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים

מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֶיהָ

כְּמִי שֶׁעוֹשָׂה הַטּוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים

אַחַר כָּך תָּדִיחַ רִצְפָּה

וּתְתַקֵּן פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל

הִיא מַתְאִימָה אֶת צֶבַע הַחֻלְצָה לַחֲצָאִית

הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים

הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל "מֵיק אַפּ"

וְלֹא רוֹאִים כָּל כָּך.

בִּכְלָל זְכֻיּוֹתֶיהָ וְהַצְלָחוֹתֶיהָ לֹא תְּלוּיוֹת בָּזֶה

הִיא מַקְפִּידָה לְמַלֵּא אֶת חוֹבוֹתֶיהָ לְפִי הַסֵּדֶר

וַאֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי "בְּסֵדֶר" מִי "לֹא בְּסֵדֶר".

מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לָהּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת, אֲבָל בְּצֶדֶק

בְּהִתְחַשֵׁב בָּעֻבְדָּה שֶׁכָּל כָּך הַרְבֵּה אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים אֵיך לְהִתְנַהֵג

זֶה הַטֶּבַע שֶׁלָּהּ

הִיא לֹא סוֹבֶלֶת אֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים שְׁטֻיּוֹת

שֶׁאֵין לָהֶן טַעַם

וְשֶׁלֹּא שׁוֹמְרִים עַל הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם

אִמָּא שֶׁלָּהּ מֵתָה מֵהֶתְקֵף לֵב כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה

וְאַבָּא שֶׁלָּהּ שָׁרָת בְּבֵית ֿסֵפֶר מַמְלַכְתִּי דָּתִי עַל יַד הַבַּיִת

הִיא אוֹהֶבֶת אֶת הָאָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב

שֶׁהִתְקַדֵּם בַּחַיִים

וְהוּא אַדְמִינִיסְטְרָטוֹר בְּמַחְלֶקֶת הַמֶּשֶׁק שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה

אַחֲרַאי עַל כָּך וְכָך עוֹבְדִים

שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַמַּשְׂכֹּרֶת מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד.
הִיא כַּתְבָנִית וּמַסְפִּיקָה 120 מִלִּים בְּדַקָּה
הָעֲבוֹדָה זֶה הַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב בִּשְׁבִילָהּ בַּחַיִּים
כָּל בֹּקֶר בְּ7:30 בְּדִיּוּק רוֹאִים אוֹתָהּ בַּתַּחֲנָה
(יֵשׁ לָהּ קְבִיעוּת וְגַם הַפֶּנְסִיָּה שֶׁלָּהּ מְסֻדֶּרֶת).
בַּשָּׁעוֹת הַפְּנוּיוֹת הִיא סוֹרֶגֶת גּוֹבְּלֶנִים
שֶׁקָּנְתָה בָּעִיר הָעַתִּיקָה בְּשַׁבָּת.
אָשֵׁר מִתְקַשֵּׁר לִפְעָמִים מִן הַמּוּסָך
אֲבָל הִיא לֹא מַרְאָה לוֹ פָּנִים כָּל כָּך
זֶה טוֹב בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא רְצִינִית
וְשֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב שֶׁהִיא תַּסְכִּים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה.
לִפְעָמִים הִיא יוֹצֵאת עִם אָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב לְסֶרֶט
מְגֻלָּח לְמִשְׁעִי וּבְנַעֲלַיִם מְצֻחְצָחוֹת
וְכָל הַשְּׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה
וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי.
כֻּלָּם בַּשְּׁכוּנָה יוֹדְעִים שֶׁעַלִּיזָה הִיא בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב
אוֹמֶרֶת "שָׁלוֹם" וּ"מַה שְּׁלוֹם הַיְלָדִים"
יוֹדַעַת לִתְפֹּר וְיוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת
בַּחוּרָה רְצִינִית.
יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן
יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן
וְתוֹלִיד יְלָדִים שֶׁיִּגְדְּלוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם
וְיַעֲרִיכוּ אֶת הָאִמָּא שֶׁלָּהֶם.

 

מתוך: מירי בן-שמחון, מעוניינת, לא מעוניינת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמג 1983, עמ' 12. תודה לדן אלבו על הבאת השיר לפרסום.

 

100 מילה על שירת מרים: אנתולוגיה ביוגרפית על שירת מירי בן-שמחון

להכיר כוח עצום בשירה הישראלית, כך הרגשתי כשקראתי את הספר. לראות אוצר יהלומי שמחכה לקריאות ותובנות. עוד יבינו את ערכך מירי ויצירתך תעמוד במרכז. דן אלבו ידידי ערך בהוצאת כרמל ספר על יצירתה של בן שמחון שכולל שירים, מאמרים ורשימות. זו משוררת פמיניסטית, מזרחית ששברה כל גבול ביצירתה. היה לי העונג להשתתף בספר במאמרון שבינתיים כבר צמח לכדי מאמר אקדמי (יתפרסם בקובץ מיוחד כחלק מכנס שארגנה חביבה פדיה באונב' בן גוריון) .

שמעון צימר, שהיה חבר שלה, כתב ללא רחם. קציעה עלון נגעה בשמים במאמרה "בין "אם" לבין "אב": מירי בן-שמחון". קראתי את הספר על בן שמחון במהירות. הוא נבלע ולא

נשכח, קעקוע פֵיה, על גופי.

הנסיכה הכלואה

מירי בן שמחון כתבה על פמיניזם ומזרחיות הרבה לפני שזה הפך לטרנדי, ובכלל פתחה את גבולות השפה העברית. הגיע הזמן שנכיר בה כאחת הגדולות. מתי שמואלוף מחזיר אהבות קודמות

תארו לעצמכם שיש לספרים שלנו גבול. ומעבר לגבול מסתובבים יצורים קסומים שאין אנו מכירים והם מדברים בשפה של אגדות ענקיות. כך הרגשתי כשהגעתי לראשונה לשירה של מירי בן שמחון. שנים שלמדתי על יונה וולך ודוד אבידן, וחשבתי שהם הפיות והטרולים של השירה. לפתע קלטתי שיש גבול, ומעבר לגבול שוכנות אגדות בשפה אחרת, שפה שהכרתי בתוך תוכי, אך היא עדיין לא נטמעה בשפה העברית המוכרת.

פתאום דודות וסבתות שלי דיברו אלי מתוך השירים, ולא רק שהן דיברו, הן היו חצופות, הן לגלגלו על המלכים ועל הנסיכות, על הפיות ועל הטרולים, ועשו זאת בצורה מדהימה, כוחנית, עוצמתית. כך גם אני הרגשתי ענוג וענק בזכותן, זאת אומרת בזכות מירי בן שמחון.

גיבורים, בושה ובישולים

היא לימדה אותי דברים על השכונה, השיכון, סיפרה על כל אלו שישבו על הספסל וחיכו לגיבור שלא יגיע לשכונה שלי. היא הכניסה אותי לתוך ריחות הבישולים, הדיכוי והבושה. לא קל להיות גבר ולקרוא את החוויה הזו. אני המבט, אני הדימוי הדכאני. אני זה שכותב את האגדות שכולאות את הנסיכות. אבל לקרוא ולהבין זה חשוב ומפייס במידה מסוימת. השירה של מירי בן שמחון הסבירה לי כמה אני כלוא במבט, ונתנה לי מפתח החוצה. מפתח שאני לומד להשתמש בו גם בימים אלו.

בן שמחון. קול ייחודי שהגיע הזמן להקשיב לו

 

בכל זאת, הזמן עובר ובן שמחון עדיין לא קיבלה את ההכרה הראויה לה. קשה להבין מדוע זה קורה, דווקא נוכח הפריחה והרנסנס בשירה המזרחית, עם ספרי השירה הראשונים של ענת זכריה, אלי אליהו, אלמוג בהר, יעקב ביטון, וגם של ותיקים יותר כמו סמי שלום שטרית, מואיז בן הראש, אמירה הס, רוני סומק, שבא סלהוב ועוד.

 

לחזור למרכז

בן שמחון יצרה בתוך הספרות קול ייחודי. היא סימנה חוויות של מזרחית בתוך חברה ישראלית, אבל לא הפכה אותן לטקסט פוליטי פמפלטי, אלא נשארה בתוך

הגבולות של השירה ובאמצעות יצירת דימויים ומטפורות חדשים אף הרחיבה אותה.

לשאלה מדוע שירתה חשובה כיום ישנן כמה תשובות: אם אנחנו מניחים כי הקאנון הספרותי הוא תוצר של מאבק אידיאולוגי, וכי הערך שנותנים לו קשור הדוקות לניסיון לייצר זהות ישראלית, אנו חייבים להחזיר את הדיון בשירה של מירי בן שמחון למרכז.

 

פטריכאליות בקטמונים

השירה של בן-שמחון התייחסה ישירות לסקסיזם, לגזענות, לפטריכאליות כפי שהצטיירה בשנות השמונים, אך היא עשתה זאת מבלי לוותר על החיים בשוליים. היא לא עזבה את ירושלים. היא חיה בקטמונים והכניסה את השכונה לתוך השירה שלה. כדי להתקדם בחברה, עלינו לייצר תרבות שבתוכה אפשרי לשמוע קולות מן השוליים, כאלו שיחתרו ויאתגרו את "הקיים".

המשורר והעורך, דן אלבו, הגיש להוצאת "כתר" ספר מאמרים אודותיה. הספר המתין תקופה בהוצאה ולאחר מכן הוא פנה אליהם ושאל לגבי החלטתם. הם ענו שמבחינה אסטרטגית הוצאת כתר לא עוסקת בשירה.

הכונו לשירת העובדים הזרים

"התעלמות האקדמיה ממחקרים ומעיסוק ביצירה שלה זה בעצם השתקפות הכישלון להכיר בשירה הנכתבת מחוץ למרחבים תל אביביים", אומר אלבו, אבל מוסיף כי לדעתו צפוי שינוי, כי התל אביביות הפכה חדירה, רב תרבותית ורב לשונית.  "לא אתפלא אם בעוד זמן מה נקרא שירה עברית הנכתבת על ידי משוררים ישראלים ממוצא פיליפיני, ניגרי או וייטנאמי", מסכם.

קציעה עלון, ראש החוג ללימודי מגדר במכללת בית ברל, בכל זאת מלמדת קורס בנושא באוניברסיטה העברית, ואף שוקדת בימים אלה על ספר בנושא. "אני  לא מבינה איך עד היום אף הוצאה לא לקחה את היוזמה להוציא את כל כתבי מירי בן-שמחון. הספרים שלה אזלו מן המדפים ואין לי אפשרות אחרת מלבד לצלם לתלמידים את הספרים הפרטיים שלה".

 

לא יונה וולך המזרחית

יש רבים הרואים במירי בן שמחון כמעין "יונה וולך המזרחית", אך מול קולות אלו

ישנן אלו המתנגדים להשוואה, בטענה שאסור להנגיד את האשכנזיות והמזרחיות בשירה. יתרה מכך, הניסיון להפוך את יונה וולך לדגם שרק מולו ניתן להשוות את היצירה של בן-שמחון מופרך, דווקא בשל השימוש השונה שלה בחומרי זהות והוויה. יחד עם זאת ישנו דיון שלם המתקיים בין השירה הפמיניסטית של השתיים.

מירי בן שמחון ידועה בביקורת הפמיניסטית שלה גם המובאת פנימה לקהילה שלה וגם החוצה לעולם הגברי. למשל בשיר "היעדר מסתורין" שהיא "אינה יודעת את סליל המשי המחבר/ בין ראשי לפות שלי/ גם אתה לא, ידידי"

האם תקשיב התרבות לשירת בן-שמחון? מה יקרה לאופקי המחשבה הישראלית בשילוב התובנות של שירתה? נשאר לנו רק לשמוע את החזון שטמון בפתיחה ב"שיר ארס פואטי" שיצא בספר "אקסיטנציאליזם חרֵד" שיצא לאחר מותה.

"אני דשה בבעיות הזהות/ מה מותר המשורר/ כשהוא נותר חסר מלים כילד/ פתאום נרפה ומדולדל תחושה…כמה באמת מבחין בךְ הזולת/ כמה את צריכה שיבחינו בךְ/ כמה את דבקה במבע הדבק בך" .

 

היעדר מסתורין

 

נשאלת שאלה בלתי נמנעתלא מפורשת

אילמת אבל שומעת

"לא מבינה", נוטה להיעלב ומשתאה כאחת:

למה לא מין, בעצם?

(היה לנו ערב אינטליגנטי לעילא)

איני יודעת את סליל המשי המחבר

בין ראשי לפות שלי

גם אתה לא ידידי.

 

מירי בן שמחון, אקזיסטנציאליזם חרד, הוצאת כרמל, 1998, עמוד 35. 

פרספקטיבה

 

"הייתה לו מקדמה של שם טעוןמסאב ומלא קסם כאחד

"מאיר"

מלותיו לא נגמרו בסופן

היו לו סיסמוגרפים בעיניו

שהסגירו את פענוחיו.

מבטיו הסוו תמיד משהו אחר.

היה ממתן רגשותיו

ולא השפיע כל אהבתו

רק לעתים היה ממלל את שמי כלחש.

מה בי היה איוּם

שאם יאהב אהיה מנצחת.

מה בו היה תסריט שאם יאהב

יצא מנוצח.

היו מרוָחים של זמן בין המילים

פערים חשוכים של צפיה

שידעתי לאתר נבוכה ואילמת

ולא ידעתי לרפדם

דבר בי גונן על עצמו עד מות

נחשבתי דלילה ערומה,

חשב שאם יאהב אהיה מנצחת.

זכרונותי מלאי אשם

יכולתי זה ויכולתי כך

ויכולתי ויכולתי.

אלו נתן להחיות את המיתוס הזה עכשיו.

הפרשי הגילים נשארו כשהיו

(תשורה אמיתית של חוקי הטבע)

גילי עכשיו כגילו אז

כל כך שבע ימים היה ולא ידעתי.

אבל הוא צעיר ממני היום

הוא אינו מזקין לעולם

דוריאן גרי מעודן עד כאב

המעורר את האהבה כשהיא נחפצת

ותמונתו שמורה בין דפי שירי

כמו שיר השירים

כמו תפילה

כמו כיסופים

טעון הזיות מסואבות ומלאות קסם".

 

מתוך, "מעוניינת, לא מעוניינת", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983, עמודים 16-17.

 

מִרְיָם אַתְּ בְּמָרָה שְׁחוֹרָה

מודרנה מושעית: על אתניות, מגדר ושינוי חברתי בשירתה של מירי בן-שמחון
מתי שמואלוף 

שירתה של מירי בן-שמחון1 לא מאוד מוכרת לציבור הרחב או למחקר האקדמי, גם בשל מותה הפתאומי בתאונת דרכים ב-1996 וגם בשל היותה אשה, משוררת, מזרחית.2 שאלות הזיהוי, הזהות וההזדהות – המעסיקות אותה בכלל יצירתה – משתקפות היטב בספרה הראשון "מעוניינת לא מעוניינת" (הקיבוץ המאוחד, 1983), בייחוד בשירה "לקראת שיר". אני רוצה להתעכב על השיר הספציפי הזה ולבדוק בתוכו מאבק סימבולי בין קולות שונים. בפראפרזה על פרדריק ג'יימסון, המבנה האסוציאטיבי שאציג רוצה להציע "פתרון" ליחס המורכב שבין הטקסט לקונטקסט, שג'יימסון קובע כי אינו יחס של שיקוף כי אם יחס מורכב ומפותל: "הטקסט בורא את הקשרו, מסמן ומייצר אותו, ובה בעת נסוג ממנו בעת שהוא מציע שינוי, כפתרון לסתירות שמתקיימות בתוך ההקשר שבו הוא נוצר".3

לקריאת "לקראת שיר" (pdf)

התכת היסודות השונים בחשיבתה ובכתיבתה של בן-שמחון רומזים להרס סימבולי של ייצוגי התרבות והשפה הגבוהה, כחלק מהדהוד למהפכת שנות השישים וההחלטה לשבור היררכיות תרבותיות. מבנה השירה האסוציאטיבית שלה מערער על הנוסח ההגמוני המטאפיסי, זה שמנותק ממקום ומזמן מוגדרים, ומחזיר אל השירה שאלות אתניות ופמיניסטיות.4

אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב עַכְשָׁו / אֲבָל חֲרֵדָה מִכְּדֵי לִכְתֹּב עַכְשָׁו / וְזֶה כָּל מַה שֶּׁעוֹלֶה בְּדַעְתִּי עַכְשָׁו / בְּתוֹךְ כָּךְ נוֹסֶפֶת לְחֶרְדָּתִי תְּחוּשָׁה מְבִישָׁה שֶׁל אִי יְצִירָתִיּוּת / הַמּוּדַעַת הֵיטֵב אַגַּב כָּךְ לַבָּנָלִיּוּת שֶׁל הַכָּתוּב לְעֵיל. / מַה שֶּׁמֵּבִיא אוֹתִי מִיָּד לְמַחֲשָבָה מְאֻלְתֶּרֶת / עַל תְּחוּשַׁת נִכְמָרוּת שֶׁלִּי מֵאֶמֶשׁ / וִיפִי גּוּפוֹ שֶׁל הֶחָבֵר הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי, וּשְׁאָר דְּבָרִים

בן-שמחון יוצרת כאן את ההקשר שנע בין חרדה לבין תשוקה – זו שמתבטאת ברצון לכתוב. החרדה מתעצמת, ונקשרת לתפיסת העצמי באהבה הראשונה, מתוך דיאלוג עם גבר המסמל את השיח הציבורי; תפיסת הגוף הראשונית שלה, כחלק מהתבגרות וכניסה לסדר פטריארכלי וראשית הנגיעה בתשוקה שיש בה גם נכמרות, וכן גילוי המבט של החברה עליה – גילוי שהופך לחרדה. קריאת היחסים עם החבר הופכים להתכתבות עם הלאומיות: יפי גופו כמו מייצג את התרבות הלאומית שקבעה כיצד יש לכתוב, ומהם הקודים שבאמצעותם אפשר לפרש את השירה "הנכונה" ואת הביוגרפיה "הנכונה" של היוצרים.

במהלך הקריאה בשיר מקבלת כותרתו משמעות אירונית וקומית. בתחילתו ניצבת דוברת בחרדה, היוצרת את המציאות על פי עיקרון של עמידה רפלקסיבית מבחוץ לה, בפחד וברצון בו זמני מייצור של דיאלוג ספרותי. המפגש בינה לבין הדוברת השנייה שתתגלה במהלך השיר – סבתה – יחשוף את התגובה שלה לתהליך ההגירה שעברה משפחתה ממרוקו לישראל ויכונן את אפשרות הכתיבה על העָבַר. בעצם הגדרתה את "העבר", היא מייצרת את ההווה המתמשך, נעה בצורה מעגלית בין מספר רב של מבטים כפני יאנוס המביטים אל העבר ואל העתיד.

הַנִּרְאִים לִי כָּרֶגַע טוֹבִים לְהִשְׁתּוֹרֵר בָּם / וּמְשָׁרְתִים הֵיטֵב אֶת רְצוֹנוֹת הַבְּרִיחָה שֶׁלִּי מִתְּחוּשׁוֹת אוֹתֶנְטִיּוֹת / הַמְמָאֲנוֹת לְפִי שָׁעָה לְהִכָּלֵא בְּסוּגַר הַחֲשִׁיבָה שֶׁלִּי / וּמַעֲדִיפוֹת לְבוֹסֵס דְּרוֹר בְּכִיס הַמָּרָה שֶׁלִּי

הדוברת רוצה להישאר בהווה, משום שישנם יסודות אלימים בעבר אך גם רצון לגעת במה שהוגדר כ"אותנטי". כידוע, מחלות הנפש קיבלו את שמותיהן על פי איברי והפרשות הגוף, כחלק מהרפואה הקלאסית ופיתוחיה בימי הביניים. המעבר לתוך הגוף ומחלת הנפש הוא מצד אחד ניסיון שלא להביט החוצה (על המבט שהפךְ אותךְ לאותנטי) ומצד שני מבט מהותני על הגוף (מה בי הוא אותנטי ואיך אני יכולה לחיות עם זה). לבסוף קושרת בן-שמחון את המאבק הפנימי והחיצוני שלה ליסודות קונקרטיים בין-דוריים, פמיניסטיים ואתניים בהווייתה.

אֲבָל כִּיס הַמָּרָה שֶׁלִּי – הוּא בִּטּוּי הַלָּקוּחַ מִזַּ'רְגּוֹנָהּ שֶׁל סַבְתָּא שֶׁלִּי / שֶׁלּוּ רָאֲתָה אוֹתִי כָּעֵת הָיְתָה בְּוַדַּאי אוֹמֶרֶת בְּמִבְטָא מָרוֹקָאִי כָּבֵד / 'מִרְיָם אַתְּ בְּמָרָה שְׁחוֹרָה' בְּהִגּוּי מִלְעֵילִי, קִצְבִּי, וּבְטוֹן מֵבִין דָּבָר

הסבתא היא הסמן של העבר המאיים איתו מתכתבת "מרים", ובאמצעות קולה "מבין הדבר" היא מהווה את זו שעומדת אל מול התרבות והחברה כאובייקט שאליו מופנית החרדה וגם כאובייקט של תשוקה משחררת, זה שאיתו יש לנהל דיאלוג.

מירי בן-שמחון
מירי בן-שמחון

באירוניה הפואטית של בן-שמחון מוחבאים יסודות אלימים, סקסיסטיים ואתניים: הלך רוח תרבותי גזעני כלפי המזרחיות בישראל בכלל, מבט אירופוצנטרי ואוריינטליסטי כלפי היהודים-הערבים וצאצאיהם; הגמוניה פטריארכלית אשר התייחסה לאשה המזרחית כחלק מדיון בפולקלור ושמה אותה במרחב הפרטי של המטבח; ממסד שדחה יצירה מזרחית בכלל ושלא הניח למשוררת מזרחית להיכנס בין כתליו.

אִם כִּי עַל פִּי נִסָּיוֹן שֶׁל חַיִּים הַחוֹזְרִים עַל עַצְמָם וְכוֹלְלִים בְּתוֹכָם, / כַּמּוּבָן מֵאֵלָיו / סַך הַכֹּל תְּחוּשׁוֹת אֱנוֹשׁ סְכֶמָטִיּוֹת שֶׁל שִׂמְחָה, עֶצֶב, עֶלְבּוֹן וּ'מָרָה / שְחוֹרָה' / וְלֹא מִתּוֹךְ הֲבָנָה מַעֲמִיקָה שֶׁל מִכְלוֹל הָרְטָטִים הָאַסּוֹצְיָטִיבִיִּים / הַנּוֹבְעִים זֶה מִתּוֹךְ זֶה, הַקָּמִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה, / הַמִּתְחַבְּטִים וּמִתְפַּצְּלִים / וּמַקִּישִׁים שִׁיכּוֹרִים / עַל פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם / וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת / אֲנִי מְנַסָּה לְבָרֵר בֵּינִי לְבֵינִי / דִּמּוּיִים אֲחֵרִים לְמַצָּבִי / שֶׁיִּהְיוּ חַסְרֵי צֶבַע וְטַעַם דֻּגְמַת הַמָּרָה / שֶׁיַּעֲנוּ עַל קְרִיטֶרְיוֹנִים פְּנִימִיִּים שׁוֹאֲפֵי בִּלְעָדִיּוּת / שֶׁיְּסַנְּנוּ אֶלֶמֶנְטִים חוּשִׁיִּים מְפֻיָּחִים כָּל כָּךְ / וְיַעֲמִידוּ הֵיטֵב אֶת מְיֻסָּרוּתִי הַפְּנִימִית / בְּמָקוֹם שֶׁל כָּבוֹד מֵעַל לְסִירֶיהָ הַטּוֹבִים שֶׁל סָבָתִי / מַדִּיפֵי רֵיחַ קוּסְקוּס / וְהֶבֶל חַם וּדְאָגָה מַחֲזוֹרִית לְקֵבָתָם הַמַּחֲזוֹרִית שֶׁל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. / שֶׁיַּעֲמִידוּ אוֹתִי מֵעַל לְאֶתְנַחְתּוֹת הַכָּבוֹד שֶׁסָּבָתִי נוֹהֶגֶת בָּהֶן כִּבְסוּסִים / הָיִיתִי מַדְגִּימָה אֶתְנַחְתּוֹת שֶׁל זְמַן אֵלֶּה אִלּוּ יָכֹלְתִּי לָשִׂים אוֹתָן בְּשִׁירִי / לָמָּה לֹא, אֶתְנַחְתּוֹת שֶׁל לְקִיחַת זְמַן כָּאֵלֶּה הַמַּעֲמִידוֹת אֶת הָעוֹלָם עַל / גֹּדֶל חֲשִׁיבוּתְךָ, / אֶתְנַחְתּוֹת הָעוֹבְדוֹת יָפֶה עַל יֵצֶר הַסַּקְרָנוּת שֶׁל הַשּׁוֹמֵעַ הָעוֹמֵד / מַמְתִּין, / פָּנוּי מִמִּשְׁאָלוֹת אֲחֵרוֹת לִדְבָרִים שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ. / כּאֵלֶּה הַנּוֹתְנוֹת מַשְׁמָעוּת גְּדוֹלָה מִן הַמְצֻפֶּה לְמִלּוֹתֶיךָ / וְהוֹפְכוֹת אוֹתָן לְמֵעֵין מִצְרָךְ יָקָר שֶׁעוֹמְדִים בִּשְׁבִילוֹ בַּתּוֹר / עִם מְכָל שֶׁל פַּח / לְקַבֵּל בְּחִנָּם./ יֶש לָהּ לְסָבָתִי חוּשׁ טִבְעִי, נָקִי מֵעָגָה פְּסִיכוֹלוֹגִית מוֹדֶרְנִית, לְזוּלָתָהּ / וְטִפַּת הָאֲוִיר בְּפֶלֶס הַמַּיִם הַתְּחוּשָׁתִי שֶׁלָּה / חֻקֵּי הַפִיסִיקָה עִם צִחְקוּקֵי יְלָדִים, בּוּעוֹת סַבּוֹן פּוֹרְחוֹת שֶׁל יַלְדוּתִי / נָקִי מִמִּסְפָּרִים מְאַיְּמִים / וּמַחְמִיא כָּלְשֶׁהוּ לִיכֹלֶת חוּשִׁית / לִקְבֹּעַ דִּיּוּק מִילִימֶטְרִי / בִּתְפִיסַת הָעַיִן בִּלְבַד.

ניתן לקרוא את הקטע הזה בכמה אופנים:

כ"מודרנה לא ממומשת". ברצף חדש שנוצר מזהה עצמה הדוברת ככותבת מעל הסירים של סבתא, כחלק מתהליך של חניכה נשית. היא יוצרת מרחב משולש שמחבר בין המגדרי – המטבח כספירה אישית הרחוקה מהספירה הציבורית הגברית. התרבותי/אתני – האוכל של סבתא הוא שימור התרבות של ארץ המוצא. אך הזיהוי של האשה המזרחית עם אוכל הוא חלק מהדרת התרבות של היהודים-הערבים והפיכתם לפולקלור; הספרותי. הרצון לכתוב בהפסקות מעל הסירים של סבתא הוא רצון לכונן עמוד שדרה של מסמנים פואטיים המחברים בין סבתה לבינה.

היא לא מוכנה לאבד את היסוד המשפחתי, התרבותי, למרות המרה השחורה התוקפת אותה. היא מבקשת לפחות להישאר עם "אלמנטים חושיים מפויחים", כלומר סוג של חוש שעבר שריפה פנימית (דיכאון, הפנמת דיכוי) וגם שריפה חיצונית (דיכוי, הדרה ודרישה למחיקה תרבותית). בו בזמן היא גם מבקשת להמשיך וליצור מחדש את עמידתה במטבח של סבתה הדואגת למשפחה ולספק להם את התובנות שלה כסוג של מזון רוחני, מוסרי, תרבותי ואנושי. היא לא הופכת לאשה המבשלת, אם כי המטאפורה שלה ממזגת את האוכל עם היצירה הספרותית. כמעין מחשבה נוצרית של שתיית הדם של הצלוב בעצם שתיית היין. השירה הופכת לקוסקוס, ולמרכיב התרבותי "המחזורי" אותו היא מביאה ל"מטבח" של קהילתה. למעשה, הכנת האוכל מדומה לכתיבת שירה והליכה "לקראת שיר".

נוצר כאן רצף מטריכאלי מזרחי חדש. אולם היעדרו המהדהד של קול האם – דווקא על רקע הנכחתו המרובדת והעזה של קולה של הסבתא – הופך לסימן של כאב וזעם על ההדרה של הדור השני והניסיון שלו גם להביא למחיקת הדור השלישי. זה האחרון מתנגד ומנסה באמצעות קפיצה על-דורית להגיע אל הסבתא וליצור ולכונן את עצמו מחדש.

כ"מודרנה ממומשת מדי". קריאה כזאת מציבה את הדוברת דווקא כמי שממשיכה את הדיכוי בעצם השימוש הבלתי-אפשרי במונחי ההגמוניה. המזרחיות הוצבה כהיעדר, כקולקטיב של יהודים-ערבים אשר באו מתוך הריק, ההיעדר והאין-ההיסטורי והתרבותי. בן-שמחון מנסה להבנות מחדש בקודים של הדיכוי את המבט הרומנטי על היש, מתוך חברה שדיכאה את האשה והפכה את כל עולמה לפולקלוריסטי, לכזה שקודד בסימני זיהוי גזעיים לתוך האוריינטליזם של המטבח המזרחי הנשי.

הכותבת מתרחקת מהסבתא וכותבת עליה מבחוץ, ולכן היא מתארת אותה בסטריאוטיפיות. היא מצביעה על חוסר הקשר שלה ואי היכולת המובלעת ליצור המשך לסבתא. בתוך כך נחשף הכאב, הזעם וההיעדר ההיסטורי וחוסר היכולת לכתוב עָבָר קוהרנטי ויכולת ליצור קרבה רגשית עם הדור הראשון שמגולם על ידי הסבתא. היא צריכה לראות את סבתא, בדיוק רב, בכדי להתקבל לעולם הספרותי, הפמיניסטי, ולייצר שוויון וצדק, אבל החיבור הזה מחפיץ את הסבתא בדיוק כמו הראיפיקציה החיצונית שהופעלה עליה, בתור משוררת מזרחית, ולכן הוא נידון לכישלון. אמה של הדוברת יכולה לייצר דיאלוג עם הסבתא בשפתה ואולי הן חולקות גם זיכרונות של ארץ-המקור. הדוברת בשיר לא מסוגלת לדבר עם סבתה, בעיקר על רקע העובדה שהסבתא עוברת תהליך של דה-הומניזציה בתרבות.

כשהדוברת יוצרת את השיר ועומדת לקראתו, היא מגלה בתוך תהליך היצירה את המרחק מהסבתא בכמה רבדים: שפה – חוסר היכולת לתקשר בשפה ערבית-יהודית; זיכרון – חוסר היכולת לחלוק עימה את הזיכרון היהודי-ערבי; היסטוריה – לדוברת חסרה ההיסטוריה היהודית-ערבית משום שלא רק שהיא לא נחשבת לחלק מההון הסימבולי ולא נלמדת כחלק מתוכנית הלימודים; תרבות – אי היכולת ליצור קשר תרבותי ופמיניסטי. היא מעמידה אותה בתוך המטבח, שם היא מבקשת ליצור הן כאימוץ המרחב שהפטריארכיה העניקה לנשים והן כמיקום שנשמר לנשים מזרחיות בחברה הישראלית. שם היא גם מעניקה לסבתה יכולות פיזיקליות, פסיכולוגיות ועוד רק כדי לייצר לעצמה "סבתא" לפי המודל המדכא.

אֲבָל אֲנִי חֲרֵדָה מִכְּדֵי לִכְתֹּב עַכְשָׁו / רוֹצָה בִּבְצָלִים וּבְשׁוּמִים עַכְשָׁו, / שׁוֹזֶרֶת פְּרָחִים בְּמַקֵּל הַהֲלִיכוֹת שֶׁל זְקֶנְתִּי / מַה יֵּשׁ לָהּ בַּסָּלוֹן / מַה יֵּשׁ לִי בַּחֲלוֹם.

אותה מלחמה בין שני הכוחות, החרדה מהיכולת להיכנס לסדר והתשוקה לחדור לאותו סדר "לקראת שיר", מופיעים בסוף השיר. ובתוך כך החרדה משתלטת ולדוברת נשאר רק רצון לגעת בבצלים שגורמים לבכות, בשומים שמתבלים את האוכל, אך הם חריפים. היא מבקשת לגעת בחומרי התבלון שמפעילים את החושים ולא במציאות עצמה. בשל אי האפשרות שלה להיעמד בשרשרת הדורות המטריאכלית בצורה מתוקנת כפי שהציעה הקריאה הראשונה; בשל חוסר היכולת להגיע לסבתה לפי הקריאה השנייה, שנשארת רחוקה ממנה, עקב הקרע שנוצר במצב האובייקטיבי של ההגירה ובשל ההחפצה הבלתי נמנעת שלה את סבתה.

בשני המשפטים האחרונים מגולמים הכוחות העמוקים שמתגלים בין המושגים של "הסלון" וה"חלון": היא שואלת את סבתה: מה יש לה בסלון ואת עצמה מה יש לי בחלום. מצד אחד סבתא הצליחה להתקדם לסלון, אך הסלון, כסוג של שיח ציבורי/זעיר-בורגני/ספרותי לא יכול היה להכילה גם ספרותית, גם פמיניסטית וגם אתנית. ואילו היא עצמה נותרה בחלום, מביטה אל עבר עולם שוויוני וצודק שלא קיים באמא הנעדרת ממנו. מנגד, בקריאה יותר רפלקסיבית וסובייקטיבית, אנו מבינים שסבתא הופכת לגוף מוחפץ בסלון, שלא ניתן להגיע אליו. בשני המשפטים האחרונים מהדהד גם המשפט המרוקאי "קכחלה, קחכלי" שאומר "כמוה, כמוני": מצד אחד משחרר (אני אוכל להיות כמותה), מצד שני כולא (כמו שהיא הוחפצה, גם אני אוחפץ).

התבוננות נוספת בסיום השיר תסביר כי השיר כולו בנוי מהבזקים של חומרים יומיומיים ואסוציאציות. אפשר לטעון כי השיר כולו הוא החלום. כל תכליתה של "עבודת החלום" לפי פרויד היא לעוות ולהסוות את המשאלות הפורצות מן הלא-מודע במידה המספקת למנוע את זיהוין על ידי ה"צנזור", אך לא במידה רבה מדי, כך שהמשאלות יוכלו עדיין להגיע לסיפוק כלשהו, ולו רק חלקי או עקיף. השיר אשר בנוי מתמונות, כתנועות עין מהירות עין, בעיקר לקראת סופו, דומה לתנועתיות של חלום. הוא מרמז על העולם שמחוצה לו, ולכן הניסיונות לפתור את המתח העולה מן המשאלות הפורצות בין שני הצנזורים: הסלון (הסבתא), לבין החלום (הדוברת, מרים) הוא סיפור בתוך סיפור, והמציאות אף יותר קשה משתי האפשרויות הללו.

לכן, אולי, השיר נקרא באופן קומי "לקראת שיר" ואין בו את האפשרות של כינון מציאות דרמטית, ומשום כך הוא מתמוטט בסופו ולא מגיע לאותה "חתונה" שמסיימת את הקומדיה ומאשרת את הסדר החברתי.

———————————————————————————————————
1 תודה לשירה העוצמתית של מירי בן-שמחון אשר למדתי רבות מהקריאה בה. יהי זכרה ברוך.  תודה גם לדן אלבו, לשושי שפרבר ושבא סלהוב היקרות יבל"א, שקראו מאמר זה והעירו/האירו רבות. המאמר הוצג בכנס השנתי של תלמידי המחקר במכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, הפקולטה למדעי הרוח , המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית בירושלים, 22-23 ביולי 2008; "כשושנה בין החוחים": יהודי המזרח וספרד בחברה הסובבת: דימוי ומציאות,  פורום קדמתא: מכון בן-צבי, ירושלים, 19 בפברואר, 2009. תודה לכל המגיבים והמגיבות שמתובנותיהם למדתי רבות וביניהם ד"ר נינה פינטו-אבקסיס ובני נוריאלי.
2 האנתרופולוגית סמדר לביא הייתה בין פרשניות התרבות הראשונות שציינו וסימנו את השירה המזרחית והפלסטינית הפמיניסטית בבחינת יצירת המשוררות ברכה סרי, שלי אלקיים, אמירה הס וסיהאם דאוד. Smadar Lavie, "Border Poets: Translating by Dialogue." , Women Writing Culture, Eds.: R. Behar and D. Gordon (Berkeley: University of California Press, 1995), pp. 423-425.
3 חנה סוקר-שווגר, "פרדריק ג'יימסון – פרשנות מרקסיסטית בעידן פוסטמודרני", הלא מודע הפוליטי: על פרשנות הטקסט הספרותי כמעשה חברתי סימבולי (1981; תל אביב: רסלינג, 2004).
4 חביבה פדיה היטיבה לתאר את הצורה חסרת הזמן והמקום שהשתלטה על הכתיבה הפואטית (ודמיינה עצמה "מערבית").
חביבה פדיה, "ארז ביטון: פענוח פואטיקה של הגירה", הכיוון מזרח (גיליון 12, חורף 2006), עמ' 16.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על נערה מן הקטמונים

  1. דן הגיב:

    קצר, מעיין, נחשוני. התייחסות ראשונה לפי מיטב ידיעתי ברשת. ההכרה על נחיצות הקשר בין מחקר אקדמי ואחרות בכל תחומי היצירה והאקזיסטנציה האנושית: (ספרות שירה, קולנוע וכד') נחוצה לאקדמיה לא פחות מאשר ליוצרים וליצירה שטרם קבלה עדיין חותם אקדמי.

    אהבתי

  2. מתנצלת שלא סיימתי את השיר שהתחלתי לכתוב למירי בן שמחון עבור האנתולוגיה החשובה הזו שערך דן אלבו. מירי בן שמחון חסרה לי מאוד.

    אהבתי

  3. מתי הגיב:

    שלי דברייך בסרט הקצר שנעשה על מירי מאוד ריגשו אותי. אולי לא יכולת לכתוב שיר. אבל אני בטוח שדברים עוד ייכתבו ממך על האבידה הגדולה הזו.

    אהבתי

  4. anatlevin12 הגיב:

    הי מתי, תודה על ההפנייה לספר הזה, אני יודעת שהיה לא קל להוציאו לאור, ושמחה שזה אכן קרה. אם אתה שומע על השקה, עדכן, אשמח להגיע.

    אהבתי

  5. דניאל עוז הגיב:

    זה שיר פרוזאי על גבול הפרוזה-חתוכה-לשורות.
    רהוט, קצבי, חסר יומרות, לא מתייפייף ולא מתפייט.
    מצייר תמונת דיוקן ראליסטית וגם סוציאל-ראליסטית. וזה סוציאל-ראליזם נעדר סנטימנטליות, לא מאומץ ובלי דרמה מיותרת. הדיוקן הזה מספיק לעצמו בשקט, דווקא בגלל זה הוא אפקטיבי ומשאיר תחושה חזקה.
    שיר טוב.

    אהבתי

  6. פינגבאק: רוני סומק עולה על הרכבת האחרונה לבגדד « המבוקש מס' 2

  7. פינגבאק: רוני סומק עולה על הרכבת האחרונה לבגדד להיפרד מדוד סלים | אלג’יר: אבו סומק יצמח מהתמר הקבור « המבוקש מס' 2

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s