פה ושם בארץ פלסטין

"אם בבילעין על בג"ץ מצפצפים / אל תתפלא, זה שלטון של חיילים / מי שמפגין, הופך מיד להיות אסיר / ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר // אם להפציץ אזרחים זה כבר מותר, / אל תשתומם, הכיבוש שונא מוסר/ מי שימחה, שמו יוכפש בכל העיר, ולכבודו אנחנו לא נפסיק לשיר// אם השופט ישלח אותי לקלאבוש, / אל תתפלא, זה טבעו של הכיבוש/ אך אם תחריש, מחר אתה תהיה אסיר/ ולכבוד כבר לא יהיה מי שישיר אז- / לא נפסיק לשיר…//" (שלושה בתים מתוך השיר "לא נפסיק לשיר". לעיתים השיר מושר בסוף ההפגנה).

בבוקר שותים קפה בת"א. החשבון משולם בתלושים שקיבלתי מצ'יקי  בקפה "אלכסנדריה" ברחוב יהודה הלוי. זו פינת חמד. אך אין לה שום קשר לאלכסנדריה במצרים, או כפי שהיא נקראת בשם המקומיים "קסנדרייה". אלכסנדרייה הזכירה לי, בטיולי האחרון למצרים, דווקא עיר הולדתי את חיפה, עם מגל המפרץ והבניה הגבוהה ליד הים. אהבתי במיוחד את הביקור בספריה החדשה של אלכסנדרייה שיש בה אלמנט נקבי, בשל אי רצונה להגיע לשחקים כמו בניין האוניברסיטה של חיפה שזרוק על גבעת דניה ככובש. יוצאים לרחוב יהודה-הלוי. אין שום קשר בין המסמן למסומן – אין מאחורי יהודה הלוי שום כמיהה אמיתית למזרח, בדיוק ההפך, יש כמיהה לא ברורה למערב. אבל דווקא נחמד פה במזרח התיכון סטייל תל-אביב. ואני לא חושב בינתיים על מה שקורה שעה וקצת מפה במדינת המתנחלים. אני משתלב באווירה המקומית. ומוצא את עצמי נופל בסטריאוטיפים המרחפים מעל הקלסר של הכתיבה. כך תל אביב ההגמונית הופכת אצלי לשק אגרוף ציני. אבל אני לא נכנע, אולי בגלל שאני חיפאי שאף פעם לא מצא לעצמו בית בין תל-אביב לבין יפו.

מטרת הנסיעה היא הצטרפותי לפעילות ופעילי שייח' ג'ארח ביום פעילות משולש. נוסע לבית צפאפה ומשם לשער שכם, לרדת בתהלוכה סגנונית לכיוון היעד הסופי – ההפגנה בשכונת שייח' ג'ארח. רוב הפעילים והפעילות יישארו אנונימיים בכדי לשמור על זהותם. דווקא בעידן הטוויטר, הפייסבוק, הבאז לא הכול צריך להיכתב. במיוחד בזמן של מאבק כל כך קשה נגד ממסד כוחני ומנגנוני דיכוי עיקשים ומסורבלים.

הרחוב הקטן סביב "בית הדבש" זרוע תרמילי רובה, סילוואן 27.6. צילום: מגד גוזני / אקטיבסטילס

בדרך לירושלים יש תנועה ערה, ואני מוצא כי תמיד נדבק אלי הסיפור של "שחרור ירושלים". כאילו המפה היחידה שיוצרה במוחי היא זו של הממשלה. איך אני יכול למחוק את התוכנה, מישהו יכול לעשות לי פירמוט. "אולי רק הלב שלךָ" עונה לי הרוח ועוברת הלאה. בינתיים אנל'א מוצא מי השתחרר ממי? ואם התבצע השחרור, מדוע הלב שלי כל כך כבד עלי, כשאני שומע את הסיפורים על פעילות המחאה המשותפת של פעילי שייח' ג'ארח ביחד עם תושבי סילוואן.  משטרות של מג"ב מתערבבות לי ביחד עם חברות אבטחה פרטיות ושוב אותו סיפור על התנחלות יהודית בתוך שכונה פלסטינית בחסות החשיכה, המשטר. רחוק ביותר מאהדת התקשורת המקומית.

מאיר גל "מכאן מתחילים ליהנות בחו"ל"
מנקודה זו מתחילים להנות מחו"ל, מאיר גל, צילום צבע, 2008

אני מחפש את שלטי ה"יציאה" ליד מבשרת ציון. אבל אין יציאה מתוך אישרעיל. אין באמת "יציאה" לנתב"ג. קטגוריית "היציאה" כמו המסמן שלו – שלט היציאה –  לא מתבצעת כשאני מביט אל האופק של ישראל 2010. אבל אני לא מפסיק לחפש את ה"יציאה". אותה מילה שהפכה להיות הדרך בה אנו מבלים – כלומר הדרך בה אנחנו "יוצאים". לפני כמה ימים השתתפתי בכנס של הקרן החדשה לישראל שנערך ביפו. ניר ברעם שהשתתף איתי שאל מדוע התקשורת התעלמה מהמאמר של משה ארנס ("אזרחות ישראלית לפלסטינים", הארץ, 2.6.2010)  בצורך בסיפוח השטחים ומתן זכויות שוות לתושבי הגדה. אמרתי לו שזה באמת מאמר שעורר אותי לחשוב האם מתבצע שינוי רוחב בחברה בישראל כמו זה שתואר בספר של רמון ארון "הטרגדיה האלג'ירית" (תרגם דורי מנור, ספרי עליית הגג, 2005). ארון היה האינטלקטואל הגדול של הימין הצרפתי שהודיע שאין דרך להחזיק באלג'יריה ובזכותו בין השאר החל המפץ שהוביל לנסיגה מאלג'יריה וסיום הקולוניאליזם הצרפתי.

מערב העיר בירושלים, קורי העכביש של הבורגנות הבודדת בין המון רעב, נראה נטוש. שתי ילדות מסתכלות על הכיתוב בחולצה "אין קדושה בעיר כבושה" בשתי השפות. אחת מהן נלחצת. היא רואה את כל שלל אביזרי ההפגנות (מגאפונים, שלטים בעברית ובערבית, מסיכות של הקיסר נירון ברקת). הילדה הולכת מאיתנו וחוזרת והולכת ומסתובבת. ומתרחקת ומגניבה עוד סיבוב והולכת ודי. אני רוצה לשלם למלאך ההיסטוריה בעד ביקור במחשבותיה. אבל אין לי עם מי לדבר. האם היא מפחדת מערבית. האם היא לא אוהבת את חילול הקודש המתיימר. האם היא באה מחינוך רוויזיוניסטי או שמא היא פשוט משתוקקת להיות פעילה ומביעה כלפי חוץ את הדחייה מהדומים לנפשה. אני יכול רק לנחש. אבל אני רחוק מהצלחה של הבנת המרקם האנושי באיזור.

מוחמד אל כורד מקריא את שיר בפעולת גרילה תרבות. סילאן דלאל - אקטיבסטילס, 2010.
מוחמד אל כורד מקריא את שיר בפעולת גרילה תרבות. סילאן דלאל – אקטיבסטילס, 2010.

בפעולה האחרונה של גרילה תרבות "שירת שייח' ג'ארח" השתתף גם הילד מוחמד אל כורד (אשר משפחתו נושלה באופן לא חוקי מדירתה) תוספת הבנייה של בית משפחתו ניתנה למתנחלים, מה שיוצר מצב אבסורדי שבו משפחת אל-כורד חיה בביתה מאחור, בחלק הקדמי החדש גרים מתנחלים, והמפגש בין השניים בחצר ובשביל שמוביל לבית הוא בלתי פוסק ובלתי נמנע. יש לציין שהתוספת נבנתה באופן לא חוקי היות ועיריית ירושלים בקושי מאפשרת בנייה במזרח ירושלים. המפתח של תוספת הבנייה היה בבית המשפט במשך קרוב ל-10 שנים, כל עוד נמשכו הדיונים האם להרוס את התוספת או לא. יום בהיר אחד המפתח עבר לעורך דין של המתנחלים והם נכנסו לתוספת בנייה שהייתה אמורה לשמש את ילדיו של נביל אל-כורד. נביל בעצמו אמר לא פעם שהיה מעדיף שכבר יהרסו את התוספת בנייה מאשר שיתנו אותה למתנחלים (אותה תוספת שנמסרה לעמותת שמעון הצדיק אינטרנשטיונל בשייח' ג'ארח). מוחמד קרא שיר שכתב. שיר די רדיקלי ונוקב. התמונה של הילד מקריא שיר בהפגנת גרילה נחקקה בי. שאלתי את עצמי מהי הגבולות של הפעולה הספרותית שלנו. האם מותר לילדים להשתתף בפעולות פוליטיות. שהרי יש בכך סכנה (בראשי עובר הדימוי של ילדים בשירות מחתרת צבאית שנושאים רובה). אך יש בכך גם ברכה כי באמצעות חינוך פוליטי הילדים לומדים על ישראל האמיתית ולא זו הדמיונית שמסופרת להם מעבר לדפי התעמולה.

מולנו נוסע הרכב של מאבטחי ההתנחלות בסילוואן. זהו ג'יפ צבאי דפוק וחבול, שקשה לראות את פרצוף של הנהג שלו. אחת הפעילות מספרת לי על ההתנהגות האלימה שלהם באותו ערב. בשבת קראתי כי השר אהרונוביץ טוען שהאנרכיסטים הם שהסיתו את תושבי סילוואן. הוא לא רוצה להתייחס לעובדות של ישוב שלם שאין בו זכויות אזרח ואדם בסיסיות! אחד הפעילים מניח בידי את הפלייר החדש שהוציא "לרסן את ברקת": "מאות תושבים בשכונת אל בוסתאן בסילוואן עתידים להפוך לחסרי בית בעקבות כונת העירייה להקים במקום "גן ארכיאולוגי". מדובר למעשה בפנטזיות תנכ"יות שמטרתן האמיתית היא ייהוד מזרח ירושלים ודחיקת רגלי תושביה הפלסטינים. ניר ברקת נבחר על ידי תושבי ירושלים אבל פועל כמשרתן של עמותות הימין. המדיניות ההרסנית שלו מזיקה למרקם החיים העדין במזרח ירושלים. הפינויים בשייח' ג'ארח, ההריסות בסילוואן ובניית ההתנחלויות במזרח ירושלים ימנעו כל סיכוי להסכם בירושלים ויפגעו בעתיד של כולנו."

המשורר אלמוג בהר מזכיר לנו במאמרו "חרדים מניר ברקת" (הארץ, 28.6.2010) שברקת נבחר בשל היותו התקווה ה"לבנה": משום שהוא לא חרדי, לא דתי, לא מזרחי ולא ערבי. והוא מבעיר את ירושלים בכדי לסלול את דרכו למעלה הפוליטיקה. מזכיר לי קצת את ברק שהיה אחראי על אינתיפאדת אל אקצה וגם על מהומות אוקטובר והנה שוב חוזר אלינו כשר הביטחון וראש מפלגת העבודה. בסוף מאמרו אלמוג בהר מבקש מסר חברתי מתקן גם למזרח ירושלים וגם למערבה. האם זה אפשרי לחבר בין שני המאבקים?

אין מדרכות בבית צפאפה

בית צפאפה. מצד שמאל של התמונה בית המתנחלים ומצד ימין בית משפחת אבו עאלי. 2010
בית צפאפה. מצד ימין בית המתנחלים ומצד שמאל בית משפחת אבו עאלי. 2010

התחנה הראשונה היא היישוב הפלסטיני של בית צפאפה. במקום אנו פוגשים עוד פעילים ופעילות. בדיבור שלהם אני שומע קולות שלא שמעתי בעבר. סיפורים מפחידים. ייאוש גדול מאלו שדווקא פועלים ופועלות להביא שינוי חברתי. החום כבר מונח לי הכתפיים כמו השלטים, המגאפונים ואני מתגעגע לשבת הכתיבה שלי. אותו זמן קדוש בוא אני קופץ לעולם אחר. אבל זו חובתי המוסרית שלא לתת לתרבות הפנאי להשתלט על הסופש שלי. אני בוחר במודע לבקר בתוך לב המאפליה המקומית.

מכון לרחיצת רכב, עצי זית וסלעים כתומים מקבלים את פנינו בכניסה הצפונית לבית צפאפה. ברקע רדיו ערבי מתערבב עם תוכנית שמארחת את חווה אלברשטיין. היא בוחרת שירים שונים וביניהם גם זמר ברברי ממרוקו. האם היא יכולה להגיע קרוב לעמה ולהביא מוזיקה מזרחית? שלטים בעברית מסמנים סכנה לנוסעים במהירות. הערבית נדחקת לשולי התמרור. כך מהונדס האיזור בידי העבריות, או שאולי צריך לומר ציונות.

תוכנית של בניית 6200 דירות מאיימת על המרקם המקומי של מזרח ירושלים הכבושה. הבתים אמורים להיבנות בגבעת המטוס, בואכה בית צפאפה, עד הר חומה. אחד הפעילים מעדכן אותנו שבשבוע שעבר היו 300-400 רובם פלסטינים, אך גם כמה יהודים ואמריקאים. האדמות עליהם בונים את התוכנית כחלק מעוטף ירושלים מופקעות. המשפחה שבאנו לבקר בבית צפאפה יושבת על אדמה שנמכרה ליהודים על ידי הכנסייה היוונית. השטח שנותר, שבו הם גרים במעין בקתות, שייך לדבריהם למשפחה ארמנית. הם לא בעלי הקרקע, אך מאז שהמתנחלים, שקנו חלק מהקרקע מהכנסייה היוונית, עברו לחיות לידם הם מנסים להביא לגירושם – על ידי איום בהריסת בתיהם על ידי הרשויות ועל ידי התקפתם באמצע הלילה. מדובר במשפחה של כשבעים איש, שהגיע כנראה אחרי 67 מהכפר עבאדייה (שנמצא אחרי בית לחם, וליד בית סחור).

כרגע עתיד האיזור נמצא לכאורה בדיון משפטי. אך מתנחלים כבר עברו לצד המשפחה וממררים את חייהם. יש כל הזמן עימותים. המתנחלים משתמשים במשטרה בכדי לאיים עליהם. המתנחלים אומרים להם שיסלקו אותם לגדה או לעזה. זאת מפני שיש למשפחה הזו תעודות זהות כתומות, למרות שהם משתמשים בחלק מהשירותים המקומיים, כחלק ממצב הכיבוש המתמשך. למשפחה יש הגנה מכמה עורכי דין. הבעל הלך להתפלל באל אקצה ולא במסגד המקומי של בית צפאפה. אנחנו מדברים באמצעות תירגום עם האימהות, אליהם מתלווים ילדים וילדות.

הפעילות והפעילים מתחילות להרהר בקול על תוכנית פעולה. אולי להפגין מול הכנסייה שמכרה את האדמה. מה לעשות במקרה שיותקפו. אריק אשרמן מ"רבנים למען זכויות אדם" מלמד אותנו כי חלק מבית צפאפה לפני מלחמת 67 היה עדיין בירדן. אך מי נגד מי בסיפור? מה החלק של מדינת ישראל? איך בונים הפגנה למען תושבי המקום ואל מול מי? אריק חוזר עם עובדות אחרי שיחת טלפון ארוכה עם אחד עורכי הדין. מדובר במשפחה ארמנית שמכרה ליהודים וכבר פינו חלק מהמשפחות וזה אבוד. אבל המשפחה הארמנית גם בקשר עם המשפחה הפלסטינית שנשארה במקום ורוצה שתקנה גם חלק מהאדמה. עדיין הסיפור לא לגמרי ברור.

החום הכבד הורג אותי. הוא מטפס לי על הרגלים ושולח משם מסרים מלהיטים לשאר הגוף. הגב שלי מלא זיעה, חבל שהבאתי תיק. גם ככה אני נושא את הדפים והעט כל הזמן ביד שלי. הפעילים סביב משתמשים בסלולרי. מסביבנו גם עז מלאת חוכמה שרוצה לשמוע על מה אנחנו מדברים.

הכניסה הצפונית לבית צפאפה, 2010.
הכניסה הצפונית לבית צפאפה, 2010.

כלום יכולות המוכפפות לספר לנו את הסיפור שלהן, איני בטוח. אני קופצים לבקר במקום חסר ריבונות. אנו בנויים מתוך הריבונות של ישראל שממררת את חייהם מהרגע בו נולדו. ובכל זאת הסיפור מזנק מולנו. מתברר שהמתנחלים שמו מצלמות (מצביעה אל המצלמה התלויה על פנס כמה מאות מטרים מבית המשפחה). יום אחד מתנחלים נוספים מקרית ארבע עם כלבים והרביצו למקומיים. הם איימו עליהם שהם יגורשו מהמקום אם לא יתפנו ברצון. המתנחלים אמרו להם שאם הם יפנו לתקשורת, או לפעילים אז הם יגרמו להם לשלם הרבה. ושהמתנחלים מלווים על ידי המשטרה ששומרת עליהם.

הפעילות לא נרתעות ומתחילות לשרטט דרכי פעולה, עזרה במיידי במקרה של התקפה בידי מתנחלים. אחד הפעילים מלמד שכבר היה במקום עם חברה מקומיים והם מנעו מבולדוזר להרוס חלק מהמקום. עולה השאלה האם יהיה שיתוף פעולה בין המשפחה המקומית לבין הפעילים. שכן יגיע אחד הפעילים עם חולצה בעברית הם עלולים לחשוב שהוא חלק מהמתנחלים. איך יוצרים שיתוף פעולה באיזור מוכה דיכוי?! בינתיים הפתרון מגיע באמצעות הסכמה על החלפת מספרי טלפונים, העברת מצלמות לתושבי המקום, פגישה נוספת ללמוד על הפעולה באיזור למניעת כניסת יהודים לשכונה בכדי לבסס גושים יהודים בתוך כפרים ערביים. ובטווח הארוך נטוורקינג לחיבור בין סילוואן, שייח' ג'ארח, ובית צפאפה ויישובים נוספים. פעולה יהודית וערבית בכדי לייסד מרחב חדש של שיתוף-פעולה. שהרי חלק מההצלחה האדירה בשימור הכיבוש, הוא מדיניות הפרד ומשול. העניים, המזרחים והחרדים לא מפגינים בעד זכויות פלסטינים ואלו לא יכולים להפגין בעד זכויות האוכלוסיות הרשומות כחלק מהכוח שמדכא אותם.

עד כה עמדנו בחוץ ודיברנו מול האימהות המוקפות ילדים. אנו נענים בשימחה של צל צוהלת להכנס לתוך חצר המשפחה. הצל מקרר את הראש, הגוף מזיע כמו מכונת הנשמה. עוד מעט כבר נצא לכיוון שער שכם. אדון זמן נכנס ומודיע לנו על קיומו. לחץ מתפשט אצל הפעילים לזוז, שלא לאחר לנקודת המפגש השנייה. הקפה שמוגש לנו מתוק. אני חושד כי שמו סוכר בקפה בכדי לספק אותנו היהודים. רגיל לשתות קפה מר, כמו שהייתי מסתובב עם אבי בסמטאות נצרת, כשהוא הגיע למכור בגדים לסוחרים ערבים. עד היום עומד באפי הריח של השוק. מביט באבי מלמטה. מה חשבתי כשדיבר בערבית עם מבטא פרסי עם הסוחרים הפלסטינים? לעולם לא אדע.

מוצא את עצמי מהרהר בכוח של המצלמה במלחמה נגד הכיבוש. עם המצלמה מגיע גם מלאך ההיסטוריה ואנו יכולים לנסח את הסיפור של המפסידים. אך האם באמת נוכל להאזין לקולו של האחר, כשאנו עשויים מדם המנצחים? נשפך קפה שחור על המכנסים של אחת הפעילות, כמה בנות ניגשות אליה במהירות מגדרית עם נייר ומים. פעולה זו מזכירה לי את האוניברסלי דווקא מתוך הייחודי. אני מרגיש את הצורך לפרק את הסטריאוטיפ של המתנחלים. כמו שאמר פעם יהודה שנהב יום אחד נגלה כי לא מעט מהשמאל ישכון דווקא בתוך המתנחלים. כך נוכל לחזור לשלום על פי קווי 48 ולא נזדקק להפרדה בין יהודים וערבים שבנה מחנה השלום של השמאל האשכנזי של 67.  יום אחד התקווה תבוא ממחנה השמאל של המתנחלים, אני חוזר ומהרהר באמירה הזו. כמה נדירה היא בימינו. המתנחלים הם הרעים. אך מה יקרה כשמנהיגים ישמיעו קול שלא יהיה אפשר להתעלם ממנו בישראל/פלסטין.

שער דמשק

שער שכם נודע בשמו שער דמשק, כי פעם הוביל לדמשק. כן, היה כאן מרחב עם ריבוי של תרבותיות וסובלנות. זאת לפני הממד הקולוניאלי שהביאה אירופה עם שרטוט גבולות בלתי אפשריים. אחרי התיכון אבי טייל בשנות השלושים לדמשק וגם לביירות. מה אני יודע על הרגשה של מרחב ללא גבולות מוכרים. התשובה פשוטה. אני זר למרחב כזה. והוא זר לי. אבל יומאחד הזרות תיהפך למוכרות.

מוכר בזאר, ילדים פלסטינים, מוקפים באקטיביזם יהודי, פלסטיני ובינלאומי מתחילים בצעדה לשיבוש המרחב הציבורי, בכדי לשנות את הסדר החברתי היונק ממנו. משער שכם נרד לשייח' ג'ארח. זו תהלוכה שהתחילה ב-1 במאי מספרת לי אחת הפעילות. המשטרה לא מונעת אותה באופן כוחני. אך בשייח' ג'ארח יחכו לנו כבר כוחות גדולים של שוטרים שימנעו אותנו להפגין בפני ההתנחלות הלא חוקית מעל הבית של נאסר וגם של משפחת אל כורד. הסיסמאות קופצות לאויר החמים הצבעוני של השוק "משייח' ג'ארח לבילעין, חורא חורא פלסטין". פלסטינים מצטרפים לשוק הרב-גווני של המחאה.

תמונה בעיתון "אל קודס" – הפגנת התמיכה של תנועת שייח' ג'ארח נגד הפקעת האדמות בסילוואן.
תמונה בעיתון "אל קודס" – הפגנת התמיכה של תנועת שייח' ג'ארח נגד הפקעת האדמות בסילוואן.

אורי עגנון, אחראי על להקת המתופפות. יש תמונה חזקה שלו, מעיתון אל קודס אל ערבי ביחד עם שרה בנינגה כשהוא מתופף המהפכה (כאותה שורה אלמותית משירו של רוני סומק) מכה בחוזקה על התוף, זועם, והיא עם המגאפון קורעת את השמים בצעדה המשותפת של השייח' ג'ארחים ביחד עם הסילוואנים… ובינתיים המתופפות מביאות אותי לרקוד, עם דף ועט בידי. איך אפשר לכתוב, מבלי לרקוד, איך אפשר לרקוד מבלי לכתוב. ההיסטוריה כולה רטט גדול. החום נשכח. היה חם, מי אמר למי? אני לא זוכר מה היה, רק ריקוד גדול בקצב משתנה.

מאה איש מתלכדים לכדי קבוצה. זה דבר לא רגיל בעולם כה ליברלי, מנוכר ומערבי הנשען על פולחן האגו. הן מניחות את האגו בצד ומתבגשות לקבוצת מחאה שמחה. המחאה מתחילה במוסיקה, אולי מקצב הבטוקדה. הצליל משנה את האוויר וזה מוריד גשם של רעיונות כל כך אפשריים ויחד עם זה נדירים באיזור. אל תוותרו עלינו אנו מבקשים. פלסטין וישראל לא כל כך שונות. אפשר לרקוד ביחד באמצע יום שישי בצהריים. השבת לא נכנסה לפרשת פנחס. אבל איך תכנס ללא ריקוד וצליל. אללה הוא אכבר. בדרך המתגלגלת אני מוצא לפתע את עצמי בקדחת אקזוטית של רעב. יוצא מהמצעד והולך לקנות לעצמי משו לאכול. יש מאפה בצקי צהוב עם פינות חומות. יכול להיות מאפה וניל עם שוקולד. יכול להיות מאפה מלוח. העיניים לא מספקות פיתרון וממתינות לפה שייתן את תוצאותיו. מוכר הבאסטה עונה לי בערבית. כשאני שואל בערבית. אבל ברור אולי ברור לו שאני היהודי. אני מברך אותו "אללה יעטיק עפיה" ומשלם שתי שקל! החיים כאן זולים, אבל לא מברירה.

התהלוכה יורדת משער שכם לכיוון שכונת שייח ג'ארח, 2010.
התהלוכה יורדת משער שכם לכיוון שכונת שייח ג'ארח, 2010.

הקהל מתמלא בצעדה. הכורזת במגאפון מכריזה והקהל עונה. כמו בראפ. כמו בתפילה. שליח ציבור אמיתית היא. הטריטוריה משתנה במילה. רוב הקריאות בערבית מתובלות עם עברית. איזה כייף לשמוע את המזרח התיכון בשפה שלו. אני רואה את מוסטפא, ראפר פלסטיני, שהופיע איתי ביום הסטודנט האלטרנטיבי בירושלים. זה לא היה פשוט להופיע יום אחרי המשט, אבל הוא וגם אני עלינו על הבמה. הוא אהב את השירים שלי וקשר טוב נוצר אחרי ההופעה. וגם כשהופענו עם שירת גרילה תרבות בשייח' ג'ארח הוא הצטרף. אנו מחליפים שלום סטייל אמריקה במזרח ירושלים הכבושה. הוא שואל "מה קורה ניגר". אני מחייך. אחוות הניגרים. כאותה תנועה "ניגרטיוד" ("שחוּרות" מהעולם השלישי של המשורר מגאנה ליאופלד סנגור – שהחלה לפעול בשנות השלישים של המאה הקודמת).

אם תהיתי קודם לחלקם של ילדים במאבקים פוליטיים, כאן בצעידה היורדת משער שכם לשכונת ג'ארח התשובה ברורה יותר. הילדים הם אלו שמובילים את תהלוכת המחאה. אני לא זוכר מתי ראיתי לאחרונה הפגנה שזאטוטים גאים ואמיצים כל כך הובילו אותה.  מתי אני כילד הובלתי תהלוכה. התשובה יותר בהירה. מעולם לא. בדרך מכוניות צופרות בעד ומכוניות צופרות נגד. אני מפחד מהנגד. שלא ייכנסו בנו. כי חלקנו עומד על הכביש. אני גם כותב מבחוץ על הקבוצה וגם חלק ממנה. גם רושם את הריקוד וגם רוקד את הרישום. אני מזכיר לעצמי שאסור להזדהות יותר מדי. הזדהות, יוצרת זהות, ומהם אמצעי הזיהוי שלי, הכול קורס לתנועה.

ישו כהה מופיע בתהלוכה הסגנונית, הוא זיכרון שמעניק מסגרת לחוויה חסרת המובן. אני מכניס את השיירה לזו של דורשי הצדק החברתי המתקן שיצאו, לפני שנים רבות, נגד הכוהנים של הדור הישן שהסתאבו ומכרו את נשמתם לסוחרים ולבאסטות בבית המקדש. ישו לא זכה לראות את הדת החדשה שצמחה מתוך היהדות שלו. גם כאן כנראה לא נזכה לראות את סיום הכיבוש עוד בחיינו. האם ככה חשבו הורינו. מה בכלל למדו אותי הוריי על הכיבוש, ומה למדתי בבית הספר. למה אני מחפש אשמים. כנראה כי אני רוצה פתרון. אבל את זה המיידי קשה לתפוס. הוא מתחמק ממיסגור ובכל זאת הוא טמון בהיסטוריה של הפוליטי.

אני פתאום שם לב שהמכריזה במגאפון הפכה למואזינית ראפרית:

Money for jobs and education

Not for war and occupation

הקהל מורח את המילים איתה ומניח אותן בתוך סד מוסיקלי שחור. היא נטענת באנרגיות הללו וחוזרת על המילים והקהל המשולהב עוד יותר מחזיר לה. אני אוהב ראפ, ספוקן וורד, שאלה ותשובה, יש בכך כוח גדול. זו אמנות הדיאלוג. מתוך הדרמה הזו צמחה התרבות בכלל והתיאטרון בפרט.

אני שם לב שאורי, המנצח על מתופפות המהפכה הולך הפוך. עם פניו אל התופים. כשכל גופו הוא מקל הניצוח. בניגוד למוזיקה הקלאסית, או אפילו לניצוח ההודי (ממליץ לראות את אנושקה שנקר כשהיא מנצחת על אירוע ההספד לג'ורג' האריסון) כאן כל חלק בגופו הוא המקל. הוא לא צריך שרביט. יש לו אמנם משרוקית בפה, אבל צריך לראות בכדי להבין את המבט של המתופפות בגופו עת הם לומדות איך להפוך לקצב את איבריו. התיאור הופך כאן מיני. מעניין מדוע. לא מתנגד לפטיש הזו. שיהיה. מקדימה לאורי, הולך בחור נוסף שמוליך אותו, כמו היה עוזר לאדם עיוור. זה יפה. זהו החוט של הפתיל של התבערה. המוזיקה של הראפ המחאתי המתגלגל ביחד עם התופים משני הקצב – ביט בוקס מתופפי הם הלב של המהפכה בגישה שיילדו השייח' ג'ארחים. הם אלו שגרמו למאות להגיע בכל שבת לכל מקום בו הם יהיו, אם זה בדהמש בין רמלה ובין לוד, ואם זה בסילוואן ועוד. זו התנועה של הדור החדש. המוסיקה היא המסר. המסר טמון במוזיקה. לא ראיתי את זה בהפגנות אחרות. וכשראיתי את זה – זה היה כשסיפרו לי – כלומר מתוך דמיוני הפורה. אך זה מנצח את השיגיונות המזרחיים שלי (-: ואני שמח שסוף סוף הגעתי לירושלים והצטרפתי לרוח הרעננה הזו.

אחת מהפעילות מידעת אותי כי זוג מרגלים משטרתיים (יס"מ) עוקב אחר התהלוכה. אני מודע לקיומם מצד ימין של המוזיקה. לבושים כמו אבירים שחורים באיזה סרט פנטזיה. מהנעלים ועד הראש המכוסה קסדה הם נראים כמו נבלים במלודרמה. כשהשייח' ג'ארחים מבקשים אישור להפגין אז המשטרה מבקשת למנוע צעדות נוספות כאלו במזרח ירושלים. אך השייח' ג'ארחים מתנגדים לכך. הפעם נשלחו אלו לתור את הארץ הקדושה ולתהות על הפרי, ועל פוריותה. מעניין איזה מסר הם העבירו לממוניהם – שאנו בכספי ציבור שלחנו והבאנו עלינו. השם ישמור למה יש לי חלק בכך?!

הפשיזם לא יעבור. והנה המוזיקה משתנה.

יש קדושה בהפגנה

המקום הולך ומתמלא. שוב לידי ילד זועק למגאפון. אני מזהה כאן כמה תל אביבים וגם מזוהה על ידי כמה אחרים מהפגנת הסולידריות של משוררות גרילה תרבות. התושבים הם חלק מההפגנה. מערב ירושלים לא נמצאת פה. היא מדינה רחוקה, אך כל כך קרובה. פוגש את יוסי יונה שאומר שזו הפגנה של דור חדש. אורלי נוי מסבירה לי איך המשטרה הצליחה להרחיק את ההפגנה מלהכנס לתוך השכונה עצמה ולעמוד מול ההתנחלויות הפוגעניות. כשנכנסו להקריא שירה הצלחנו לעבור את המחסום הזה. אולי כי שירה לא מאיימת על השוטרים.

מול ההפגנה שלושה קבוצות עומדות ומתנהלות בתוכן. עיתונאים ביחד הדוברות של השייח' ג'ארחים, שוטרים מתחת לעץ גדול ומגבניקים. המשטרה כהה יותר מרוב המפגינים היהודים. מדוע החלוקה האתנית כל כך ברורה על בסיס הצבע.

קבוצת השוטרים היושבת אל מול ההפגנה. שייח' ג'ארח, 2010.
קבוצת השוטרים היושבת אל מול ההפגנה. שייח' ג'ארח, 2010.

מילים ערביות צובעות את ההפגנה בגוון דו לאומי. הטריטוריה הפלסטינית היא לא רק אדמה, היא גם תרבות, שפה והיסטוריה. מדוע השמאל הציוני נרתע משימוש בשפה הערבית בהפגנותיו. נדמה כי חלק מהקהל של שייח' ג'ארח לא באמת בא להפגין ביחד עם השייח' ג'ארחים, אלא יותר להחליף שמאל-טוק. מישהי אחת אומרת לחבר תל אביבי אם הוא יכול להכיר לה את גדעון לוי שמסתובב בקהל מלא פאר. הוא לא רוצה. מפחד מגדעון לוי. אני מצחקק לי. ואז עוקף אותי דויד גרוסמן שנראה עייף מבעיתונות. מה הוא יגיד על קריסת הזמן הצהוב ועלייתו של שנת 1948 כקו פרשת המים. אני לא מעיז לשאול. הספיק לי הריתחה שספגתי על מאמר הדעה שכתבתי על ספרותו של עוז. פוגש את רועי ילין מ"אם תרצו – תנועה פאשיסטית". הוא אומר שצריך רק תנועה קטנה בכדי לייצר שינוי גדול. עשרה מנדטים בתנועה חדשה של השמאל. אני טוען שקדימה צריכה להתפרק לתוך השמאל. מישהו לידינו מחתים למשמרות בשייח' ג'ארח. רק לראות את סדר היום של התנועה הזו ולהבין עד כמה היא גדלה בקצב מהיר.

התנחלות בתוך ביתו של נאסר. שמעון הצדיק אינטרנשיונל. שייח' ג'ארח, 2010.
התנחלות בתוך ביתו של נאסר. שמעון הצדיק אינטרנשיונל. שייח' ג'ארח, 2010.


האם אפשר לצלם כיבוש

יוצאים לסיור במלון שפארד שעומד לקום וגם להתנחלות שהוקמה מעל הבית של נאסר בשכונת שייח ג'ארח.  בדרך עוברים בהתנחלות שהוקמה בתוך ביתו של נאסר. יוצא אלינו אדם עם כיפה שחורה, חולצה שחורה ומכנסי ג'ינס וצועק: "נאסר תראה להם את כל הבתים שאני אקח לכם". מיכה רחמן, אחד מחבריה הותיקים של הקשת הדמוקרטית המזרחית, עונה לו: "יהודי שחצן, אתה לא מתבייש". למיכה היה את האומץ לענות. רובנו שתקנו מרוב בושה ואשמה. מזמן לא נתקלתי בכזו שחצנות. אני מתנחם שנאסר מתושבי המקום יכול להלך איתנו. אני נשאר לדבר עימו על שאלת 1948 שהולכת ומחליפה את יוזמות השלום של 67 שמתוכן יצאו עד היום תנועות שמאל.

אין מדרכות מסודרות בדרך למלון שפארד. הולכים ביחד, חלקנו על הכביש. בדרך מכוניות שוב הופכות לחלק מהמחאה הפוליטית. השמאלנים, חלקם תושבי המקום מצפצפים בעד. החלק השני הימין הגזעני מוציאים לנו אצבע משולשת. אני פוחד להידרס. לא רוצה להיות קורבן.

נאסר מסביר לנו על כל העיסקה האפילה של קניית מלון שפארד. באתר של עיר עמים כותבים ברוח דבריו, אני מצטט: "תכנית הבנייה במלון שפארד היא אחת משורת תוכניות החותרות לחדור אל שכונת שיח' ג'ראח ולהקיפה בהתנחלויות ישראליות, ישיבות ומוסדות יהודיים אחרים, כמו גם בגן לאומי." לפי נאסר מ-67 נמכרו ליהודים רק עשרים ושבעה בתים בלבד. המטרה הסופית היא לייצר גושי התיישבות יהודיים ממעלה אדומים, דרך עוטף ירושלים, עד גוש עציון, סיפוח של כל הסביבה לירושלים לחתוך את בית לחם. הרכבת הקלה לא תאפשר להגיע לשלום בגלל סיפוח מזרח ירושלים. קלינטון אמר שנפריד בין גוש בנייה יהודי לבין גוש בנייה ערבי. והמתנחלים קובעים עובדות בשטח והופכים גושים ערביים ליהודיים. כמו התוכנית לבנות גן ארכיאולוגי באמצע סילוואן. להכשיר לכאורה את המקום באמצעות אלפי מטיילים שיבואו אליו.

יורדים חזרה לשכונה. הגוף שלי עייף. הרגליים כואבות. הלב מתפוצץ. צריך משו להירגע. הבשורה של אדוארד סעיד מהדהדת לי בראש. הוא טען שעם ההתנחלויות לא יהיה מנוס ממדינה אחת. האם היא כבר בפתח. ואם היא נכנסת בצורה כל כך אלימה למרחב, מה זה אומר על העתיד של האיזור. התנועה הלא אלימה של השייח' ג'ארחים מרעננת כמו כוס תפוזים סחוט עם קרח, היא יוצאת מתוך המקום. אך קהילות שלמות עדיין מנוכרות למאבק הפלסטיני. איך לחבר, עולם שנראה כה זר. אני מנסה להסביר לאימי מה עשיתי ביום השישי. בזמן כתיבת הדברים אני כבר אדם אחר. על גופי נחקקות התמונות מבית צפאפה, הריחות של שער שכם וחילופי הדברים בשכונת שייח' ג'ארח. אין טעם לכתוב את זה. צריך להיות איתם/ן לחוות את המחאה, האחווה והריקוד.

געגועיי ללופיאנסקי
געגועיי ללופיאנסקי

(הרשימה נכתבה במהלך סיור משולש שערכתי ביחד עם פעילי/ות שייח' ג'ארח ביום שישי, בתאריך ה-2.6.2010)

הרשימה פורסמה לראשונה ב"ארץ האמורי" וב"שייח' ג'ארח: נאבקים על ירושלים".


6 מחשבות על “פה ושם בארץ פלסטין

  1. פשוט משת"פות מהסוג הבוגדני והפוגע ביותר-מלא בשנאה עצמית ועמוס בחוסר הבנה וחוסר דיוק מגמתי.
    "כמה רוע אפשר לבלוע לוע"

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s