רעידת אדמה | סיפור קצר מאת מיכאיל נֻעָיְמָה | תירגום : יהודה שנהב-שהרבני

סיפור קצר מאת מיכאיל נֻעָיְמָה
הידיעות על רעידת האדמה השתלטו על קולות המהפכה בכל רחבי הארץ.  לאחר שנכנעה עיר הבירה למהפכנים ועיתוני הערב התחרו ביניהם על פרסום נאמנותם להם, רעדה לפתע האדמה. כהרף עין הפכה עיר הבירה לתילי הריסות ולשונות של אש, המתלקחת ברוחות  עזות, התנשאו מעליה. אמרו תומכי המהפכה: אפילו הטבע מרד בשליטים העריצים. אמרו מתנגדיה: אפילו הטבע הכריז מלחמה על המהפכנים השפלים והמושחתים.
מיכאל נעימה ميخائيل نعيمة

מיכאל נעימה ميخائيل نعيمة

רעידת האדמה גבתה קורבנות עצומים וכילתה טוּב רב. בין אילו שניצלו ביד הגורל היו מנהיג המהפכה ומפקדה הבכיר ואיתו עלמה צעירה שעליה נאמר שהיתה אהובתו, יד ימינו במאבקו והמוח שעמד מאחורי תוכניותיו ופעולותיו.  מספרים עליה שמוצאה ממשפחה אריסטוקרטית וכן שלא היססה לתמוך בהתלהבות במהפכה גם כאשר נעצר  אביה והושלך לבית הכלא. אביה היה מבכירי מנהיגי הצבא שהיו נאמנים לממשלה ולמשטר הישן ומאויביה המושבעים של המהפכה. הוא נודע בביקורתו האלימה על התנועה החדשה ובתיעוב מנהיגיה. די היה בסיפור הזה כדי להפוך אותה לגיבורה מיתולוגית כמעט. כך גויסו למהפכה ולה תומכים רבים,  במיוחד בקרב האיכרים, הפועלים, האביונים וחסרי כול, שהיוו את הרוב המכריע בארץ.

אנשי המהפכה ששרדו התכנסו להתיעצות בדבר אפשרויות הפעולה שלהם. בשל ההרס שנבע מרעידת האדמה, שררה ברחבי הארץ אנרכיה. המהפכה עמדה בפני סכנה עד שכמעט ונשמט מידיה הרסן. המצב הסתבך כאשר מנהיגי המשטר הישן, וביניהם אביה של העלמה, השיבו לעצמם את חירותם כשנקרתה בפניהם ההזדמנות. בחסות הפחד, הדאגה והאנרכיה שחוללה רעידת האדמה

הם הרגו את שומר בית הכלא, ניפצו את דלתותיו ונסו על נפשם. בעודם חפשיים הם חרשו מזימה שלא תיאמן. הם היו עלולים להפוך את האירועים שהתרחשו על פיהם, להשיב הכול לקדמותו ואפילו חמור מכך. הם יענישו קשות את אנשי המהפכה למען יראו וייראו. לכן לא יהיה מנוס מלרדוף אותם באשר הם, להחזירם לבית הכלא ולשפוט אותם קבל עם ועדה.  אם ייבצר מהם לעשות זאת, לא יהיה מנוס אלא להרגם. הכול היו תמימי דעים, והעלמה בראשם, שעל אביה לעמוד בראש המבוקשים להתיצב למשפט — או למות. כל זאת, בשל ההשפעה העצומה שהיתה לו עדיין ברחבי הארץ בשל עברו הצבאי המזהיר אשר הקנה לו אהדה נרחבת בציבור. לאחרי חילופי דברים במהלך ההתיעצות התחייבה העלמה בפני חבריה שהיא זאת שתביא אליהם את אביה, חי או מת.

העלמה יצאה מן הישיבה כשבידה תכנית ערוכה היטב כיצד להגשים את המשימה שהוטלה עליה. היא התחפשה לנער כפרי, שכרה חמור ושמה את פעמיה, בדרך חתחתים הררית,  אל מנזר המצוי במרחק של יומיים רכיבה מעיר הבירה. המנזר שכן על גבעה בלב חורשה צפופה בעצים ובצמחיה סבוכה. העלמה היתה בטוחה שאביה ביקש מחסה באותו מנזר. ידידות רבה שנים – שאיש לא ידע עליה מלבדה – התקיימה בין אביה ובין ראש המנזר.

לפני שירדה העלטה הגיעה העלמה אל המנזר וביקשה להפגש עם ראש המנזר מיד. מבוקשה ניתן לה. אולם כאשר מצאה את עצמה עומדת פנים אל פנים מול נזיר בא בימים נעתקו מילותיה מפיה. הוא היה בעל גוף כחוש, גבה קומה, בעל ראש וזקן לבנים, מצחו ולחייו חרושי קמטים, גבותיו עבות, עיניו שקועות ועל פניו היה נסוך חיוך עדין ונעים. קשה היה לדעת היכן ממוקם חיוכו: בשפתיו, בעיניו או בלבו, או שמא הרחק מעבר לזה. ראש המנזר פנה אליה ברוך, במתיקות ובכבוד:

–         ברוך הבא, בני. האם תרצה ללון פה הלילה?

–         תודה לך. אבל אני הגעתי לכאן למלא משימה.

–         ומהי משימתך, בני?

–         אני נושא מכתב אל גנרל קיידום. אני חייב להעביר לו אותו לאלתר.

–         הגנרל קיידום? מי אמר לך שהוא פה?

–         מי ששלח באמצעותי את המכתב.

–         אבל … אבל … מיהו זה ששלח את המכתב, בני?

–         אגלה את שמו לגנרל.

–         ומה שמך, בני? האם מכיר אותך הגנרל? האם אתה מכיר אותו?

–         אני מכיר אותו והוא מכיר אותי.

התבלבל הנזיר המסכן וניכר עליו שהוא מבקש להסתיר דבר אבל לשונו ממאנת לשקר. אחרי שהיסס מעט אמר:

–         חכה לי פה, בני, עד שאשוב.

לאחר זמן מה, שנראה לעלמה ארוך כנצח, שב הנזיר ובידו עששית שהפיצה אור דליל . הוא הרים אותה אל מול פני המבקר הזר, ולאחר שהתבונן בו מכף רגל ועד ראש, הוא שאל אותו ברצינות ובפשטות:

–         האם אתה נושא נשק, בני?

השאלה המפתיעה הדאיגה את העלמה. היא השיבה לו כשקולה ועיניה מסגירים דאגה:

–         הייתי עונה לך בשלילה, "לא", לולא כנותך שפורקת מעלי את נשק הכזב. אני נושא את האקדח הזה.

–         זה הכל?

–         והפגיון הזה. זה הכל.

–         תן לי אותם, בני. אינך זקוק כאן לנשק. בוא בעקבותי.

הנזיר צעד לאורה הדועך של העששית כשהעלמה מאחוריו. הם ירדו בסולמות ואחר כך פסעו במסדרונות לחים וצרים, שהתעקלו לכיוונים שונים. לבסוף הם הגיעו אל קיר נמוך שנראה היה כעשוי מאבן אחת. מה גדול היה תמהונה של העלמה כאשר ראתה שהנזיר הקשיש דוחף את האבן העצומה בידו וזו נפתחת אל חדר מרווח ומשמיעה קול חריקה צורמני, שמעורר צמרמורת בגוף והתכווצות בלב. רצפת החדר היתה מכוסה במחצלת קש ובד לֶבֶד ובזוית אחת שלו מיטה. בסמוך אליה, מתחת לחלון גבוה בקיר, ניצב שולחן כתיבה ועל גבו נר שהאיר באור גדול ערימה של ניירות וספרים. ליד השולחן ישב נזיר וכאשר לכד מבטה של העלמה את פניו היא זיהתה את אביה. הדם כמעט קפא בעורקיה ואחר כך החל להתלהט.

הדלת נטרקה מעצמה בקול חריקה אשר ליווה קודם גם את פתיחתה. ראש המנזר התקדם לעבר הנזיר היושב בסמוך לשולחן הכתיבה ואמר בשלווה ובישוב הדעת:

–         הנה השליח שעליו דיווחתי לך. עשיתי כמצוותך ופרקתי אותו מנשקו.

המלים המעטות והפשוטות הללו כמו הדליקו פתיל של פצצה אשר הדי התפוצצותה נשמעו למרחוק. כאשר הבחין הגנרל בתווי פניו של "השליח" הוא צעק בקול רועם:

–         בוגדת! הוי את הסוררת בבנות! החצופה מכולן! הנחותה בין יצורי הבריאה! עד לכאן… עד כדי כך הביאה אותך השפלות? חנניה … אחי חנניה. הישמר. המנזר מוקף במהפכנים. אין מנוס מלברוח. אבל זאת רק לאחר שאנקום את נקמתי בבוגדת הזו ואבוא על סיפוקי. הגנרל קיידום לא ימות אלא בכבוד.

האב תכנן לחטוף את האקדח מידו של הנזיר הזקן שהיה המום למשמע אוזניו לנוכח המחזה המוזר שנגלה לנגד עיניו. הנזיר הזקן שמר על קור רוחו והתאושש דיו כדי להרחיק את חברו מן האקדח והפגיון אשר בידיו. הוא לא היסס ופנה אל האב הנסער בטון שהחזיר לו את שפיות דעתו והרגיע את עצביו שמרדו בו. אולם עתה כאשר הבין הנזיר שהשליח לא היה אלא בתו של חברו, השתלט עליו רעד והוא כמעט והתעלף. אסור היה לנשים להכנס אל המנזר ובמרוצת ההסטוריה הארוכה שלו לא דרכה בו רגל אשה.  היוצרות התהפכו עתה והאב שב להרגיע את אימת "האסון" שפקד את חברו הנזיר. לבסוף שקטה הסערה והאוירה טוהרה. הנזיר הזקן הילל את אלוהיו ואמר שהאל הנשגב תכנן כנראה בחוכמתו האלוהית את מה שקרה. כל זאת כדי שתינתן לו  —  לנזיר הנקלה וחסר האונים –  הזדמנות לתקן את היחסים שהושחתו במרוצת הימים בין האב לבין בתו היחידה. העלמה הבטיחה לאביה ולנזיר שאיננה זוממת כל רע וכי היא באה למנזר בגפה והוא אף אינו מוקף במהפכנים כפי ששיער אביה. בשמץ של תרעומת שאל אותה האב:

–         אם כך מהי הסיבה לבואך?

–         באתי כדי להשיבך אל תבונתך. אם אכשל במשימתי זו עליך להרוג אותי או לחילופין אהרוג אני אותך.

–         השמעת, אתה, האדם הקדוש? השמעת? היא באה להרוג אותי או להרוג את עצמה. והיא עוד אומרת שהיא לא זוממת כל רע…

חנניה: סליחה, אחי. אל תקרא לי קדוש. כולנו חוטאים. אני ביניכם כאדם תועה. אינני מבין לא את מראה עיני ולא את משמע אוזני. אתה הרי באת אלי ואמרת לי שמאסת בעולם ובמצוקותיו וכי אתה חפץ לבלות את שארית חייך הרחק מן האנשים וקרוב לאלוהים. והנה באה אלי בתך בתחפושת של נער ומצהירה שאם תכשל בהשבת התבונה אליך היא מתכוונת להרוג אותך או להרוג את עצמה. אולי איבדת את שפיותך? או שמא היא המשוגעת? או שמא אני המשוגע? אינני יודע. אלוהים, הצילנו מן השטן ומתחבולותיו.

האב: הרשה לי לגלות לך את מה שהייתי חייב לגלות לך בשעה שנכנסתי אל המנזר. הלא נודע לך שמהפכה התחוללה בארץ והיא אף הפילה את הכתר וכס המלכות? היא חרצה את גורלו של המלך למוות, הגלתה את משפחתו והפיצה פחד ואנרכיה בכל מקום. מה היה עלי לעשות – אני, קיידום, אשר הקדיש את חייו לשירות מלכו וארצו? האם יאה שאעמוד בחיבוק ידיים ואשאיר לאספסוף ולחבורה של בריונים משוטטים לגזול את הארץ? לא ולא. עשיתי את מה שהכתיבו לי הכבוד והחובה. קיבצתי את החיילים אשר לא בגדו במלך ויחד איתם תקפתי את אספסוף המהפכנים. כמעט וחיסלתי אותם ואת מהפכתם אלמלא צמחה הבגידה בתוך ביתי שלי. באלוהים, לולא קדושתו של המנזר הזה, ולולא קדושת גלימתך, חכמתך וחברותך, אחי חנניה, הייתי קורע את הבוגדת לגזרים ומשליך את בשרה לכלבים. בִתי השחיתה את עמלי, חטפה מבין ידיי את הניצחון ועמדה לנתק את חבל חיי…

חנניה: למה זאת? אני מתקשה להאמין.

האב: האמן. האמן. היא הלשינה עלי באוזני המהפכנים והובילה אותם אל מקום מחבואי.  עתה הם יעצרו אותי וישליכו אותי אל בית הכלא כדי לשפוט אותי. הם יוציאו אותי להורג, ויהפכו אותי למשל ולשנינה בפי כל אלה שנותרו נאמנים לכס המלכות ולארץ. לא יכולתי לשער שבתי … קללת אלוהים עליה …

חנניה: אל תקלל אותה, אחי. אל תקלל אותה. הקללה לא מותרת אלא על השטן. במקום שאינך יכול לברך אל תקלל.

האב: כן. כן. קללת אלוהים עליה. היא מן השטנים. לא ידעתי שהיא מצוייה בקשר עם השפלים הללו. ולא שיערתי שהיא – שהאכלתי בבשר ליבי,  שהוצאתי עליה ועל חינוכה את מיטב חיי וממוני, שביססתי את מעמדה בלימודים באוניברסיטאות הטובות ביותר – שהיא זאת שתשכח את חסדי ואהבתי, תצטרף אל אויבי מלכי וארצי ותתפלש ברפש כבודי וזיקנתי.  ואחר כך אף  תמסור אותי למוות בידי אספסוף מעורר סלידה שאינו ראוי אף למבט. אהה, ממנה, אהה! ..

חנניה: מה יש לך לומר להגנתך, בתי?

העלמה: התואיל להיות שופט בינינו?

חנניה: השיפוט לאלוהים,  בתי.

העלמה: הנח לאלוהים. אולי אלוהיך אינו אלוהַי. אנחנו בני אדם. אם נכונה טביעת עיני לגביך, לא אמצא שופט בעל שכל כשכלך והגינות כהגינותך.

חנניה: יסלח לי אלוהים. דברי, בתי.

העלמה: מעל לכל אבי צריך להבין שאני אוהבת אותו. אבל אהבתי אליו אינה עולה על אהבתי לעצמי. אני מודָה בחסדים שהרעיף עלי.  אבל זהו חסד דל מאוד בהשוואה לחסדים שמעניקים לי שאר האנשים. אני אוהבת את עצמי שכן אני אוהבת את החיים. אבל אין ערך לחיים בעיניי אם אין בהם שאיפה נצחית לטוב, לצדק, להכרה, ליופי ולחופש. לולא כל אלה עדיף המוות על החיים. מה שאוהַב עבור עצמי אוהב שיהיה לשאר בני האנוש.  אין דבר בעולם שפוגע בי יותר מכפי שפוגעת בי שלילת הזכויות לצדק, להכרה ולחופש מן הרוב המכריע של בני האדם על ידי משטרים מיושנים הנכפים על ידי מיעוט עריץ, מתנשא, קל דעת ועיוור.

ישנם בני אנוש רבים על פני האדמה אשר זורעים וקוצרים, אולם תמיד נותרים רעבים. הם טווים ואורגים, אבל הם תמיד עירומים. הם עוקרים סלעים ובונים בתים, אבל הם חסרי בית. הם עובדים בחשכת האדמה כחפרפרות וכורים ממנה את כל סוגי המחצבים, אבל הם עניים יותר מעכבר כנסיה. משום כל אלה המהפכה היא בבשרי ובדמי. כל מי שמתנגד לה, ומנסה להשיב את המצב הקודם על כנו, הוא אויבם שלי ושל כל העשוקים, המנודים, הנרדפים, הנשכחים והחלכאים על פני האדמה.  לכן אבי הוא אויבי.

חנניה: בתי, אלוהים מתעב עריצוּת ועריצים. המדינה העושקת היא בת חלוף.

העלמה:  האם היא תחלוף מעצמה? או שמא יירד אלוהים מן השמיים כדי להכחידה? אם היה אלוהיך שונא את המדינה העושקת הוא היה ללא ספק מחזק את ידי העמלים למען עשיית צדק לעצמם והיה מברך אף את היריות והפצצות שלהם.  ואם אלוהיך מתעב טוב, צדק, הכרה, יופי וחופש לבניו, הרי שראוי לי לשנוא אותו מאשר לעבוד אותו.

האם לא רגז אדונך על הרוכלים אשר הפכו את בית אביו ל"מערת ליסטים"?  האם לא ניפץ את שולחנותיהם והיכה את גופם בשוט? מדוע, אפוא, תמה אתה על המהפכה שלי ושל האנשים, נגד חבורת שליטים, חמדנים ומושחתים, אשר הפכו את הארץ הזאת – ואת האדמה כולה – למערת ליסטים?

חנניה: אך אלוהים מחנך את בניו בעדינות. לא באלימות. לפי חוקיו ההרג אסור.

העלמה: אדרבה, הוא אינו מחנך את בניו אלא באלימות. די לך במוות כדוגמה. קל וחומר מגפות, סופות, בצורות ורעידות אדמה. המהפכה הינה דרך הטבע – או דרך אלוהים, לשיטתך. היא מבקשת לתקן את מה שהפר את איזון החיים האנושים, כפי שרעידת האדמה מבקשת לתקן את האיזון שהופר על פני האדמה. המהפכה היא רעידת אדמה אנושית,  אבי. היא חלק ממערכת החוקים של אלוהיך, בין אם תרצה ובין אם לאו.

חנניה: אשוב ואומר, בתי, שאלוהים מצווה על עדינות ולא על אלימות, על אהבה ולא על שנאה. אל תשכחי שהאדם הוא יציר רוחו של האלוהים. חוקיו שונים מחוקי האדמה, הצמחים והחיות. האדם מבקש את דם אחיו האדם. אין זה כך בין החיות. השמעת על זאב אשר מאבד את הכרתו למראה דם של זאב אחר? לעומת זאת, ללא ספק שמעת על אנשים רבים שמאבדים את הכרתם למראה דם הפורץ מעורקי אדם אחר.

העלמה: אני נמנית עליהם.

חנניה: בזה לבדו, בתי, יש משום לקח לבני האדם. האדם הוא בעל שכל, דמיון, מצפון ורצון. לבעלי החיים אין את כל אלו. אבל רובם המכריע של בני האדם משולים לאדם אשר קובר משקולת שהוענקה לו כמתת במקום לסחור בה. הם קוברים את המתנות הרוחניות שמרעיף עליהם אלוהים מאהבתו אותם, למען הרג הדדי המשמיד את הרוח ואת הגוף גם יחד. אחר כך הם תמהים על המגפות, הרעב, הסופות, רעידות האדמה, ועל המלחמות והמהפכות שגוזרים עליהם מוות בטרם עת. האדמה התעברה בפשעים וחטאים חמורים, ואין תמה שהיא יולדת פשעים וחטאים חמורים. ליבה התלקח באש ההבל ואור האמת הוסתר ממבטה. בתי, בגלל הפשעים הללו אנו חוזים בבתים עולים באש ואנו יוצקים עוד שמן על המדורה. מי שאוהב את בני האדם, בתי, צריך לרסן את התשוקה לכל מה שקיים על פני האדמה. עליו לפתוח את ליבו מעט למעלה, אל השמיים, אל אלוהים.

העלמה: מהם הם השמיים? והיכן הם? ומי הוא האלוהים? והיכן הוא?

חנניה: השמיים הם בליבך, בתי. וכל אימת שחשבת על הטוב, או שעשית טוב, היית בשמיים. גם אלוהים נמצא  בליבך, בתי. כל אימת שאת אוהבת את יצורי בריאתו, את נמצאת בו והוא נמצא בך. זהו הכוח המניע את חייך. זוהי משמעותם העמוקה והנעלה ביותר של החיים ומטרתם הרחוקה והנשגבת ביותר.

האב: די לך בכך, אחי חנניה. חבל עליך ועל זמנך. סלע בשמש יירטב בטל לפני שיירטב ליבה של המשוגעת הזאת בנדיבות ליבך הטהור. די לך בכך. עכשיו אמור לי: היכן אפשר להלין אותה? אין לעלות על הדעת שהיא תשוב לבדה הלילה לעיר הבירה.

חנניה: נכון. נכון. זה בלתי אפשרי. האם תתנגד שהיא תבלה את הלילה בחדר הזה ותסתלק לדרכה לפני זריחת השחר? אביא לה מיטה ומצעים.

האב: אין לי התנגדות. אשתדל לשוב ולהיות אב טוב ולו רק ללילה הזה.

העלמה: אין התנגדות גם מצידי. אשתדל לשוב ולהיות בת טובה ולו רק ללילה הזה.

איש אינו יודע את אשר התרחש בשיחה באותו לילה בין האב לבין בתו. חלפה שנה ועוד שנה, ותושבי הארץ לא פסקו לדבר על העלמה שהיתה מן המטיפים האלימים ביותר של המהפכה והפכה לנזירה במנזר. הם גם לא פסקו מלדבר על האב שלאחר שהיה אויבה הקשוח ביותר של המהפכה, הצטרף אל שורות המהפכנים והנהיג אותם אל הנצחון.

תרגם: יהודה שנהב-שהרבני

עריכה: חנן חבר
עריכת תרגום: עליזה שניצר

על המחבר:

מיכאיל נֻעָיְמָה נחשב לאחד ממבשרי הסיפור הקצר הערבי המודרני. הגל הראשון של סיפוריו התפרסם עת ששהה בארצות הברית בשנות העשרים של המאה הקודמת. באותה תקופה הושפע נעימה, כנראה, מן הספרות הרוסית אליה נחשף כשלמד באוקראינה. הסיפורים המוקדמים הם לעתים קרובות בעלי מאפיינים צ'כוביים: סיפורים קצרים ריאליסטים ומינוריים הסובבים את חיי הכפר (הכפר הלבנוני והכפר הסורי). לאחר הפוגה ארוכה, הוא שב לפרסם סיפורים קצרים בלבנון והפעם ניכרת בהם השפעת מסורת הריאליזם הסוציאליסטי. לעתים קרובות הסיפורים הללו הם סנטימנטליים ורוויים בתיאולוגיה נוצרית.

נעימה פירסם בחייו הארוכים עשרות יצירות, ביניהן נובלות, סיפורים קצרים, מסות, שירה, אוטוביוגרפיה ומחזות. הוא נולד בלבנון בשנת 1889, למד במכללה בנצרת, בילה חמש שנים בסמינר תיאולוגי בפולטבה במזרח אוקראינה, והיגר לארצות הברית בשנת 1911. לאחר שסיים את לימודי התואר הראשון באוניברסיטה של וושינגטון בסיאטל השתקע בניו-יורק שם, בשנת 1921, יזם עם קבוצה של מהגרים נוצרים מלבנון ומסוריה, את הקמתה של אגודת סופרים ערבים בשם "אגודת העט".  ח'ליל ג'ובראן ח'ליל  היה הרוח החיה בקבוצה זו, שנודעה גם כאסכולת המהגרים, ששמה לה ליעד להפוך את הספרות הערבית למודרנית. ג'ובראן בחר לכתוב בשפה האנגלית, בעוד נעימה מתמסר לגמרי לכתיבה בערבית, ובתוכה גם כתיבת הביוגרפיה של ג'ובראן ח'ליל עצמו.

בשנת 1932 שב נעימה לכפר מולדתו בסכנתא בצפון לבנון והמשיך לכתוב שם עוד חמישים ושש שנים תמימות עד מותו בשנת 1988. יש המייחסים את שיבתו של נעימה ללבנון לפטירתו של ג'ובראן בשנת 1931 אולם אין עדות מוצקת לכך. יש להניח שזהו טיעון פשטני וכי הגירתו של נעימה ללבנון קשורה בקשיי החיים בהם נתקל בניו-יורק, ביחסיו עם נשים, ולא פחות מכך בשל עמדתו הביקורתית על הקפיטליזם האמריקאי, התיעוש המופרז והשליטה ההרסנית של האדם על הטבע.

על פי עדותו המאוחרת של נעימה עצמו באוטוביוגרפיה "שבעים", הוא היגר לארצות הברית בחשש כבד והמפגש הראשון עם הכרך האמריקאי ועם הניכור שלו היכו אותו בתדהמה. מה שהוטבע בו בצעירותו – החינוך הנוצרי, הרוח הקהילתית של פולטבה וחיי הכפר הלבנוני – הקשו עליו את הסתגלותו לכרך הגדול. גם אם לא היתה זו הסיבה המרכזית לחזרתו ללבנון, כתיבתו גדושה בביקורת חריפה על "העולם החדש", ביקורת שכנראה התעצמה עם המעורבות הגוברת של ארצות הברית במזרח התיכון לאחר מלחמת העולם השנייה. הביקורת על "העולם החדש" באה לידי ביטוי ברבות מיצירותיו – במסות, בפרוזה ובאוטוביוגרפיה – שעוצבו לעתים סביב חיתוך חד וחסר פשרות בין המערב והמזרח. מול הכרך האורבני המנוכר הוא מעמיד את הפאטריה, הכפר, המולדת והאדמה שבה גם מגולם צדק אלוהי. משום כך רעיון ה"שיבה" אל המולדת נובע אצל נעימה מעמדה מוסרית.

את המתח בין מזרח ומערב הוא מנסח בצורות שונות בעבודותיו, ובאופן בולט במסה בשם  "התאומים – המזרח והמערב".  נעימה מציע, בין השאר, שהמזרח ינהיג את המערב שאיבד את נשמתו ורוחו בעבור חופן דולרים. במונחים של השיח העכשווי שכבר עיכל לתוכו את ביקורת האוריינטליזם, אפשר לכנות את מסתו של נעימה בשם: "אוקסידנטליזם: כיצד חושב המזרח על המערב". היצירות הללו מלמדות אותנו, פעם נוספת, כי לא ניתן לדבר על "אוקסידנטליזם" ללא "אוריינטליזם" – כמו גם להיפך. הסיפור "הוד רוממותו הבק" תורגם מתוך הקובץ "היה היה", אשר כאמור פורסם לראשונה בשנות העשרים בארצות הברית. קובץ שלם של תרגומי נעימה עומד להתפרסם בשם "שעון הקוקיה וסיפורים אחרים".

יהודה שנהב-שהרבני

סיפור נוסף של נועימה פורסם באתר "העוקץ", הוד רוממותו ה"בֵּק"

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על רעידת אדמה | סיפור קצר מאת מיכאיל נֻעָיְמָה | תירגום : יהודה שנהב-שהרבני

  1. שי סומק הגיב:

    סיפור מעניין. אני בד"כ לא קורה סיפורים בבלוגים אבל נשאבתי לסיפור מהרגע הראשון ואף שיערתי שאולי זה סיפור אוטופי על ישראל אבל כנראה שהחלומות של המהפכה נשמעים דומים בכל שפה.

    אהבתי

  2. פינגבאק: אבו בטה « המבוקש מס' 2

  3. Mati Shemoelof הגיב:

    פרסם את זה מחדש ב-המבוקש מס' 2והגיב:

    סיפור מקסים לסופ"ש, יהודה שנהב שגם לאחרונה תרגם את הספר של אליאס חורי. אני ממש ממליץ. שבת שלום

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s