העמידה מול הענק: בשיא של הצניעות – שלום גד

שלום גד. צילום: אסף אנטמן

שלום גד. צילום: אסף אנטמן

העמידה מול הענק: בשיא של הצניעות

מוקדש לעומר שרביט.

"כל הרחובות ההם שכבשנו אז / הכל נגמר, לא נשאר מהם דבר" (מתוך "חי טוב")

"קוץ ברוח" הינו אלבום שמטהר, מרכך ומזכך את הנשמה רחוק ממקסמי השווא של התרבות כאן בישראל/פלסטין. הצליל של הנשמה מתאדה מהים ועוסק בכביסה היומיומית של הדחוי והמוקצה מחמת מיאוס של הנפש. זהו מפגן ייחודי של פזמונאות מינורית.

"יצר רע / האם תעיר אותי כשאתה קם" (מתוך "היצר")

"קוץ ברוח" מגלה לנו את מצב רוחו של אותו דור שנולד בשנות השישים. הוא כמעט חי טוב, אבל כמעט. הוא לא מאמין לרומנטיקה ובכל זאת נענה לה במבט מפוכח. הוא מנהל דיאלוג עם היצר הרע.  ואולי היצר הרע קשור לעובדה שחלקים גדולים מאותו דור מצויים במעמד הבינוני המתרסק אט אט לתוך מרקם האוכלוסיות המוחלשות.

"אני רק קוץ ברוח / הולך ונעלם / וכמו שזה מסתמן עכשיו / אני אמות בסתיו" (מתוך "קוץ ברוח")

שלום גד כנציג של אותו דור שכמעט ומהגר שוב מוצא את עצמו נישא כמו "קוץ ברוח". הרעיון הגלום ב"קוץ ברוח" קשור לציונות המדינית ומתרחק מהציונות המעשית המניחה את האומה בקשר הדוק לטריטוריה. גד מחזיר את אותה תחושה של יהודי הנודד. גד מבקש להיות עוקצני, אך גם מגלה לנו שהוא חסר כוח לשנות את רוח הזמן, הוא נישא עם התקופה הקשה הזאת הלאה, ולא נותן לנו קירבה מזויפת, או מתפשרת. ובכך הוא אינו מאשר את יחסי הכוח של התקופה, אך מודה בתבוסה מולם.

"וככה הזמן עובר / עובר הזמן לאט / שבועיים וחודש / חודש ושנה / אלפיים ושתיים / אלפיים ושלוש / אלפיים וארבע / אלפיים וחמש" (מתוך "הלב")

"קוץ ברוח" הינו הימנון בלוזי עירום, בסגנון "מאיר אריאלי" (ובמיוחד מזכיר את "רישומי פחם" וההתנגדות של אריאל להפצה רגילה של האלבום. גם גד התנגד לשחרור סינגלים לרדיו מהאלבום.) יש באלבום סימנים להתנגדות, להיעלמות והתמסרות מלאה להתעלמות. ציר הזמן הולך ומחריף את הבלוז והוא נמתח עד קצה היכולת. לגד יש את רוחב הלב להביט ולראות שאין פתרונות בזק לבעיה הגדולה הזאת. הוא חצי ישן-חצי ער בכדי לספר לנו על מה קורה במפגש בין שתי הגדות של נהר השכחה. הוא לא רוצה להיות "לייף סטייל", אבל הוא גם מייצר "גד סטייל" לרוק הסנטימנטלי, המוריסי והעירום שלו. הוא מהלך ושר כמו האמנים השחורים שניגנו בלוז והלכו ממקום למקום בארה"ב חסרי בית, חסרי קול, חסרי אהבה ונעדרי הכרה קאנונית. הוא מתרוצץ בשולי רחובות תל-אביב-יפו ומבליז לנו בלוזיות. כמה משיריו הופכים להמנונים לדרך החיפוש ואי היכולת למצוא פתרון. הוא דוחה את האפשרות של כתיבה חברתית מופגנת כמו עמיר לב, והוא לא מתריס בדיסטורשיין בונקרי, כמו אחיו אביב גדג'. הוא מבקיע את דרכו בניסיון הבלתי מתפשר לדבר על הנפש, רגע לפני שהיא עוברת פוליטיזציה. בכך הוא ממשיך את הכתיבה של פונץ' שהתבטאה בטקסטים של בבליקי, שלמרות שהיו הבלחות אל המקומי הוא חיפש את העצמי האוניברסלי ולא נתפס לפרטיקולארי, כמו רבים שבאו אחריו. גד מדבר על עצמו מבלי להפוך לאנחנו (יחד עם זאת אפשר לשמוע את שולי תל אביב, את תודעתו המעמדית ומסלולו הביוגרפי בתוך השירים השונים). הוא כותב על העצמי מתוך העצמי. משאיר לנו את ההרגשה הקולקטיבית, לחבר את הקצוות הפרומים ולשאול מאיפה מגיע הבלוז הזה ומדוע הוא נישא באוויר כמו קוץ ברוח בתל אביב העלובה.

"יום אחד את תפלי / ישר אל תוך ידיי" (מתוך "יום אחד")

"עשיתי מה שהלב שלי אומר / ועוד פעם נפלתי בגדול" (מתוך "הלב")

הדיאלוג הזוגי בשירים, הוא ניסיון לאחות את קרעי האני. אם לא האיחוד הזוגי לא יתקיים, לא נוכל להמשיך ולממש את הפריון החברתי. החברה האנושית לא תזרע זרע עתידי. הלב לא מצליח למצוא את עצמו בין היד ההורסת ליד השבורה. אך זאת אינה בעיה אישית, של גד. זאת בעיה חברתית גדולה יותר, כמו אותו חשש קטסטרופלי במבנה הקומדיה הרומנטית שבני הזוג לא יתחתנו בסוף של העלילה. זה אותו פחד קמאי של המין האנושי מהיכחדות.

"זה הלהתראות האחרון שלנו / אני הבטחתי לא לבכות  / אבל בכיתי כמו גדול" (מתוך "הלהתראות הגדול")

הלהתראות האחרון הוא שירטוט מבנה של ההתרסקות שחוזרת ופורצת כמו משב רוח של זרעי קיץ קסומים ואיוּמים למראה. זו חזרה מהעבודה הקשה, וחיים ללא פתרון ראוי, מצוי או מובן, בהיר ונהיר. "אם זה טוב כמו שאומרים", הוא שר לנו, אבל עולה השאלה: "מי אומר שזה טוב, ומהו הטוב הזה לעזאזל?!"

"כמו סיגריה של שבת / כמו מכה ברוח / כמו חול על הר געש / לאן אני הולך" (מתוך "סיגריה של שבת")

ומה נשאר לשלום גד, אולי להיאחז בחילול הקודש כמו סיגריה של שבת, בדרך למטה, לבקש קצת נגיעה לפני פרידה. ובכל זאת אי אפשר לעזוב את העזיבה. ו"עמוק בחול" קורע את הלב בכל האזנה והאזנה נוספת. אולי כי זהו עצב ששר שר על המקום הגמור, הרוס ודפוק הזה?! אולי כי המקום השדוד הזה מגיע ישירות מתוך השוד הגדול של התקופה המחורבנת הזו ובנקודה זו הוא משיק לליבנו הגנוז… וכך המילים מסתלסלות, מתנגדות וטוענות שה"דובר" בשיר ימות רק אחרי המימוש כל דחפיו. השילוב של הנפילה הכי עמוקה, עם הדרישה להגיע למימוש הגדול מכל, הוא הדיאלקטיקה של הדיסק היפיפייה הזה. הניסיון לממש את כל הדחפים יוביל לנפילה הגדולה מכל. והנפילה הגדולה מכל היא אותו ניסיון חסר תוחלת לממש את כל הדחפים.

"כשאני אמות,זה יהיה רק אחרי / שאני אהיה קבור עמוק / ואפילו זה,לא בטוח בכלל / תמיד יהיה מי שיתחיל לחפור / בחול / עמוק" (מתוך "עמוק בחול")

מישהו עוד יחפור עמוק בחול, וימצא את הניסיון הזה, שהוא בכלל אלמוני. אבל כיצד אדם אלמוני מנסה להגיע למקום הכי רחוק, בזמן שהוא כבר קבור עמוק בחול?! הרי כל ההצלחות הם של אנשים חיים ומוכרים כחלק מתרבות ה"סלב". קולו של גד לא מאפשר לנו פתרון פשוט. גד ביקורתי כלפי האפשרות למות ללא מימוש, ובו בזמן גם ביקורתי לממש ולחיות במלוא ההדר. הוא עומד פרוץ וחשוף בין שתי האופציות. אולי חוסר הסיפור הוא המקום שמוביל אותנו להכרה כי אנחנו חסרי אישור, חסרי שֵם, חסרי חיים ובזה נסתפק… תהומות של ידיעה בשיר כל כך קצר וקורע לב, שורף ריאה ומבתר את ריקמת האוזן של גוף עם וללא נשמה כאותו בית הקברות של דור שלם.

"אני אשתחרר מהגב התפוס הזה / ואני אשתחרר מהלחץ בחזה / מהסלע מעל ראשי, מהמוות האיטי / העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר" (מתוך "אני אשתחרר")

ובכדי להשאיר טעם טוב, הוא מביא שיר מלא הומור, כהומאז' לשנות השישים, ומבטיח שהוא עוד אשתחרר, אך החזרה אחורה לסיקסטיז, היא גם סוג של נוסטלגיה מודעת לעצמה ולגבולות כוחה. אך זהו גם שיר של התאבדות. אך שיר שמגלה לנו קצת מההומר של גד שישתחרר גם מהפחדים של אבי בת זוגתו וגם מהתחת של אימה. אלו הם הציפיות החברתיות של התברגנות והעברת הפחדים מדור לדור. תהליך המסירה היהודי בסכנה.

"זה המקום להישאר בו כל החורף / זה המקום להירדם בו יום ולילה / זה המקום להשתמש בי יותר / אבל זה לא המקום לחכות  / וזה לא המקום לבכות" (מתוך "זה המקום")

"אני כאן כל הלילה מחכה", הוא מסמן לנו מתוך האפילה. אך איזה מקום של תפילה מיוחדת הוא פינה לנו בעלטה? הוא מבקש שנחלל את הקודש המזויף בדרך אליו. הוא שָם – בתוך לב המאפילה הישראלית מחכה לנו. קשה להתמודד עם החושך של גד. לא לקל להביט בתוך תוכי השוליים ולחזור משם שלמים באינטימיות מפחידה. ב"זה המקום" יוצא כי אנחנו חיים במציאות סימבולית של אמצעי התקשורת, שמאכילה אותנו בכפיות ענק בחיים של אחרים. שלום גד מניח בידינו מפתח ללב הידיעה האפילה ומחכה לנו (כבת זוגו) בלילה, רק בכדי לישון איתנו ביום. כך נוכל להרהר על אופציות אחרות לחיים בלילה של מטרופולין המתפורר.

"פחד של סוף הקיץ / ותרמיל עם חוט זהב / את נכנסת אל הבית / להסתבך עכשיו" (מתוך "נס קטן").

הרשימה התפרסמה לראשונה ב"העוקץ"

 

 

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s