מיתוס היופי הלבן וכתבי העת

שוב אני מחפש עבודה בחצי משרה ויותר. עבדתי עד עכשיו בצוות ניהול הקמפיינים של מפלגת מרצ, הקרן החדשה לישראל והמאבק על פלמחים. בעבודתי האחרונה גיליתי איך מערכת האינטרנט יכולה להביא לשינוי חברתי כשהיא מגובה בלובי פוליטי מתאים.  המאבק שריגש אותי היה המאבק על החוף בפלמחים שבו ניצחנו.  אלפי מכתבים לשר האוצר, שר התיירות והיועץ המשפטי לממשלה הביאו להכרעה.

על הנעשה בכתבי העת

בגיליון ה-2 של "מיסיוז" כתבתי על סרט "המיתוס היופי הלבן: הפנים". הסרט מתאר את כל תעשיית הניתוחים הפלסטיים וניסיתי להגיע מתוכו למסקנות על הדרך בה אתניות, מעמד וגזע משתלבים ביחד. בקרוב תהיה ההשקה ואודיע על כך.

הגיליון האחרון של מיסיוז עוסק באקוסקס – בדרך בה אקולוגיה ומיניות מובנים בתוך החברה. הנה רשימה של נטלי פרוסט שפורסמה בהעוקץ: "האקולוגיה של הזנות – על הבית והרחוב כמרחבים פליליים/מפלילים". כשערכתי את הכיוון מזרח תמיד חיפשנו לשלב בין העיצוב לבין המגמה הביקורתית, האלטרנטיבית והמחדשת. למזלנו קיבלנו אפשרות להדפיס את כתב העת בבית דפוס של מגזין "אוטו" וכך הוצאנו את גיליון הקומיקס כשכולו צבעוני וביקורתי. בהקשר הזה אני חייב לציין את ההצלחה של מיסיוז בשילוב המגמה הביקורתית והעיצובית. הכסף לגיליון מגיע מפירסומות ומראה שאפשר גם לחדש וגם להיות מסחרי (גילוי נאות: אני חבר במערכת כתב העת).

*

כתבתי סיפור ראשון (חלק מספר פרוזה ראשון בהתהוות ארוכה) "בגדד משלי" (שהוקדש למשורר והסופר אלמוג בהר) בכתב העת מטען, גיליון 17. מטען הוא כתב עת שעורכים יוסי גרנובסקי ויונתן קונדה.  בכתב העת יש דיון ויצירה תרבות פלסטינית-ישראלית שלא תמצאו בכתבי עת אחרים. כתב העת צומח ומעניק מראה מכובדת  ליצירה היפואית ומתוכו אפשר לנוע אל זמן ומרחבים אחרים. ישנו למשל ראיון מרתק עם הסופר המצרי עלאא' אלאסוואני, מחבר הרומן "בית יעקוביאן" (ראיין: כמאל אלריאחי ותרגמה רים ע'נאים). אני ממליץ לראות את הסרט שנעשה בעקבות הספר. לדעתי עלאא' שמרן, אבל הוא תופס את עצמו כליברל וזה מעניין.  כתבה מומלצת נוספת: "כאשר משורר פוגש זמר: שיח' אמאם ואחמד פואד נג'ם – חלוצי השירה הפוליטית בעולם הערבי (1967-1985) מאת שחר עג'מי ועוד. אם לא תמצאו את כתב העת בחנויות הספרים אנא פנו במייל למערכת בכדי להזמינו: meyafo@walla.com

הנה דברים שכתב טייב ר'נאים על הגיליון האחרון בהקשר של הסיפור שלי באתר "ערביי 48":  شارَك الشّاعر اليساريّ ماتي شموئيلوف، بقصّة "بغداد خاصّتي"، والتي أهداها لزميله الشّاعر الشّابّ ألموغ بِهار. شموئيلوف "هو شاعر شابّ عراقيّ الأصل، يستحضر في قصّته ذكريات وأجواء بغداد، أمّه التي لم يرها، والتي تشكّل موتيفًا في كتاباته الشّعريّة والأدبيّة عمومًا.

בלעדי ל"המבוקש מס' 2" הנה פתח דבר של הגיליון מאת העורך יוסי גרנובסקי:

מטען על שכם

יפו נקראת גם אֵם הזרים, אֻם אל עַ'רִיבּ. זרים, לאוו דווקא במובן הישיר של מי שבא "מבחוץ". אדם יכול לבוא מבחוץ ולא רק שלא יחוש עצמו זר, הוא אף עשוי להרגיש בעלבית, "פטרון", כמו שמישהי, שבאה לגור ביפו זה מקרוב, אמרה שכך היא מרגישה. קראתי את דבריה באיזה בלוג. עובד זר שנכנס לגור בבית הקשיש שבו הוא אמור לטפל, עלול להתעלל בקשיש, תחת לטפל בו, ולעשות בבית כבתוך שלו. ובטח אפשר לתת עוד דוגמאות. למילה "זר", אם כך, מלבד המשמעות השטחית והמיידית, יש בוודאי משמעות נוספת, עמוקה יותר, המתייחסת להרגשתו הפנימית של האדם. אדם יכול לחוש עצמו זר בביתו שלו, בקרב משפחתו, בין אשתו וילדיו, בתוך החברה שאליה הוא משתייך על פי כל הגדרה שהיא. המשורר התוניסאי, יוסף רזוקה, מתאר בשירו "מבית ומחוץ" מצב שבו תוקפות אותו לפתע תחושות זרות בתוך ביתו, עד כדי אימה, עד שהוא נמלט משם ומתגנב, בחיוך, בהקלה, אל הרציף. איזה רציף? רציף הרכבת? אולי רציף הנמל?

יפו היא עיר נמל. גם אם יהיו מי שמתאמצים מאוד לטשטש את העובדה הזו, גם אם אוניות כבר לא עוגנות מולה ובנמל אין משאיות שפורקות וטוענות סחורות, ויהפכו את המחסנים לקניונים ולמוזיאונים, ובמקום סירות הדייגים תופענה יאכטות, עדיין יפו תישאר עיר נמל והרחובות הגדולים שבה ימשיכו לזרום ממנו ואליו, וקשרים סמויים ימשיכו להיטוות ממנה אל העולם הגדול ובחזרה.

כיום באים אל יפו אנשים רבים מבחוץ, לאוו דווקא זרים במובן העמוק שאני מדבר עליו. אלו זרים במובן השטחי, שנמשכים ליפו לא בגלל מהותה הפנימית, הנְמֵלית, אלא פשוט בגלל האפשרות לגור בבית-פאר מול הנמל, או סתם מול הים. בורגנים אמידים. שלא לדבר על מתנחלים שבאים לעשות דווקא. ואז צעירים יפואיים, שנולדו ביפו, מתחילים להרגיש עצמם זרים בעירם, כשמנגד הם רואים כיצד הזרים הפטרונים רוכשים, בקלות יחסית, דירות שהם יכולים רק לחלום עליהן. או למכור איברים כדי להשיג את המימון עבורן. לצעירים האלה, שהם איבר מגופה של יפו, לפליט, למהגר, לנווד, למשורר, לדייג היפואי ששומטים את מימי הנמל מתחת לסירתו, ולכל מי שחש עצמו זר, במובנה העמוק של המילה, בכל מקום אחר, והשאיפה אל החופש היא בדמו, מוקדש הגיליון הזה.

יוסי גרנובסקי

***

לסיום אני רוצה להמליץ על "לא נעזוב" חוברת חדשה של קולקטיב הצילום של אקטיבסטילס מהמאבק בשייח ג'ארח. הייתה לי את הזכות לערוך שירה חברתית ופוליטית לצד הצילומים הנוקבים. חפשו את החוברת הדו לשונית  בהפגנות של השייח ג'ארחים.

שבוע ושנה טובה.

3 תגובות בנושא “מיתוס היופי הלבן וכתבי העת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s