היי, מישהו שומע אותי?

יש הרבה חן בכתיבה העיתונאית של נעה אסטרייכר. היא כותבת על מצב בעייתי שבו החוג לספרות במשבר (גילוי נאות: אני דוקטורנט בחוג לספרות בשנת חופש מהאקדמיה העברית). היא מתארת במספר סיבות כיצד החוג לספרות ואני מצטט: "הפך לעץ ההוא שנפל ביער ואיש לא שמע?"

אחת מתשובותיה עומדות על כך שישראל הופכת למדינה חסרת פלורליזם. מדינה שהרגה את הפלורליזם התרבותי שלה. היא טוענת מחד גיסא שספרות הינה תחום מסוכן ששינתה את רוח הזמן ומאידך גיסא היא מראה כיצד היום ישנה השתקה. האילמוּת שחשים יוצרים ויוצרות שרוצים להחדיר רוח דמוקרטית מתרחשת אל מול תנועות לא דמוקרטיות כתנועת "אם תרצו". תנועות מסוג כאלו מערערות על היכולת להשמיע ביקורת על המשטר הדמוקרטי. היוצרים לא יכולים להשמיע את הביקורת החברתית, האנטי-מלחמתית, הרדיקלית והם מוצאים את עצמם בשולי החברה מודרים, שקופים ומוחלשים. היא מסיימת וטוענת כי: "ספרות ושירה אין פירוש אחד, אין כוונה אחת, אין מסקנה אחת. במדינה שמוכנה לשמוע רק קול אחד – את הקול של ליברמן – אין לספרות סיכוי."

נעה טועה ובגדול. ישנה תרבות פוליטית מוצהרת שלא מתקיימת אך ורק בשוליים. זאת דרך פואטית ויצירתית שונה לגמרי מהדרך הפוליטית שבה הממשלה והמשטר מציגים את ישראל לעולם. אני חבר בקבוצה שנקראת "גרילה תרבות" מאז הקמתנו ביצענו עשרות פעולות של הקראות שירה שעזרו לייצר רוח גבית לשינוי חברתי. שירים מפעולות אלו אף התפרסמו ברחבי העולם הערבי והמערבי. פירסמנו אסופות נגד המלחמה בעזה (לצאת! אסופה נגד המלחמה בעזה, 2010) ושירה חברתית מהפגנות (מוסף שירי גרילה תרבות שראה אור כתב העת "דקה", גיליון 6). את "גרילה תרבות" הקמנו מתוך תחושה שישנו קהל לשירה חברתית וישנָה גם יצירה עניפה שרוצה במה. את האסופה "אדומה" (הוצאת מעין, הכיוון מזרח ואתגר, 2007) אסופה מצליחה ביותר של שירה חברתית מכרנו בשלוש מהדורות, ללא צורך בעזרה מרשתות החנויות הגדולות כמו סטימצקי וצומת ספרים. ישנה פריחה גדולה בכתבי העת והייתי שותף לדרך בעריכת כתב העת "סדק" שבדק את השפעת הנכבה על השירה העברית בין השנים 1947-1958, כתב העת "הכיוון מזרח" ועוד.

השינוי הגדול בישראל התרחש עם המהפך של שנות סוף שנות השבעים ועליית הליכוד. השמעת הקולות המזרחיים ואחר כך עמדה אסרטיבית פלסטינית-ישראלית – שני אלו הביאו ליצירה מתעקשת שלא מוכנה לאבד את אמירתה בחברה רק-קולית. יצירה זאת עושה שימוש ראוי בהגדרה עצמית ולא לוקחת על עצמה את הדרך בה השליט מגדיר אותה.

מה קורה כשהלא מודע מדבר

היציאה נגד ליברמן כזה שמשתיק את עולם התרבות היא אמירה מעוותת. ליברמן כשר החוץ של ישראל רק מדגיש את הלא מודע שעמד בבסיס השמאל הציוני. ליברמן שדורש הפרדה (גזענית) ומוחלטת בין יהודים וערבים היה יכול בקלות שר החוץ של בן גוריון. כן, בן גוריון כבר הגה את רעיון הטרנספר לערבים עוד לפני שקיבל לעצמו את המדינה. עם ייסוד המדינה בן גוריון לא רצה להישאר מיעוט של 650,000 אלף יהודים מול 1.5 מיליון ערבים ולכן הגירוש של הפלסטינים התחיל במחשבה תחילה. בן גוריון רצה ל"טהר" את המדינה היהודית מהמרכיב הערבי שלה. אך קל לנעה לקבל את הסיפור של מגילת העצמאות על שיוויון ואחווה. המדיניות המפלה לגבי האוכלוסיה הערבית בישראל התחילה הרבה לפני 1967 וקשורה ישירות למחשבה על הפרדה פוליטית: גירוש הפליטים, ההפקעה של האדמות, המעצרים, המשטר הצבאי שחל עד 66 ועוד.

ובכן, ליברמן הוא רק זרוע במחשבה של השמאל הציוני בישראל ועמידתו הזקופה מבטאת את הציבור שהוא מייצג והמיקום שלהם בתוך המזרח התיכון. אז ישנה תרבות פוליטית גזענית וישנם מנהיגים שלא מפחדים לומר את מה שהשמאל הכחיש במשך כל השנים האלו. וזה די מבלבל, כשהימין הגזעני עומד מולנו. אך ככה זה בדמוקרטיה. היא לא התחילה עם ריקודים וחגיגות הנאורות, היא התחילה עם רובספייר ועם הגיליוטינה. אז במקום לחפש את הקדמה בחוג לספרות, כדאי להקשיב לעולם התרבותי הרוחש רחוק מהמבנה הפוליטי ולייחל ליום אחד שבהם הם ייפגשו.

אל עראקיב בלהבות

המאמר התפרסם לראשונה בדעות NRG.

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

12 תגובות בנושא “היי, מישהו שומע אותי?

  1. עיקר הטעות של נועה היא דווקא בכך שהיא לא מאפיינת את הבעיה בצורה נכונה. הטיעונים שלה אולי נכונים בחלקם, אך הם אינם קשורים לעובדה שבאוני' העברית נרשמו 14 סטודנטים. לו המצב היה זהה גם באוני' ב"ש ות"א. המצב הוא שכיום בת"א וב"ש רשומים בכל אחד בנפרד יותר מפי חמש מכמות הסטודנטים בי-ם מה שמצביע על כך שבי-ם ישנה בעיה ספציפית למחלקה, והסיבות לכך הן כבר פחות שקופות וברורות…

    אהבתי

  2. בכמות כזאת גדולה של דברי הבל וכשלים לוגיים כמו של הכותבת הזאת, לא נתקלים למזלנו כל יום.

    אהבתי

  3. יש הרבה בדברים של נעה. פעם, כל הדיוט ידע לצוטט מביאליק וזך, היום זה אליטיסטי ומנוכר.

    אתה עושה כאן חסד עם ליברמן, ולא ברור מדוע. בן גוריון היה נכון לתקופתו, הגם שעשה טעויות רבות, הוא חולל נס. אבל, אני הייתי שומר על הרשימה הזו בדיסק בקשיח, מי יודע, אולי יום אחד היא תשמש לך הגנה טובה במשפט הראווה של הגרילה 😉

    אהבתי

  4. יש אולי הרבה חן בכתיבה שלה, וגם שנינות, אבל מה שחסר זה עומק רעיוני או ערכי מעבר להגיגים כועסים וזועפים ובעיקר אינפנטילים שמזכירים ילדה בת תשע שלקחו לה את השוקולד והיא שונאת את כל העולם.

    לעניין החוג לספרות ובן גוריון – העמדה של נעה היתה במקומה, ואני לא בטוח כמה זה קשור לבן גוריון ולטרנספר או לערבים או להגדרת מדינת ישראל,… בכל מקרה – אותך דווקא תמיד כיף לקרוא 🙂

    אהבתי

  5. הבעיה העיקרית ברשימה שלך (ובתשובה לנועה, שקראתי ואני חושבת שלא ממש הבנת) היא שאתה מצביע על פעולות הגרילה שלכם כהוכחה לכך שיש ספרות ותרבות וכו'. וזו הטעייה- כשספרות ותרבות צריכות להפוך למחתרתיות ו'גרילה', כנראה שמשהו ממש לא בסדר במדינה. ליברמן כזה הוא מקובל בארץ הרבה יותר מכל גליון מיוחד שתוציאו לרגל המלחמה הבאה, זכור זאת כשיבואו לקחת אותך למשפט באשמה מומצאת כלשהיא

    אהבתי

  6. מצחיק לחשוב על זה ככה אבל נדמה שנועה היא עוד אחת מהסיבות לנפילת חוג הספרות, בעיקר עקב שאלה כמו "מה עושים עם תואר בספרות".

    אני לומד לתואר בספרות ואף פעם לא עלתה בראשי המחשבה הזו. יש בי רק אהבה ותשוקה עזה למקצוע ומה אעשה עם התואר אף פעם לא היה שיקול.

    בעצם העלאת השאלה הזו יש נזק רב והשיח צריך לנטות לכיוונים אחרים, ואם כבר חייבים לענות, אז אני חושב שהתשובה הכי טובה ל"מה עושים עם זה" היא: "נהיים בני אדם".

    הטור של נועה הוא טור של כניעה לכל אותם הדברים שספרות ואומנות הולכות נגד. השיקול הכלכלי הוא עוד טעות של דור מבולבל שהולך לאוניברסיטה בשביל לקבל מקצוע. לא, בשביל לקבל מקצוע הולכים לבית ספר להנדסאים. היא כותבת שאי אפשר להביע קול מחאה והתנגדות מפחד לקבל נבוט בראש, ובכן, דווקא בגלל הסיבה הזו יש "להעלות על נס את יצירותיהם של סופרים אנטי-מלחמתיים, אנטי-דתיים או אנטי-דיקטטוריים" וגם להסקל באבנים אם צריך.

    ושאף אחד לא יבכה עלי.

    אהבתי

  7. להפך. החוגים לספרות היו פופולריים כאשר המקצוע שרוכשים שם – להיות מורים לספרות – היה מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו. צריך לבדוק, אבל זו לדעתי הסיבה העיקרית לכך שיש הרבה תלמידי בב"ש – להיות מורה בנגב זו עדיין פרנסה סבירה, יחסית לאופציות האחרות. אמירות בסגנון "ספרות לומדים בשביל להיות בני אדם" הן בדרך כלל אמירות של אלה שיכולים להרשות לעצמם ללמוד בשביל ללמוד, כלומר יש להם יכולת כלשהי להתפרנס שלא מבוססת על עבודה או מקצוע. בדרך כלל היכולת הזאת מבוססת על ההורים, או לפחות על חינוך אליטיסטי/שירות צבאי אליטיסטי בעבר.

    לשאלת הגרילה: אני מסכים מאוד עם מתי בזה שההו-הא שעושים מליברמן נובע בעיקר מהסגנון. אנשים גזענים שלא אוהבים להודות בגזענות שלהם, כועסים כשהוא שם להם מראה מול העיניים. תרבות חתרנית וביקורתית באמת תמיד היתה ותמיד תהיה בסוג כזה או אחר של 'מחתרת'. אם מאפשרים לה לפעול ולהתבטא בחופשיות זה לא סימן לפלורליזם, זה סימן לאחד משני דברים: או שהיא לא באמת מאיימת על אף אחד, או שהיא לא באמת חתרנית.

    אהבתי

  8. צריך להילחם בליברמן ובמפלגתו, אבל צריך להודות לו על שחשף את הנחות היסוד הגזעניות של המדינה ולא הסתתר מאחורי שיח כביכול ליברלי.

    אהבתי

  9. לא. אני לא מסכים בכלל. גם סבי וגם אמי עוסקים במקצוע ההוראה. סבי ז"ל, היה איש חינוך ממעלה ראשונה, סגן מנהל ומורה לטבע בבית ספר יסודי בהרצליה. אמי גננת כבר 25 שנה. שניהם לצערי לא נכנסו למקצוע ההוראה בשביל הכסף, ועם עץ משפחה כזה, אתה מבין שהמשפחה לא ממש מיליונרית. סבתי לא עבדה והמשפחה חיה בצימצום, ספרו כל פרוטה, אבל היו מאושרים. אני זוכר כשהייתי קטן, איך כל טיול עם סבא ברחוב היה לוקח שעות. כל אדם שני היה עוצר ומברך את המורה שלמה.

    דווקא הרצון להיות מחנך צריך לבוא ממקום טהור יותר. זו אף פעם לא הייתה שאלה של כסף, אלא שאלה של ערכים. כשאנשים עם עקרונות נכנסו למקצוע, הוא היה נראה הרבה יותר טוב. אני מקווה שגם אני יום אחד, אהיה מורה. ובנוגע לכסף? אני אסתדר. ואם לא? אז גם אסתדר. כי זה מה שעושים בחיים, מסתדרים.

    חינוך אליטיסטי? שירות צבאי אלטיסטי? סתם ירדת נמוך וזה לא נעים. ואתה יודע מה? לא נראה לי שלעיתונאית הנכבדה תהיה בעייה להשיג מקצוע שלא קשור ללימודי התואר בהן היא תבחר. אז מה הבעיה שלה? היא עדיין בוכרת להתאונן ולבכות את החוג, בזמן שהתשובה נמצאת אצלה ביד.

    אהבתי

  10. אהמ… בוחרת… סליחה על השגיאות הייתי קצת נסער.. ואם כבר שפכתי אז בוא אומר לך מתן שאני יוצא גל"צ, אבל עזבתי את כל האליטה ובחרתי לנסות את זה בניו-יורק, עיר בה אני, כמו השאר, סתם ג'וק. ללא תמיכה כלכלית ובלי ביטחון מיקצועי, בחרתי ללמוד ספרות בארה"ב. וזה לא שכאן עושים מזה מליונים, אבל עכשיו, אני פשוט לא יכול לתאר חיים אחרים וב"ה השם מתחילים דוקטורט בספטמבר.

    אהבתי

  11. אני מסכימה עם מתי בכך שישנה תרבות פוליטית מוצהרת שלא מתקיימת אך ורק בשוליים.
    תרבות שמשפיעה גם על הפוליטיקה, ולא רק בתוך עצמה. אף בפעולות של גרילה תרבות, שמתי הזכיר ובהקראות שירה שעזרו לייצר רוח גבית לשינוי חברתי.
    אני מסכימה עם גרילה תרבות יותר בצד החברתי של פעילותה מאשר בצדה הפוליטי, שלא פעם נוצר רושם של קבלת החלטות גורפות לצורך קידום עניין מסויים ופחות לגופם של פרטים ומקרים ספציפיים במיוחד.

    לאחרונה קראתי גם ממבקר ואיש ספרות מבר אילן, פרופ' הילל וייס. מומחה לעגנון וליצירתו, שפועל פוליטית לא פעם גם מתוך הביקורת הספרותית שלו. אמר פעם בראיון עם דרור אידר על שירת נשים דתיות פורסם ב2002, שבעצם הוא וייס, כדרכו, משלב אמירות פוליטיות עכשוויות בביקורת התרבותית; כתלמיד נאמן של פרופ' קורצווייל המנוח, הוא רואה במהפכים הספרותיים חלק ממהלך תרבותי-פוליטי רחב יותר, המחייב אף הוא התייחסות בתוך הביקורת הספרותית.
    כך שסוג כזה של התייחסות תרבותית למהלכים פוליטיים ידועה, חשובה ומשמעותית משמאל למפה הפוליטית ואף מימינה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: