מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת

עבודה של אניסה אשכר. מתוך התערוכה "קול נשי ממרחקים"

ליסה גולדמן ומתי שמואלוף

[פולמוס במגזין 972] האם התרבות בישראל מנוונת, בועתית ומייצגת את היעלמות השמאל הישראל, או שמא יש בתרבות בישראל צדדים רדיקליים שמראים דווקא על חשיבה פרוגרסיבית שמאלית, הרחוקה מהמבנה הפוליטי המדרדר?

חלק א': תרבות פורחת בדמוקרטיה מתמוטטת / מתי שמואלוף (תרגום מאנגלית: דני גרינבלט).

בשבוע שעבר הייתי בארוחת ערב עם ההנהלה הצפון אמריקאית שלרבנים למען זכויות אדם. הם פגשו כמה מאנשי הצוות של המגזין 972+. השיחה הייתה בעיקר על דעיכת הדמוקרטיה בישראל. יוסי גורביץ, דימי ריידר ואחרים היו מאד פסימיים בעניין ההישרדות של הדמוקרטיה בישראל. הם נתנו דיווחים על הצעות החוק הגזעניות אשר הונחו על סדר היום של הכנסת על ידי הפוליטיקאים של הימין הקיצוני.

הקהל הצפון אמריקאי היה מאד סקרן ומיודע בעניינים,  אך לאחר כשעה הם שאלו האם כל הבלוגרים  פסימיים. הבלוגרים הודו שהם לא רואים שום עתיד לדמוקרטיה הישראלית. הסיבה לכך הייתה נכונה:

המשטר הישראלי איבד את הבלמים והאיזונים שלו. הצבא, הצבא, שירותי הביטחון החשאיים והשרים הממונים על הגנה וביטחון אינם מציעים שום פיתרון הומני לכיבוש המתמשך. הפתרון שלהם לביקורת השמאלנית היה למסד חוקים על מנת להשתיק אי הסכמה פנימית. המערכת הפוליטית הישראלית ירדה מהפסים ולא יכלה לתפוס מהו ההבדל החשוב בין ימין לבין שמאל.

ניסיתי לתת למבקרים הצפון אמריקאים מעט תקווה. אמרתי להם שהמערכת הפוליטית באמת בהתרסקות, אך למרות זאת הזירה התרבותית פורחת. הזכרתי את ניסיוני עם "גרילה תרבות" – קבוצת משוררים ויוצרים אשר נאבקת לצד הפלסטינים ועם עובדים שזכויותיהם נמנעות, ולא נרתעת להפגין במרחבי עימות. בנוסף הזכרתי את פועלם של קולקטיב הצילום הפוליטי אקטיבסטילס ואחרים. הזרימה החוצה של פעילות תרבותית מצביעה אל העתיד החדש שנובע מתוך יצירה ועדיין מחפש את המבנה הפוליטי הנכון שיכול להכיל אותו להפכו למציאות.

סיפרתי לקהל על הניסיון שלי בעריכת "אל תגידו בגת" (הגיליון החמישי של כתב העת "סדק",  בהוצאת זוכרות. פרהסיה ופרדס, 2010).  כתב העת עסק בהשפעת הנכבה על השירה העברית ומהווה ספר לימוד פרוגרסיבי ללימוד על הקשרים בין האסון הפלסטיני לבין התהוות השירה בישראל. כתב העת סקר את כל השירה העברית שפורסמה בעיתונים וכתבי עת מ-1947 עד 1958 במטרה לבדוק כיצד השפיעה הנכבה על השירה העברית. כחלק מעבודת העריכה הייתה לי תחושה שאנחנו יוצרים היסטוריה פואטית חדשה. נרטיב אשר משלב ספרות ביחד עם אתיקה. בעבודה תרבותית שכזאת פנינו אל ה"אחר" (כפי שבוטאה בפילוסופיה של עמנואל לוינס) והחזרנו לעצמנו את הפנים.

אינני בורח מאחריות. עלינו לשאול מדוע הזירה התרבותית כה רחוקה מהמצב והפתרון הפוליטי, ומדוע פוליטיקאים נמנעים מלהשתמש בחזון האמנותי. אני סבור כי כיום מתרקמת אמנות עשירה ומגוונת ופורחת בעשייה היצירתית בישראל-פלסטין. אנו בהחלט יכולים להשתמש ברב גווניות, פלורליזם וברב התרבותיות שלה בכדי לטפח תקווה למאבק פעיל נגד הפאשיזם הגואה.

חלק ב', האם חיי התרבות בישראל מהווים תקווה לדמוקרטיה הישראלית? / ליסה גולדמן, 10.11.10, תרגמה: מיכל גינדין גרמייז

בשבוע שעבר כתבתי  בבלוג "פרויקט דמוקרטיה", יוזמה של האגודה לזכויות האזרח בישראל, תגובה לפוסט של מתי שמואלוף במגזין 972. שמואלוף תיאר את מצב הרוח העגמומי של הבלוגיסטים באשר לעתיד הדמוקרטיה בישראל וטען שהמצב לאשורו אינו רע כל כך.

בתגובתו  מתי התייחס להתבטאויותיהם של יוסי גורביץ' ודימי ריידר בעקבות משלחת  "רבנים למען זכויות אדם" בצפון אמריקה. שמואלוף מדגיש שחיי התרבות בישראל- במיוחד בחוגי השמאל פורחים. הוא מביא כדוגמא את "אקטיבסטילס", "גרילה תרבות" ואת "אל תגידו בגת" שעסקה בהשפעת הנכבה על השירה העברית. יוזמות תרבותיות אלה, טוען שמואלוף, צריכות להיות מקור לתקווה באשר לעתיד הדמוקרטיה בישראל.

שמואלוף צודק באשר לחיי התרבות הפורחים בת"א. תל אביב מציעה שפע אדיר בכל הקשור לאמנויות  גם בהשוואה לערים גדולות בהרבה בארה"ב ובקנדה.

בכל יום העיר שוקקת  חיים: פתיחות של גלריות, קונצרטים, מועדונים מארחים להקות אינדי פורצות דרך מישראל וממחוזות מגוונים ומפתיעים כגון איסלנד וניגריה, הקרנות, תיאטרון פרינג' וכ-12 הצגות של תיאטראות רפרטואריים בכל יום.

ישנן מעט מאוד פרות קדושות במיליה האמנים הישראלי, השמאלני ברובו: בבועה התל אביבית אפשר להטיל ספק בנרטיבים הנתונים ולחיות בצורה פתוחה חיים בוהמיניים.

ישנה תכונה קדחתנית ביצירתיות בת"א. זה מזכיר לי תיאורים שקראתי על ברלין הויימארית, גם שם היתה העיר מרכז אמנותי, מדעי וכלכלי של הדמוקרטיה החדשה המאוימות ונאבקת  באקלים פוליטי קיצוני. מבלי להכנס לעומק העניין יתר על המידה, ברלין בתקופת ויימאר לא הפכה את גרמניה לדמוקרטית יותר. זו הייתה תקופה קצרה ותוססת, מפץ של הישגים אמנותיים ומדעיים  שהתרחשה בין שתי אפיזודות של מלחמה כוללת, שתי תקופות שנגמרו בהרס בלתי נתפס.

בתל אביב של ימינו ניתן לצפות בהצגות והקרנות סרטים המעמידים בסימן שאלה את יסודותיו של הנרטיב הציוני-ליברלי, ביצירות אמנות עכשוויות של אמנים פלסטיניים, בתמונות שצילמה צלמת עיתונות פלסטינית- שלא השיגה אישור יציאה מעזה כדי להיות נוכחת בערב הפתיחה של תערוכת צילומיה ביפו. אפשר לקרוא רומנים המביעים יאוש מהחברה הישראלית שנכתבו בעברית ע"י סופרים ערבים ישראלים-פלסטינים וסופרים ישראלים-יהודים.

עבור ישראלים רבים קיומם של חיי תרבות תוססים בועטים המעלים שאלות הוא מקור לגאווה- גם כשהם לא מסכימים ואפילו נפגעים מהמשתמע ממה שמציג האמן. במקרים אחדים קבוצות הסברה ישראליות – אפילו ממשרד החוץ ובראשו אביגדור ליברמן- השתמשו בסצנת האמנות התל אביבית כאמצעי לתיקון תדמיתה של ישראל.

כלומר-העובדה שאמנים ישראלים עדיין יכולים להגיד מה שהם רוצים, ללא חשש ממעצר- או גרוע מזה- הוא משהו שחברה דמוקרטית צריכה להשוויץ בו, כשלמעשה בחברה דמוקרטית זה אמור להיות דבר מובן מאליו.

מיותר לציין, שפעילי ההסברה לא מזכירים את העובדה, ששחקנים שהצהירו על אי הסכמתם להופיע  בהתנחלויות בגדה המערבית עומדים עכשיו בפני איומים לקיצוץ התמיכה בכספי ציבור בתיאטראות ואפילו בפיטורין על רקע הפרת חוזה.

רוב השחקנים מוכנים להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל, ההתנחלות הגדולה ביותר בגדה המערבית. כשרק ארבעה מהשחקנים ממשיכים לעמוד מאחורי עקרון החרם, הכרטיסים למופע הבכורה השנוי במחלוקת נמכרו.

לסיכום, האם קיומם של חיי תרבות תוססים ונוקבים הוא אינדיקאציה לערכים דמוקרטיים? האם לאמנים יש את הכוח להשפיע על ההמונים לצאת לרחובות  וליצור שינוי?

או האם הם מיעוט אותו ניתן למצוא בכל חברה – המבקרים, מעירים וכופרים במוסכמות , מתעדים ומשקפים את מראה החברה בה הם חיים? זה בעצם תפקידו של האמן, הלא כן?



חלק ג' – מתוך שולי המטרופולין יצמח מרכז חדש / מתי שמואלוף

ליסה גולדמן עונה לי במאמרה "Does Israel’s cultural life offer hope for its democracy?” ומעלה נקודות חשובות בדבר הדיון על החיבור בין התרבותי לבין הפוליטי. היא מסבירה לנו כי תל אביב היא סוג של "בועה". ההתנהלות האוונגרדית שמתחוללת במטרופולין מזכירה לה את ברלין של רפובליקת ויימאר.

ההשוואה יכולה להיות נכונה אבל לא בקלות אסכים לקבל את ההפנייה ההיסטורית. ישראל היא מדינה שבנוייה על אחרוּת. מתוך האחרות פורצים זרמים שונים בתרבות ומפרים אותה. המוזיקה המזרחית המתרחבת וכובשת קהלים חדשים, יותר קרובה לתרבות המזרח-תיכונית מאשר לתרבות האירופאית. היא יכולה להישמע בקלות בכל בירה ערבית ואינה זקוקה למודל אירופאי שממנו היא שואבת את הזיכרון, הקומופוזיציה והצורות שלה.

ליסה גולדמן טוענת שתל אביב חיה בבועה. המעבר שלי מחיפה, עיר הולדתי, לתל אביב לא הפכה אותי לחלק מהבועה, משום שבחרתי זווית אידיאולוגית לחלק מהטקסטים שלי, זווית כזאת הממקמת אותי בשמאל הרדיקלי. המהפך שהחשיבה השמאלית הצליחה להפוך למטבע פוליטי בתל אביב. מפלגת "עיר לכולנו" נכנסה עם ארבעים אחוז ממועצת תל אביב וכמעט הדיחה את חולדאי מראשות העיר. זאת המהות של העבודה שלנו, להצליח לחבר בין עולם תרבותי לבין עולם פוליטי ואין זאת בועה. זאת חשיבה מתוכננת על ערכים, נטיות וזהות שמתוכה ייצרנו קהל שמתאים למסרים פוליטיים כאלו.

תל אביב יכולה לשמש דוגמא לחיים העשירים, ההדוניסטים והמנוונים של האליטה שבונה את מגדליה ללא מפריע ושולטת בכוסברה שנכנסת לעזה. אבל חיים אלו לא כוללים כוחות חברתיים ומגוונים באוכלוסיה שרוצים לראות מנהיגות אחרת וסדר יום תרבותי שונה. סדר היום החברתי של רבים מהיוצרים בתל אביב מביא לאוונגרד שיכול לצמוח הרבה מעבר לגבולות תל אביב. הוא יכול להגיע ליפו ולשתף פעולה נגד הגירוש של התושבים הפלסטינים שכבר סבלו גירושים בעבר. הוא יכול להתחבר לתושבים המנושלים המזרחים של כפר שלם ולצאת נגד העברת אדמות השכונה למגדלי עשירים. החשיבה על היחסים המורכבים בין המטרופולין לבין השוליים בישראל אסור שיתמקם רק בגדר ההפרדה. המאבק החברתי והמאבק לשנות את אמצעי הזיהוי, הזהות וההזדהות של ישראל הם מאבקים חשובים ולעיתים גם בשולי המטרופולין. אדוארד סעיד המנוח כתב על צמיחת אינטלקטואלים שחורים וערבים בערים גדולות וכך הוא מתאר את תנועת הכוח: "יחידים וקבוצות, הנמצאים מחוץ למבנה שולט ובתוכו, הם שמובילים את ההתנגדות אליו "

[[Edward D. Said. 1993,  Culture and Imperialism. New York: Alferd. Knopf. Inc. Chapter 3. Page 239

אסור לתפוס את תל אביב כמקשה אחת עלינו לבדוק היטב מי הם הזרמים המתרחשים בשולי המטרופולין בכדי להבין מיהו האחרון שיהפוך ראשון ומיהו הראשון שיהפוך אחרון.

הרבה מהפעילים לשינוי חברתיים לא מצליחים לייצר חזון משותף שממנו הם יוכלו לשאוב כוח לפעילות. הרבה מהם מתייאשים. הפריבילגיים בהם נוסעים לחו"ל ואלו שפחות פריבילגיים נשארים בישראל ומחפשים להתמסד בדרכים שונות. אובדן החזון העתידי המשותף בתוך ישראל-פלסטין החל קודם כל בתרבות שלא הצליחה לחרוג מהדמיון הלאומי שלה. הפתרון של יצירת חזון משותף תוך כתיבת שירים, סיפורים, או יצירת אמנות פלסטית וכד' אינו יכול להביא לפתרון מיידי בדמות הסרת הסגר על עזה או חופש תנועה בתוך השטחים הכבושים. אבל היצירה, גם היא נעשית בתוך גטאות אמנותיים ישראליים, יכולה להביא לכוח יצירתי לבניית חזון משותף. איך אנו מדמיינים את המדינה הדו-לאומית? איך אנחנו יוצרים את המדינה האחת? מה יהיו מוסדותיה? איך אפשר ליצור חיים קהילתיים משמעותיים שיהיו גם ישראליים וגם פלסטיניים מבלי שנוכל קודם להקריא שירים שתורגמו לעברית וההפך?

אריאל הפכה לנקודה פוליטית משמעותית וחשובה במלחמה על הצורך להתנגד למשטר ההפרדה. אך העמידה על גבולות 67' היא עמידה בעייתית כשהיא לא מצמיחה נקודות התנגדות נוספות. חשיבה חברתית חדשה שנוצרת בתוך התרבות יכולה להביא גבולות אחרים שמתוכם ייצאו מאבקים של האמנים לשינוי חברתי. תנועת "אחותי" עובדת מרחוב מטלון 70, קרוב לביתי בדרום תל אביב. מתוך המקום הקטן באחד מהאיזורים הקשים במטרופולין, התנועה מפליגה לפרויקטים בעיירות פיתוח ובכפרים ערבים. כתיבה, יצירה והשמעת קול משותף של נשים מתוך העמדה של הפמיניזם המזרחי ויוצרת חזון אחר. הספר "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" אחד מהפרויקטים שהובילה התנועה בעריכת שלומית ליר, כבר משפיעה על צורת החשיבה של הפמיניזם. והרי אי אפשר לתאר משטר דמוקרטי ללא ביעור של סקסיזם, שוביניזם ומיזוגניה. השמעת הקולות המושתקים היא שינוי. נכון באותו זמן מצטברים שינויים שמרעים את מצב הנשים. אבל שינוי רחב יותר זקוק לספרים, למטפורות כאלו.

נכון, עדיין לא נוצרו נקודות פוליטיות חברתיות ורוב המאבק של הפוליטיקה עסוק בשאלת 67', כאילו אינם שתי משטרי הפרדה הפועלים ביחד אחד לצד השני. אי אפשר לתאר את ההשתקה של מרבית הציבור שמצבו הכלכלי וחברתי מדרדר, מבלי להבין את הכוח של הלאומנות האנטי-הערבית. בכדי לפרק את קשר הגורדי בין לאומיות ואתניות ודת ולייצר עמדה פוליטית חדשה אנו זקוקים ליצירה חדשה. בוא נכוון את הזרקור של הדיון לכוונים אלו. העתיד לא ידוע, ישנה יצירת שולית אבל מתריסה ובעלת חזון אחר. בוא נשאב את כוחנו לא רק מההיסטוריה הנוראית של חורבן, אלא מתוך העתיד המופיע אלינו בתוך טקסטים. משם אפשר לשאוב כוח אדיר ורעיונות נפלאים ליצירת הווה מחודש.

בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו / מתי שמואלוף (מתוך "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, הוצאת נהר ספרים, 2010).

אַתְּ שׁוֹמַעַת אִמִּי

חֻלְדָּה לְבָנָה שְׂבֵעָה

שִׁכְנְעָה אֶת הַמְּפַקֵּחַ

לֶאֱכֹל בְּיַחַד עִם הַקַּבְּלָן

לְהַאֲכִיל אֶת הַפּוֹלִיטִיקַאי

לִשְׁכַּב עִם הַשּׁוֹפֵט

וּלְשַׁטֵּחַ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הָאֲנָשִׁים.

חֻלְדָּה גְּדוֹלָה, אִמָּא, אֲנִי נִשְׁבָּע שֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ נוֹגֶסֶת בַּהֲרִיסוֹת

בְּתֵאָבוֹן, וְהַפְרָשׁוֹתֶיהָ הֵן הַתַּרְבּוּת אֲשֶׁר

אוֹכֶלֶת וְלֹא שְׂבֵעָה לְעוֹלָם.

וְלָמָּה אֲנִי מְסַפֵּר לָךְ אֶת כָּל זֶה, יַא אִמָּא,

אוּלַי כִּי אֲנִי מַרְגִּישׁ  שֶׁזֶּה לֹא יָכֹל כָּכָה לְהַמְשִׁיךְ

צָרִיךְ לַעֲמֹד בְּיַחַד

מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת.

אַתְּ צוֹדֶקֶת אִמָּא

אֲנַחְנוּ לֹא חֻלְדּוֹת

אֲבָל הַסִּימָנִים עַל הַגּוּף

הַהֲרִיסוֹת בָּעֵינַיִם

כְּבָר עָבְרוּ לְבִתִּי

אֲשֶׁר שׁוֹאֶלֶת אֵיךְ לֹא

עָשִׂינוּ כְּלוּם.

הפולמוס התפרסם לראשונה ב"ארץ האמורי"  ב-26.11.2010

10 תגובות בנושא “מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת

  1. אתה מערבב מין שאינו במינו, התרבות נתונה כולה בידי אנשי הממון ותעשיינים, ובשמם האמיתי קפיטליסטים,ובעזרת התרבות הם מעצבים את דעת הקהל ככול שזה משרת את מטרותיהם העסקיות, לא תמיד בסדר שאנחנו מכירים ימין, שמאל, אלא רווח והפסד שכח את הרומנטיקה של השמאל נוסח אירופה,זה לא קיים כאן

    אהבתי

  2. ליסה גולדמן מעלה שאלות שאי אפשר להמעיט בחשיבותן: "האם קיומם של חיי תרבות תוססים ונוקבים הוא אינדיקאציה לערכים דמוקרטיים? האם לאמנים יש את הכוח להשפיע על ההמונים לצאת לרחובות וליצור שינוי"?
    ואם הבנתי נכון את כוונתה, היא גם עונה עליהן בשאלה, תוך כדי ציון ש"זה מזכיר לי תיאורים שקראתי על ברלין הויימארית, גם שם היתה העיר מרכז אמנותי, מדעי וכלכלי של הדמוקרטיה החדשה המאוימות ונאבקת באקלים פוליטי קיצוני". תשובתה (עם סימן השאלה בסופו):
    "או האם הם מיעוט אותו ניתן למצוא בכל חברה – המבקרים, מעירים וכופרים במוסכמות , מתעדים ומשקפים את מראה החברה בה הם חיים? זה בעצם תפקידו של האמן, הלא כן"?

    מזמן מזמן (למעשה בישיבותיי בכלא 6 ובכלא 4, לפני 20 שנה) קראתי את הטרילוגיה של סארטר 'דרכי החירות' העוסק אף הוא למיטב זכרוני בשאלות אלו. (הייתי אז צעיר ואילו כיום כל נסיונותיי להשיג ספרים אלו עלו בתוהו). לא רק בברלין, גם בפריז עסקו בשאלות אלו, עד שהגיע החורבן.

    אתה דוחה את ההשוואה הזו: "ישראל היא מדינה שבנוייה על אחרוּת. מתוך האחרות פורצים זרמים שונים בתרבות ומפרים אותה". אלא שטענה זו נשמעת כטענתו של טובע הנאחז בקש.
    האם אתה באמת סבור כי ישנה איזושהי תקווה, כי כוח יצירתי לבניית חזון משותף הוא זה שיעצור את החורבן, או שיש איזו סיבה אחרת בגללה אתה ועוד כמה יוצרים אותם מנית (גדולי היוצרים בישראל ללא ספק) עוסקים במלאכתכם הראוייה אך ורק לתודות ולשבחים.

    האם מבצבצת מתגובתך (חלק ג') ייאוש מהתרבות האשכנזית, האירופאית, ובגללה אתה דוחה את ההשוואה? הייאוש מהאשכנזים במקומו, אך התקווה כי קיימים גורמים אחרים שיחוללו את השינוי אינה במקומה לדעתי. הדוגמה שהבאת -עיר לכולנו – מצדיקה את ייאושי ולא את תקוותך. מהי עיר לכולנו אם לא ההתכנסות בבועה התל אביבית? על מה ועל מי כתב תומר גרדי את שיר המחאה המצויין, אולי הטוב ביותר באוסף כולו – אל תנקו את החרא מהמדרכה (מתוך "לצאת")? והרי אלה טירפדו את המו"מ עם יאפא, למען אינטרסים צרים – שמירת נקיון רחובות ת"א, הרי אלה הצטרפו לציונים בחגיגות המאה לעיר ת"א (או העיר ת"א-יפו, עוד מזימה של הציונים), הרי אלו, והעומד בראשם, ניסו לטשטש כל קשר לחד"ש, ואילו היא, חד"ש, רצה ברשימה משותפת עם בל"ד, רחמנא ליצלן. תנועת 'אחותי' היא האור היחיד בחשיכה, או אם להשאיל את ביטויך – יהלום בלב המאפליה. פעילות התנועה, כמו פעילות גרילה תרבות וכל שאר הפעילויות שציינת (ושהשתתפת) ראויות לשבחים בבחינת "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

    אך חשוב גם לא לזרוע תקוות שווא. יהודה שנהב מתפלפל בעמוד האחרון של ספרו כאשר הוא נדרש לנושא האופטימיות. כסוציולוג הוא אופטימי אך כמבקר פוליטי הוא פסימי (הספר לא בידי כעת, ראה שם את הציטוט המדוייק). גם סמי שלום שטרית, לאחר שהציונים הרסו עד הייסוד את בית הספר שהקים, מציין כי "רק הפנטזיה תציל אותנו, ואם עוד לא הבנת את זה אז לא הבנת את הציונות-האשכנזית. אין ספק שבדרך להגשמת הפנטזיה נעבור במרחץ דמים שלא היה כמוהו בהיסטוריה של הארץ, קטסטרופה אזורית שרק אחריה תתבהר מציאות של אין ברירה מלבד מדינה אחת לכולם מהים עד הנהר, עם מעורבות וערבויות בינ"ל ,ערביות ומערביות. הלוואי שאפשר היה לדלג על מרחץ הדמים, אך איני רואה שום אפשרות כזאת, אלא אם יתאדו פתאום יום אחד כחצי מליון משיחיים חמושים". (תגובה באתר 'קדמה' הישן)
    http://www.kedma.co.il/index.php?id=3030&t=pages

    ולמרות זאת. המשך בפועלך המבורך, שנאמר: כל המציל נפש אחת מפלסטין כאילו הביא לקעקוע לגיטימיות הריבון הציוני כולו.

    אהבתי

  3. מתי י'איבני. למה שלא תלך כמו גבר יהודי,
    ללמוד קצת תרבות יהודית.

    תורה עם רש"י. אחלה סיינספיקשן, פרשנים
    חכמים חסידים ואדמו"רים = פנימיות התורה.

    יתיר לך כמה ספקות וכרסומים מבטיחה.
    חנוכה שמח!

    אהבתי

  4. מוזר לי שמכל הכיוונים בחברה הישראלית אנחנו שומעים שוב ושוב נבואות אפוקליפטיות של חורבן המדינה, בין אם על ידי "משטר פאשיסטי" מקרבנו, או על ידי אויב חיצוני "שבא עלינו לכלותנו". בנוסף, קיום של תרבות חופשית, מחאתית ובועטת הוא בהחלט אינדיקציה לחברה דמוקרטית, והוא גם אמור להיות מובן מאליו בחברה כזו, אני לא רואה את הניגוד בין השניים.
    אני שומע שוב ושוב התייחסויות לרפובליקת ויימאר והעושר התרבותי שבה, גם אם אני מוכן לשתף פעולה עם הטיעון המאד פופוליסטי הזה, באופן אישי אני לא מכיר את כלל הרישות התרבותי והיצירה התרבותית בגרמניה באותן השנים, ולכן מתקשה מאד לבצע השוואה כלשהי בין ישראל של היום לגרמניה של אז, ולמעט ארבעה-חמישה חוקרים אני מתקש להאמין שיש הרבה שמסוגלים לבצע את ההשוואה הזו.
    ולמה התרבות סוערת והפוליטיקה לא? גם לזה יכולים להיות הסברים רבים ומגוונים, אבל אפשר לראות שכמעט בכל מדינה ובכל תקופה ההגות והתרבות נועזים יותר מהפוליטיקה. לאמן או להוגה אין את הצורך בפשרה שהוא הלחם והמים של הפוליטיקאי, בטח ובטח שבחברה הדמוקרטית. לומר "די לכיבוש" ואפילו לכתוב שלושה כרכים עמוסים על עוולות הכיבוש, עדיין קל יותר מאשר הפסקתו של הכיבוש בפועל.
    ולגבי החרם על אריאל, זה לא יותר מאקט כוחני ומתריס של אנשים שלא ציפו שיפסידו ממנו משהו. זה לא אקט אומנותי, רק אקט מפלג ואלים. אמנם התגובה של לבנת הייתה אלימה יותר, אבל אין בכך כדי לנקות את האלימות מהעצומה הזו. מה גם, שמרבית החותמים עליה לא ניכרים במאמצים כלשהם לעצירת הכיבוש או עווולות כלשהן. להשוות את האקט הזה, למשל, לפרסום השירים חד גדיא של חוה אלברשטיין, או אחרינו המבול של נורית גלרון, או למלכת המבטיה או אפרים הולך לצבא, ולעמידתם של אותם היוצרים מול הבקורת עליהם, מראה את הרדידות, הצביעות והאלימות שבחרם על אריאל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s