אבו בטה

לכבוד ההשקה ביום שישי של הגליונות של מעין, אני מפרסם כאן את אחד מהסיפורים הקצרים הכי טובים שקראתי בחיי. יהודה שנהב לא מפסיק לעשות מהפכות, אבי המזרחיות, הפוסטקולוניאליזם וההגזעה למד ערבית ומגיש לנו כאן את אחד מאמני הסיפור הקצר בעולם הערבי. כתב העת "מעין" קופץ קפיצת ראש לתוך התרבות הערבית ודולה לנו את אחד מאוצרות הכתיבה של אזורינו.

يهودا شنهاف هو بروفيسور لعلم الاجتماع في جامعة تل ابيب وزميل بحث في معهد فان لير في القدس

אבו בטה  

מיכאיל נֻעָיְמָה

בערים הגדולות במזרח ובמיוחד בנמלי הים, מתגוררת קבוצה גדולה של פועלים המתקיימים אמנם בשולי החברה אך מהווים, הלכה למעשה, את עמוד השדרה שלה. על כתפיה, זרועותיה וגבה של שכבה זאת רובץ חלק ניכר מתנועת המסחר בערים הכוללות סוחרים ואחרים במידה שווה. לעתים קרובות תוכל לשמוע מי מהם משבח את אחד הפועלים באומרו  "ירוממך האל" אבל עושה כן כאילו דיבר אל רגלו או אל נעלו. אין לתמוה על כך שכן עד כה לא הפנים המזרח שרגלו עדיפה על ראשו וגם לא שראשו עדיף על רגלו. הרגל, הנושאת את מלוא כובד משקלו של הגוף, היא על פי רוב אצילה יותר מראש המוכה בשפלות;  הרגל, טהורה יותר מלב אשר מקנן בו כחש; היא מהימנה יותר מלשון המודרכת על ידי טומאה והיא רמת מעלה יותר מן היד המחריבה את בתי הזולת כדי לבנות את ביתה על הריסותיהם.

הפועלים הללו הם הסבלים וביניהם ידידי אבו בטה.

כך כינו אותו בשל תפיחה נושנה שהשתרעה על שוק רגלו הימנית שמימדיה היו כפולים, או אף למעלה מזה, מאלו של אחותה השמאלית. סביב התפיחה השתרגו עורקים עבים מפותלים, שבגלל צבעם הכחול נראו כאילו הם מלאים בתמיסה מן הנילוס.

בימי החום בלטו העורקים הללו והיו נפוחים כשבעליהם נשא משאות כבדים שבהם התמחה במיוחד. אז יכולת להבין  שבכול רחבי ביירות לא נמצא סבל ששוקו השתוותה בגודלה ובכוח השריר שלה למימדי השוק הבריאה של ידידי. עתה תוכל לתאר לעצמך עתה את מימדי השוק החולה שלו.

את התפיחה בשוק זקף אבו בטה לעקיצת עקרב שכמעט עלתה לו בחייו אלמלא טיפלה בו דודתו במים חמים, בשׁוּם ובטיפולים ביתיים אחרים. היה זה זמן קצר לאחר שאיבד, בעודו תינוק זוחל, את אביו ואמו ביום אחד. מאז ואילך הוא גדל בדרך זו או אחרת בין ילדי דודתו.

יתכן ואני מפחית בערכך ומוציא את דיבתו של ידידי אבו-בטה, כשאני מוביל אותך לטעות ולחשוב שהמוניטין הרב שלו בשוק, ומקומו הרם בין הסבלים, נובעים בראש ובראשונה ממימדיה של השוק התפוחה. למעשה שוק זו היא רק הראשונה מבין שתי הסיבות שעליהן מושתת המוניטין של אבו בטה. הסיבה השניה נעוצה ביכולתו הגופנית המופלאה הטמונה בשריריו המשורגים ובעמוד השדרה שלו, הנסמכים על בטחונו העצמי הרב. הסיפורים שמספרים לך הסוחרים על יכולתו אינם יודעים גבול. אך טבעי הוא שתטיל ספק באמיתות רבים מהם. אלא שהיו אלה חבריו של אבו בטה ואף מתחריו שהקדימו ודיברו בשבחו. הסבלים ירבו לספר לך על כובד המשאות שנשא אבו בטה, שהגדול בגמלים והחזק בפרדים כשלו להרימם. הם אינם בושים להודות בגדולתו והם מנחמים את עצמם על קוצר ידם להדמות לו בכך שהוא "חריג  של הטבע ". אבל כמו כל הנערצים אשר שונאים לפאר את גדולתם אבו בטה מעולם לא דיבר על עצמו.

לו ראית את אבו-בטה ודאי היית רואה סבל ככול הסבלים. במבט ראשון עשוי היית אף לזלזל בו שכן הוא אינו מן המוצקים בגברים. כשאתה מתבונן בפניו הכחושות, בעיניו הקטנות והשקועות, ברגליו הקצרות והיחפות ובזקנו העבות שאותו לא פוקד תער יותר מפעם או פעמיים בחודש, אתה עלול לחשוב שאבו בטה יתקשה להרים אפילו מזוודה שתכולתה בגדי משי וכלי איפור של גבירה הדורה. אם תעמיק במבטך בעורפו הקשה הצמוד לכתפיו, בידיו השמנות, באצבעותיהן הקצרות והעבות, או בחזהו וכתפיו הרחבות תמצא בהם רמזים לכוחו. למעשה אין זה מפליא, שכן הגלוי לעין מתעתע ומעלים את הנסתר.

היכרותי הראשונה עם אדון הסבלים היתה לפני עשור וחצי. היה זה כשהטלתי עליו לשאת עבורי מזוודה קלה למרחק שלא עלה על מאה צעדים. כששלמתי לו שכר, הרבה מעבר למה שציפה, הוא הסב פניו אלי ואמר: "תודה אדוני. נראה שאתה זה המכיר בערכם של בני אנוש. "

חיבבתי את חידודו ואמרתי: "איך אתה יודע שאני אדון?"

עיניו הכחולות ננעצו בי במבט נוקב. הוא חייך בשביעות רצון מלווה בלעג קל ואמר: "אל תזלזל בי משום שאני סבל. אני יודע להבחין היטב בין אדון ובין מי שאינו כזה ".

–         "אבל אינני אדון. אני בן אנוש כמוך. "

הוא חזר ונעץ בי  את מבטו ואמר בהשתאות:  "כמוני? חס וחלילה.  איך אפשר להשוות סבל לאפנדי? האם אתה עורך דין?"

–          "לא".

–         "ורופא?".

–         "לא".

–         "ומהנדס?".

–         "כלל לא".

–         "וסוחר?".

–         "כלל לא. לא סוחר".

–         "ומורה בבית ספר?".

–         "לא. אינני מורה בבית ספר".

–         ופקיד בשירות המדינה?".

–         לא פקיד בשירות המדינה".

הוא הידק בחוזקה את ידיו על החבל המלופף על גופו ואמר בטון נואש:

" בחיי הנביא. בילבלת אותי. אז מה אתה עושה למחיתך?"

–         "אני כותב".

פניו האירו פניו כאילו פתר חידה מסובכת והוא אמר בטון של מנצח:

" בעל עיתון! למה לא אמרת קודם?".

שללתי גם את זאת והסברתי לו שאני כותב את תחושותי ואת מחשבותי ואחר כך מפרסם אותן בכתובים עבור הקוראים. מבוכתו גדלה עוד יותר. הוא השפיל את מבטו לרגע,  הרים את עיניו מעלה ואמר תוך שהוא נאנח:

"אם כך אתה אינך עושה כלום. אחר כך אתה כותב על כך וחי ממה שאתה כותב!", ומיד הוסיף:"השבח לאלוהי הפרנסה! תבורך אדוני".

צחקתי ונפרדתי ממנו תוך הבטחה שנשוב ונפגש ונשוחח שיחות ארוכות שבהן יכבד אותי אבו-בטה באמונו ובחברותו.  נודע לי שהוא כבר חצה את גיל השבעים. בצעירותו הוא התחתן עם בת דודו, ולפני שמתה הוליד לה ארבע בנות ובן. אחר כך התחתן עם אחותה שלפני שמתה ילדה לו שלושה בנים. כשהגיע לגיל ששים וחמש לא נותר לו אלא לשאת נערה מן הכפר שגילה היה פחות מעשרים והיא שעודנה בחיים ילדה לו שתי בנות.

כמו כן נודע לי שאבו-בטה שרת עשר שנים מחייו הארוכים בצבא העות'מני בימיו של עבד אלחמיד, השתתף במתקפה על תימן, ופעם אף נפל בשבי בידי הרוסים. נודע לי גם על סכום הכסף שחסך לימי זקנתו , שלא עלה על אחת עשרה לירות זהב עות'מניות, שאותן נשא בנרתיק אשר לא  נפרד ממותניו גם בעת השינה. נודע לי גם שהוא אדם אדוק מאוד אשר מקפיד על מועדי התפילות, ואינו מוותר על אף מצווה של מוסלמי שיעי. הוא אוסר על עצמו מלגנוב מלבד כאשר מכתיב זאת הצורך, ודוחה את השקר ברוב המצבים. יש לו לכך פרשנות מיוחדת משלו. לדעתו השקר השחית את העולם, והאמת של דוברי האמת הפכה לשקר אצל השקרנים. משום כך הוא אומר שהאמת היתה תמיד סוג של שיגעון, ובהתאם לכך לוותה בבוז, תבוסה והתרחקות מצד האנשים.

אבו-בטה גילה לי רבים מסודותיו, למעט סוד אחד שלא יכולתי להוציא ממנו. בשנים האחרונות הבחנתי שהחיוך התמים שלא עזב את פניו התחלף בכיעור אשר הצטעף מאחורי דאגה וקדרות. היתה זו תוצאה של אבעבועות שחורות בצד השמאלי של שפתיו התחתונות. היה זה אבו-בטה כפי שלא הכרתי מעולם. ממעט בדיבור וממעט בתנועה. מזה זמן רב הוא פסק להרים משאות. את עיקר יומו בילה ברביצה על מפתן המחסן עם הנרגילה בין שפתיו והחבל על כתפיו.  רתמת הסבלים שעל גבו התפוררה, והמטפחת שבאמצעותה היה קושר את ראשו כבר התרפטה וחוטיה נפרמו לכל עבר. באמצעות "הַשָׁרְשׁוּר"  שבידו הימנית הוא היה חורץ חריץ ארוך ברציף. "השרשור" בשפת הסבלים היא קרס מברזל או מפלדה אשר באמצעותה הם מעלים את המשאות על כתפיהם.

אין ספק! אבו בטה ידידי השתנה. מזה ימים התחלתי להבין, או כמעט להבין, את הסוד של השינוי שחל בו.  בעל המחסן החליט לבקש מסבל אחר להוביל ארגז כבד שכן סבר שאבו-בטה בן השמונים וחמש לא יוכל לשאתו. רצה המקרה והסבל לא היה אחר מאשר חוסין בנו בכורו של אבו-בטה מאשתו השניה שהיה ראוי לרשת את אביו ביכולתו הגופנית.

כשנכנס חוסין אל המחסן והניח ידו על הארגז זינק אביו מרבצו כאילו היה זאב טורף או נמר זועם. מבלי לומר מלה סטר לו סטירה מצלצלת ושאג: "צא מפה כלב. אביך לא מת עדיין". הוא הפך את הארגז הכבד על פיו ולא הרפה ממנו עד שהצליח להרימו על  גבו. הוא יצא עמו באיטיות, אבל בשתי ברכיים יציבות. שמתי לב כי תפיחתו התנפחה עד שכמעט שנקרעה.

שב אבו-בטה אל מרבצו אבל חיוכו התמים לא שב אל פניו. בעל המחסן ניסה לשכנעו שגיל שמונים וחמש כבר אינו שלושים וחמש. ראוי לו שיסתפק במשאות ההולמים את גילו, וישאיר לבנו חוסין את נשיאת המשאות הכבדים. כבוד גדול הוא שהוא מוריש את תהילתו בעולם הסבלות הקשוח לבנו יוצא חלציו ולא לגבר זר. אולם אבו-בטה גמגם בכעס , הפטיר בשאט נפש: "כלב", וחזר לחרוץ ברציף עם השרשור.

והיה יום אתמול. האתמול, אשר הפך לציון דרך בתולדות העולם הגדול ובתולדות הסבלות בביירות.  הזדמן לי ללכת ולקנות דבר מה מן המחסן שאותו הפסיק לשרת אבו-בטה מחמת גילו. ידידי התרגל למנהגו ורבץ על מפתן המחסן כשבידו כיכר לחם שאותה כרסם באיטיות באמצעות השיניים שעוד נותרו בפיו. בירכתי אותו בעדינות, שכן הוא נראה שבור ולא עליז.  אבו בטה העמיד פנים שלא ראה ולא שמע אותי. מיד כשנכנסתי פנימה חש אלי בעל המחסן ואמר:

"הגעת בזמן. רק אתה ולא אחר יכול להוציא אותנו מן הסבך. רואה את חבית הנפט הזו? (אמר והצביע על חבית גדולה מונחת על הרצפה).  חברך אבו-בטה פוחד להרימה וטוען שאין בכול העיר סבל שיוכל לשאתה. הוא גם סרב לאפשר זאת לבנו חוסין. האם תוכל בטובך לנסות לשכנעו?"

בעל המחסן לא סיים את דברו, ואבו בטה זינק ממרבצו וצרח, ולמעשה שאג, כשהפרוסה עדיין בפיו כשהוא מנסה לבלעה אולם היא מסרבת להבלע:

"תקראו לו. תקראו לו. לא חוסין ולא סבו של חוסין יוכלו להרימה ולצעוד עמה אפילו צעד אחד"

הביאו את חוסין. הוא נעץ מבט בחבית, גילגלה מעט,  ניסה להרימה מצידה האחד, גילגל אותה מעט, ואחר כך קפא במקומו בהסוס וביראה. לבסוף פרש לקרן זוית ואמר בבושה ובשברון לב: "אפילו אבי באביב ימיו לא יכול היה להרים אותה".

אבו בטה התקדם אל החבית ובתנועה עצבנית בידו הימנית דחף את בנו מספר צעדים לאחור ואמר בגמגום: "כלב! היום אלמד אותך למה אתה מסוגל " אחר כך בקול גבוה: "הביאו לי מישהו שירים אותה על גבי".  הביאו לו שני סבלים נוספים, לבד מחוסין, והשלושה העמיסו את החבית על גבו של אבו-בטה וחיזקו אותה בחבל אל גבו.  הבחנתי שהסבלים ובעל המחסן ועובדיו עצרו את נשימתם כמוני. המבטים הופנו אל גיבור המחזה המרהיב אשר ורידי צוארו התנפחו,  הדם זרם אל פניו, והעורקים בשני שוקיו – הבריאה והנפוחה –  תפחו כחבל מפותל. איש לא האמין שהוא יצעד עם החבית אפילו צעד אחד.

אבל אבו-בטה התקדם צעד אחד עם החבית, אחר כך עוד צעד, ואחר כך עוד צעד וחצה את המפתן אל הרציף כשבעל המחסן קורא אחריו: "השמר לך אבו-בטה. שוויו של מה שבחבית הוא אלף לירות ". ואילו האחרים פצחו בתרועות: "יחי אבו בטה! יחי גיבור הסבלים המכניע את גיל שמונים וחמש".

לפתע ראיתי את אבו-בטה קופא על מקומו ואומר בעודו יורק: "טפו על  שמונים וחמש".  הבחנתי שהוא ירק דם אדום. אחר כך ראיתיו  נופל ונוגח את האדמה במצחו. ראיתי את החבית מתגלגלת מגבו ופוגעת בקצה נעלה של גברת אשר עמדה על הרציף. ראיתי את פניה המכורכמות של הגברת שהסתובבה לעבר אבו-בטה, בעטה בו שתי בעיטות כשהיא אומרת עם כל בעיטה: "פרא אדם!" אחר כך ראיתי את בעל המחסן רץ בעודו צורח אל הסבלים: "החבית. החבית. תפסו את החבית. אלף לירות".

לבסוף ראיתי גויה נטולת רוח חיים שמצחה ושפתיה נתקשו והחבל כרוך סביב צוארה. הדבר האחרון ששמעתי היה את קריאת המואזין: "אללה אכבר".

מתוך: קובץ הסיפורים  אבו בטה

תרגם: יהודה שנהב-שהרבני

הערת המתרגם: אני מבקש להודות לעליזה שניצר על עריכת התרגום ולחנן חבר על עריכת הטקסט בעברית. הסיפור פורסם בגיליון מעיין, מס' 6.

סיפורים נוספים שתירגם יהודה שנהב-שהרבני:

12 תגובות בנושא “אבו בטה

  1. אין כזאת מילה בעברית הגזעה יא ליצן, דרך אגב אני אצטט לך מה גדי טאוב אמר על שנהב: אפשר להאשים את יהודה שנהב בהרבה דברים אבל לא בתחכום. צודק גדי בכול מילה.

    אהבתי

  2. חבל שהכותב בחר להסתכל על דמותו של אבו בטה בהתנשאות, ולתארו כשוורצה-חייה. הרי אם כותב אשכנזי היה כותב מילים אלו:
    "אבו בטה זינק ממרבצו וצרח, ולמעשה שאג, כשהפרוסה עדיין בפיו כשהוא מנסה לבלעה אולם היא מסרבת להבלע"
    היית טוען שמדובר בסופר אשכנזי גזען וכו'

    בנוסף, אחד הסיפורים הטובים ביותר שקראת בחייך? נו באמת, סיפור פשטני ודי משעמם.

    אהבתי

  3. מתי שלום
    זה סיפור יפה מאוד, אבל אני לא בטוחה שזה הסיפור היפה ביותר שקראתי. אבל בדקתי, הוא נכתב בשנות הארבעים והוא כנראה משקף את רוח התקופה והתפתחות הסוציאליזם הריאליסטי הערבי. זה מה שעושה את הטקסט למרתק. מה שאשכנזים (שאשכנזיות היא תורתם אמנותם) לעולם לא יוכלו להבין (ראה התגובה למעלה במיוחד אם שמש העמים שלהם זה מנחה בערוץ הילדים).

    אהבתי

  4. הסיפור התפרסם בשנות החמישים. כך כתוב בערך על הסופר. התיאור הזה הוא חלק מן המתח (לדעתי) בין הסופר ובין הסבל. זו הסיבה שבגללה הוא מכניס אותו לסיפור מהתחלה. שמתי לב שהסיפור מסופר בגוף ראשון. בגלל זה י.ג. (שלא הזדהה בשמו) מחמיץ לדעתי את כל הפואנטה. האינטלקטואל מתייחס לפועל בבוז, ונעימה מתיחס בבוז לאינטלקטואל. אני חושב. אבל מה שכתב י.ג. זה פשטני לדעתי

    אהבתי

  5. לכרמית ביטון- אם אני אגיב לך שהתשובה שלך מלאה ברגשי נחיתות, האם תשקלי לרגע להתייחס לתוכנה ולא למוצאי, שאותו את מנחשת? מאחר והחלטת שכך, ועוד בררת לי מטעמי מודלים להערצה מתוך ערוץ הילדים- מתבקשת השאלה האם עלי לאמץ מודלים תקינים יותר, נניח מערוץ בריזה המנוח, שכל עיסוקו היה סביב השאלה ב"כיצד איננו אשכנזים"? בקיצור, מירי בוהדנה הולך?

    לאביהו (שגם הוא, כמוני, בוחר שלא להזדהות בשמו המלא)- ציינת בתגובתך אולי את מה שכשלתי אני להעביר. המספר הוא לא יותר ממה שמכנים היום "משתכנז". הבוז לאינטלקט מסתיים במוות. בין אם מדובר בדעתה של דמות המספר, או דעתו של הסופר עצמו, אני משער שסיפור שכזה לא היה מתקבל בהעדה אם כותבו היה אשכנזי. מה שהופך את תגובתה של ביטון ללא רלוונטית לדיון סביב טיבו של הספור.

    אהבתי

  6. עידו לם, לא ברור למי התכוונה, אך איזכור האשכנזיות שם לא בא בקונטקסט רלוונטי. להגיד "אשכנזי לא יבין" זה זילזול בטקסט ובכותבו.

    אהבתי

  7. מתי, תודה לך, למתרגם ולשאר כנופיית מעיין על שהבאתם את הסיפור היפה הזה. ניצול וניכור בעבודה קיימים היום לא רק בקו-הקופות ומאחורי המזלגה. גם מאחורי מסכי קוד ה-Java, בקול סנטר, בחדר המורים או בבנק הפועלים תמצאו ניצול פיזי ונפשי. ההבדל? הסבלים הגאים במקצועם משכו עד 85. אותנו, בני המעמד הבינוני המתכלה, משליכים הגבירים כבר בגיל חמישים. הסיפור בהחלט מרענן אחוות המעמד העובד, הגאה בעבודתו ואינו מנוכר לה, מחד"ש.
    (הקישור לסיפורים האחרים לא עובד, בבקשה לתקן)

    אהבתי

  8. תיקנתי את הלינק לסיפור "רעידת אדמה". חיברתי גם לסיפור נוסף אבל כרגע נדמה לי שהעוקץ בתיקונים והוא למטה. אבל מחר זה בטח יעבוד.
    שבת שלום ונתראה בהשקה של מעין מחר.

    אהבתי

  9. מעניין איך היום אחרי מסע פמיניסטי ומזרחי מפרך של מבט אל המעמדות הפריבליגיים, ממשיכים הגברים האשכנזים (בואו נכנה אותם הגלנטים או הטאובים, כלומר גברים כוחניים שאינם מודעים לכוחנות שלהם ולגרוטסקיות שהם מעלים בין אם יש להם עגיל באוזן ובין אם לא, בין אם יש להם זקפה ובין אם לא) להיות עיוורים למעמדם המשתנה. אתם נראים מגוכחים. "רגשי נחיתות"? אכן מושג מלא תוכן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s