יובל גלעד/ מחשבות על גאון אמריקני

אני רוצה לספר לכם על הימים האחרונים בחייו של סולן להקת NIRVANA, גאון מוזיקת הרוק קורט קוביין. אני רוצה לספר לכם על הבדידות והניכור האינסופיים אליהם יכול להגיע אדם מפורסם כל כך, ועל האדישות של החברה כלפי מי שנתן לה כל כך הרבה. אותה אדישות שיש לנו כלפי הומלסים, כלפי פליטים, כלפי מלחמות באפריקה וכו'. אני רוצה לספר לכם על האומה האמריקנית הגדולה, שהחופש וחירות הפרט הם דגליה, דגלים המתנפנפים ברוח של מרחבי הטבע הנהדרים, ועל הצד השני של אותה מטבע: האדישות והניכור, העזובה והזיוף. כיצד תרבות מאליהה אדם, אבל נותנת לו להסתובב לבדו, ימים בודדים, בידיעה שהוא אובדני, שכן מותו יכול לשמש אותה יותר מחייו.

סיפורו של קוביין אינו שונה בהרבה מסיפורו של מייקל ג'קסון, שמת מוות אפלולי מידי רופא שהזריק לי סמי שינה בכמויות מסכנות חיים כדי שיוכל לישון. יש משהו באמריקה הענקית, על מרחביה האינסופיים, יחד עם החירות להצליח והזלזול בלוזרים, שמאפשר לאנשים הכי מפורסמים בעולם למות כמו חתולים חולים. כמובן שהומלסים חסרי ביטוח רפואי הנם מקרים אתיים קשים יותר. אבל גם במקרה של כוכב הרוק קוביין, שנעזב לשיטוטיו חסרי התוחלת בסיאטל בימיו האחרונים, מדובר באותה האדישות ואותו הניכור מאפיינים את היחס של החברה לפרטיה.

מסתורין אופף את הימים האחרונים בחייו של קוביין. סיפור ויה דולורוזה של אדם שהגיע לסיומו, הפרטים הידועים מעטים, אבל מספיקים כדי להרכיב תמונה. מרבית הפרטים כאן שאובים מהסרט התיעודי THE LAST 48 HOURS OF KURT COBAIN, ומהסרט הבדיוני המבוסס על ימיו האחרונים, סרטו של הבמאי הדגול גאס ואן זנדט LAST DAYS שיש בו כנראה לא מעט מהאמת.

קורט קוביין היה ככל הנראה סכיזופרן, ובעל גן הרסנות משפחתי. שניים מדודיו התאבדו. התאבדותו לא הייתה צריכה להפתיע איש, שכן מקריאה בביוגרפיות שלו אפשר לראות כמה פעמים נסה למות ולא הצליח. כבר ביום בו הגיע להיטו הגדול SMELLS LIKE TEEN SPIRIT לראש מצעד הבילבורד,  הזריק לעצמו הזמר כמות הרואין שהמיתה אותו בחדר מלון בו שהה יחד עם קורטני לאב, אשתו הזמרת מעוררת הפולמוסים. למעשה הוא מת, אבל החיו אותו, כפי שיקרה לו עוד פעמים רבות בשנים הבאות. קוביין צרך כמויות הרואין שאמורות להרוג כמה אנשים, אבל הסבולת שלו, או אהבת החיים שלו, היו חזקים כל כך ששרד. וכן, אהבת חיים ושנאתם יכולים לדור בכפיפה אחת.

האובססיה שלי לגבי ימיו האחרונים דומה לאובססיה של נוצרים לגבי חיי הצלוב. ובכן, היו כמה סיבות לחוסר רצונו לחיות: שנאה עצמית שהחלה עם גירושי הוריו כשהיה בן שש,  חוסר יכולת או רצון לעמוד ב"רעש" התקשורתי סביב הצלחתו (יחד עם רצון להצליח ולהגיע לכמה שיותר אנשים), התמכרות קטלנית להרואין, מחלת בטן שגרמה לו לכאבים אדירים וחוסר יכולת לעכל אוכל, גירושין מתקרבים מאשתו האהובה (והוא וקורטני אהבו מאד, למרות כל הרכילויות) וסכנת לקיחתה של בתו מחייו. ויש בטח עוד.

ובנוסף, תאמינו או לא, קורט היה בלחץ כלכלי: כדרכם של אמריקנים צרכניים, אשתו גררה אותו לקנות אחוזה יקרה בכמה מיליונים, בקיצור משכנתא אדירה, והדבר אלץ אותו להופיע ולהופיע למרות ששנא להופיע כבר שנים רבות. הוא היה אמור לאשר סיבוב הופעות, קורטני והמערכת הכלכלית שסביבו לחצו, והוא לא רצה, או לא היה מסוגל.

מעט אנשים באמת אהבו את קוביין האדם, אשתו, בתו, אולי אמא שלו וכמה חברים. אבל הייתה סביבו מכונה כלכלית משומנת, והמכונה רצתה עוד ועוד.

המשפחה ואנשי העסקים שסביבו ערכו לו INTERVENSION, התערבות שבה נאמר לו שילך למכון גמילה (בפעם המי יודע כמה) או שינתקו איתו כל קשר. היתה אולי גם דאגה לבריאותו, אבל הייתה גם לא מעט דאגה כלכלית למכונת הכסף האובדנית.

אחת הסצנות המטלטלות ביותר בביוגרפיה שלו הנה הפעם האחרונה בה ראה אותו חברו כאח לו כריס נובוסליץ', נגן הבס של נירוונה. נובוסליץ' אהב אותו בכל מאודו, ונקבע שהוא ייקח אותו לשדה התעופה בסיאטל משם יטוס למכון הגמילה בלוס אנג'לס. הם הגיעו לשדה התעופה כשכל הדרך קורט מקלל אותו ומנסה להכות אותו. בשדה התעופה קורט נסה לברוח, נובוסליץ' תפס אותו בכוח, הם הלכו מכות עד שקורט ברח. זו הייתה פגישתם האחרונה.

יום אחר כך קורט בכל זאת טס למכון הגמילה, לא לפני שקנה, בעזרת חבר, רובה ציד. את הרובה החביא בביתו, מתוך ידיעה שהוא הולך לשים קץ לחייו, ונסע למכון הגמילה. בגמילה החל לכתוב יומן חדש, שכן היה כותב יומנים אדוק, ולמשך יום אחד נראה כמשתף פעולה. אבל יום אחר כך קפץ וברח מהמוסד. באותם ימים היתה קורטני בגמילה בעצמה.

כשנודע שברח ואבד איתו הקשר, שכרה קורטני בלש פרטי לא מוצלח במיוחד, שנסה לאתר אותו בלא הצלחה. הוא נעזר בחברו של קורט, דילן קרלסון, מוזיקאי שוליים מוכשר ונרקומן בעצמו, אבל הם לא מצאו. בטיסה חזרה לסיאטל, קורט ישב, במקרה, ליד דאף מקגיין, לשעבר בסיסט הלהקה השנואה GUNS AND ROSES. קוביין ודאף, שני נרקומנים ותיקים, ניהלו שיחות על סמים.

כשהגיע לסיאטל החל לשוטט למשך כמה ימים, ממש כך. בביוגרפיה שלו מסופר כיצד היה מזריק עם נרקומנים בסיאטל, זמן קצר לפני מותו, כמויות אדירות. כשהיה מתחיל לפרפר היו מניחים אותו במכוניתו הישנה, שלא ימות להם בבית כוכב הרוק. מסופר גם כיצד, בחודשים האחרונים, מנוכר ומנותק, היה יושב בביתה של מישהי שאהבה לארח אנשים, קורא מגזינים על הספה. מעביר את הזמן.

קורטני התקשה וחיפשה אותו. בביתו התנחלו כנראה ידיד המשפחה ועוד זוג, הם הבחינו בו בדברו איתו, הפצירו בו לטלפן לקורטני, אבל לא ממש התעניינו בשלומו. זו האידאה האמריקנית – חייה ותן לחיות, או חיה ותן למות, במקרה הזה. שכנים עוד ראו אותו משוטט, יושב על ספסל מול האגם ליד ביתו. הוא נראה גם במסעדה, כנראה עם סוחרת הסמים שלו, מלקק צלחת פודינג (נרקומנים זקוקים למתוק). כנראה אפילו ראה סרט – ה"פסנתרן". עולם מוזר. המוזיקאי החשוב ביותר של תקופתו, מלקק פודינג ורואה סרט, משוט בלא מטרה בימיו האחרונים, כשבביתו מונח רובה צייד מחכה לפיו הפעור. הוא עוד הספיק לפגוש מכרה ולהבטיח לה את מכוניתו, ואמר לה שהוא מתכוון לירות לעצמו בראש. עד כדי כך אדישות יש באמריקה.

באמריקה החופשית כביכול יש דיקטטורה חזקה של עבודה, הצלחה, ואמונה נוצרית. מי שרוצה למרוד בערכים אלה, בדרך כלל מגיע לסמים. זוהי תרבות הנגד, תרבות של ניהיליזם ואדישות כלפי החיים, של הליכה לאיבוד במרחבי היופי האמריקני, שאותו היטיב להלל וולט ויטמן בשיריו ארוכי השורות.

כשלא ישנים, הבקרים הן השעה הקשה ביותר. מתחיל יום חדש והתודעה לא נחה לפניו. לפנות בוקר, לבד, בודד ועזוב (בדידות ועזיבות שהביא על עצמו, אבל לא רק) מיואש ונחוש, בחממה מעל ביתו, הכניס הגאון את הרובה לפיו וירה. אדם שהיה לו הכול כביכול: אישה יפה ומצליחה, בת נחמדה, גאונות מוזיקלית והערצה, לא רצה לחיות. אי אפשר לשפוט מתאבדים, הכאב לפעמים הוא פשוט גדול מדי. סיפור עצוב של אדם עצוב ורגיש מדי מכדי לחיות, בתרבות מערבית מהללת ניכור ואדישות לזולת.

והניכור והאדישות כלפי חיי נרקומן, מצליח ככל שיהיה, אינם שונים מהניכור כלפי הומלסים, כלפי פליטים, כלפי ילדים עניים, כלפי מלחמות באפריקה וכו'. ואנחנו, כאן במזרח התיכון, במדינה תחת אמריקניזציה חריפה, שרוצים להיות יותר אמריקה מאמריקה, צריכים לחשוב האם באמת אנחנו רוצים לוותר גם על המרכיב המרדני הכמעט אחרון שלנו – המשפחתיות הישראלית (למרות המחנק הכרוך במשפחתיות זו) – לטובת הניכור האמריקני. להקריב את מדינת הרווחה לטובת נדבות של נוחי דנקנר ואיילי הון אחרים שמסתובבים כפריצים אחרי תרומת אחוזים קטנים מהרווח שלהם, בדיוק אותו אחוז שכדאי להם לנכות ממס.

ולסיום, שיר משלי לזכרו, שהופיע בספרי הראשון "שירי נזיר", מכתב התאבדות מומצא:

1967-1994

התגעגעתי לרֶחֶם שלָך

נכנסתי לשברולט הלבנה

נסעתי בכביש 101

במהירות תאונה

שמתי את NEVERMIND

צרחתי את המילים

לא נותרו לי כלים

במלחמה נגד עצמי

כשהגעתי הביתה

לא הָיית

למה.

מחר יכתבו המלך מת

LONG LIVE THE KING

יכתירו יורש מיואש צעיר

יכתבו שזה סיום הולם למסומם

הם אוהבים לסדר את המוות במגרות

את זוכרת אפילו בסיאטל

בסיבוב ההופעות של IN UTERO

הקהל סער כפיים למראה יפי

שור שנאתי העצמית נוגח אותי על הבמה

מרגיש כל כך קטן

איש ישו עצוב

מרוב אהבה

עליתי למחסן

השארתי לך פרחים על השולחן

מיליון סליחות לפרנסיס

תמשיכי לאוהב אות אחרי?

הלחיצה על ההדק

ההדף

נדם

קורטני

תראי

הרגתי אָ

דם

המאמר התפרסם לראשונה בבלוג של יובל גלעד בבננות ותודתי נתונה לו על פרסום רשומה יפיפייה זאת גם באתרי.

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

9 תגובות בנושא “יובל גלעד/ מחשבות על גאון אמריקני

  1. גלעד סרי לוי ממשיך להכחיש פשעי מלחמה. בתגובה לפרסום כאו ולפרסום באתרו של הני זובידה, פרסם תגובה משלו באתרו שלו תוך ניצול הטלת הוטו לפרסום טענותיהם הצודקות של הפלסטינים ושל היהודים הפלסטינים התומכים בהם.
    http://seri-levi.com/2011/02/20/hani/

    תגובתי להכחשת פשע המלחמה:
    זה קורה דווקא אצלך כי העזת לחלל את כבודו של השאהיד היהודי-פלסטיני חליל גבעתי רפ הי"ד שנפל קרבן להסחת הדעת הציונית ולהשפעתה הקטלנית של הסחת דעת זו על סביבתו הקרובה.
    במקום לגייס את כל מי שאפשר כדי למנוע מקרים כאלה בעתיד, העדפת משיקולי אגו תוך כדי המצאת נימוקים הגובלים בשקר (לכאורה קראתי לעבור על החוק) לצנזר את תגובותיי.
    לעידן לנדו יש דברים חשובים יותר לעסוק בהם, אך אני לא ארפה ממך עד שתכיר בסכנה שבפרסום דבריך ובצנזור תגובתי השנייה, בה הושמט אותו משפט הקורא לכאורה (הבלים!) לאי ציות לחוק.

    מתוך כתבתו של גדעון לוי: המבט בערימת הספרים בחדרו מעיק, קשה לגעת בהם, כל כותר הוא עוד רמז: "אנושי, אנושי מדי. ספר לחופשיים ברוח", פרידריך ניטשה; "מה עשית מן החיים", פרננדו פסואה; "מוות לסירוגין", ז'וזה סראמאגו; "גלות המשוררים", ברטולד ברכט; "הרימו את קורת הגג, נגרים", ג'יי-די סלינג'ר; "גוג ומגוג", מרטין בובר; "1984", ג'ורג' אורוול; "וולדן. חיים ביער", הנרי דייוויד תורו; " על פרשת דרכים", אחד העם; "יסודות הפשיזם", זאב שטרנהל; "התגנבות יחידים", יהושע קנז; "זכרון דברים", יעקב שבתאי; וגם דוד אבידן, לאה גולדברג ונתן זך

    לו היה מודע גם לכותבים אחרים – כותבים אשר מודרים תדיר בשיח הציוני-אשכנזי גם בגלל אנשים המתוארים היטב בספרו הראשון של פאנון, לו היה מודע גם לכותבים אחרים – כותבים המושפעים, בין היתר, מספרו השני של פאנון, ייתכן כי היה ניצל.

    אהבתי

  2. Dror, old buddy old chump, listen up. I'm saying this as a friend, even though we've never met. I'm saying this because I'm worried. Worried about you, Dror. It seems as if you're losing your mind, little by little, as you fight the evil, despicable, classical music loving online Zionists. And despite the fact that nobody can deny the high comical potential of seeing you going further and further down this road, all of this is a bit alarming.
    A word of advice then- relax. Take a nice walk in the park. Sign up for a Pilates class. Listen to some good music (not anything classical though!). The vicious, vile, war mongering, war criminals online Zionists will pay for their evil ways, .rest assured. We will see them all in Hague, as they face trial for online Zionism (the most despised form of online activity documented to date!). Until then, buddy, just try and relax. You going crazy over it will only help not help our righteous cause.

    אהבתי

  3. לדויד. תודה על ההתייחסות. כנראה אינך מבין שמדובר בחיי אדם. קרא כאן את תחילתם של דברים, פוסט שערורייתי ומסוכן שכותרתו : "התאבדות אינה פתרון" בבלוג של גלעד סרי לוי. (קישור לחוד היות והממשק לא נותן לשלוח יותר מקישור אחד בכל תגובה).

    שימו לב כי גלעד סרי לוי פירסם את תגובתי הראשונה (הוא מתייחס אליה בתגובתו) אך לאחר מכן מחק אותה. כמו כן מחק את תגובתו המעלילה עלי כי קראתי לעבור על החוק. (מסר לציוני: אל דאגה, ציוני עלוב ובזוי, כל התגובות נשמרו אצלי במחשב. אדע להשתמש בהם).

    בצירוף מקרים ששירת את טיעוניי, מצא לנכון לפרסם סרי-לוי מאמר על כתבי פרנץ פאנון (קורא את פרנץ פאנון). גם שם הוא פירסם את תגובתי השנייה (הראשונה לא פורסמה) שפורסמה במקביל באתר קדמה ובאתרו של הני זובידה. גם אותה מחק לאחר זמן מה אך השאיר את תגובתו אליה: "שמעתי שיהודה שנהב קנה טויוטה פריוס". בתגובתו האחרונה, בפוסט נוסף משלו, מצא לנכון לציין כי אינו מאזין לצלילי מוסיקה קלאסית. (גם שם צונזרה תגובתי, זו שמופיעה כאן לעיל)

    כשהתאבד שופט בישראל לא שמענו את גלעד סרי לוי. קראנו דברים שכתבו רחביה ברמן, מואיז בן הראש (קדמה), עו"ד יוסי דר. גם התקשורת הממסדית עסקה בכך בהרחבה (מהדורות חדשות נפתחו בידיעה על כך, דיונים רבים בטלוויזיה, מאמר מערכת של 'הארץ' ועוד). להבדיל, תאמר מסאלחה פירסם ב'העוקץ' שיר הלל לשאהיד התוניסאי שהחל את המהפכה הערבית. תודת העם המצרי ותודת העם הערבי כולו נתונים לו. אני שואל מה עם השאהיד חליל גבעתי רפ הי"ד? מדוע אף אחד, פרט לגדעון לוי, ולתגובתו של עידן לנדו, לא התייחס למוות המזעזע הזה?

    ואז בא אותו ציוני עלוב ומפרסם רשימת נזיפה. נניח כי קיים הסיכוי הקטן, התיאורטי אם תרצה לצורך הדיון, שאדם צעיר השרוי במצבו של חליל גבעתי רפ ייתקל, אפילו בטעות, ברשימה זו. מה יקרה אז? אני ניצלתי במזל גדול מגורל דומה, כך גם חבריי ששירתו בצבא הציוני בשנת 90 -91. אלה הלכו לקב"ן ואני הלכתי לדרכי, 20 ק"מ ברגל עד לכביש הקרוב, כדי להמנע ממפגש עם אוכלוסייה כבושה.

    כיום כשאני נתקל בניצני התלבטות בקרב צעירים אני מטיל את כל יכולות השכנוע שלי (אני מכיר הרבה סגנונות דיבור וכתיבה, לא רק "פושעי מלחמה ואהוד ברק להאג" בו אני בוחר להשתמש בכוונת מכוון ובמודע בתגובותיי לאתרי שמאל) כדי להדגיש בפניהם שאינם בודדים בדעותיהם, כי אינם פסיכים כפי שמנסים הציונים, כולל בני המשפחה הקרובים ביותר, להטמיע בהם תוך ניצול תמימותם ואי יכולתם לעמוד מול טיעונים הגיוניים לכאורה.

    דוגמה מצויינת להורים כאלו הם הוריה של ענת קם. ציונים-אשכנזים ע"פ הגדרה. ציונים אשכנזים כאלו הנחשבים לליברלים, לנאורים בעיני עצמם, לשמאלנים(!) בשיח הציבורי הציוני הלא לגיטימי לכשלעצמו. אם אתה אכן דואג לי ולשכמותי, קח ממני את המשימה הזו וטול אותך על עצמך. ייתכן כי אתה שקול ממני, ייתכן כי תיבחר להשתמש במילים אחרות, קומוניקטיביות יותר, ייתכן כי דווקא דרך זו תועיל יותר (ייתכן גם שלא).

    אני החלטתי להטפל דווקא אל גלעד סרי לוי כי לדעתי קיים סיכוי, אפילו תיאורטי, כי הוא מסכן חיי אדם. עשיתי זאת רק פעם אחת בעבר, כשניטפלתי לחנה בית הלחמי מאותן סיבות בדיוק. אז לא נשארתי לבד. פרט לציונית נעמה כרמי שצינזרה את תגובותיי למרות שפירסמה את תגובתה של זו, ראיתי הד נרחב מפמיניסטיות אחרות, חכמות מהן, שטענו טיעונים זהים לשלי. לא כך במקרה זה. עקב הזדהותי הרבה עם אותו שאהיד שנפל עקב התעמולה הציונית הנבזית, ועקב השתיקה התקשורתית אפילו באתרי השמאל אשר עורכיהם אינם חשודים בציונות, אמשיך ואילחם בכל הדרכים המקובלות כדי להבטיח שחליל גבעתי רפ לא נפל לשווא.

    אודה לך, כמו גם למתי שמואלוף (פרסום רשימה זו הינו – גם אם לא כוון לכך – מעין תגובה לאותו ציוני), כמו גם להני זובידה ולרחביה ברמן ולכל אחד אחר אם לא תניחו לעניין זה.

    אהבתי

  4. התאבדות אינה פתרון – גלעד סרי לוי
    http://seri-levi.com/2011/01/26/life/

    התגובה שצונזרה מלכתחילה נמצאת בפוסט הקודם של מתי שמואלוף. הנה התגובה שמחק עתה (הראשונה – זו שענה עליה):
    "ואחר כך יצאנו אל הגינה, אל בריכת הצמחים ואל הגפן המשתרגת, שמתחתיה חשב חליל להתחתן, ושתקנו".
    כך נחתמה הכתבה המצמררת הזו. אין הבעת דעה, אין רומנטיזציה של התאבדויות, אין שימוש מניפולטיבי בסיפור הטראגי הזה כדי לקדם את האג'נדה שלו (איך אתה מעז לכתוב שורה שכזו, אפילו כדי לציין כי לא כך הוא)?

    מי שנדרש לכתבה זו כדי לקדם את האג'נדה שלו הוא אתה עצמך. בקרב קהילת החוקרים העוסקים בתחום רווחת הדעה כי יש לשלוח ילדים כדי לרצוח ילדים אחרים לצלילי מוסיקה קלאסית. אלה החוקרים המהוללים שאתה מדבר בשמם. לא העלמת מידע היא שתגרום לצמצום מס' ההתאבדויות, אלא הבנת הסיבות לגרימתן. וראה עוד במאמרו של חגי מטר בנושא זה.

    "מעבר לכך, התאבדות היא מעשה מוסרי פסול. המתאבד פוגע פגיעה קשה ומרה בכל מי שסובב אותו, מתוך ראיה אנוכית. אי אפשר להצדיק את ההתאבדות בשם מחאה כנגד ענין זה או אחר. הייתה שמורה לו האפשרות להיות…".
    לאה איני כתבה ספר מצויין על נושא זה – ורד הלבנון. עצם ההאשמה הקשה שלך נגד המתאבדים מראה עד כמה אתה רחוק מלהבין אתהבעייה, קל וחומר את פתרונה. כשאדם שם קץ לחייו אין הוא עוסק בשיקולי מוסר, אלא הוא נמצא במצב נפשי כל כך קיצוני עד שאין לו שום אפשרות לשקול שיקולים רציונלים, כמו למשל, בזמן כתיבת מאמר. הקטע שציטטתי מזכיר לי יותר מכל התלהמות פמיניסטית קיצונית הדוחקת בנפגעות אונס להתלונן במשטרה, וזאת ללא לתוצאות הרות האסון העלולות להגרם מכך. אלו גם מאשימות, בדיוק כמוך במקרה זה, את אלו שלא הלכו והתלוננו.

    ההתאבדות אינה מחאה! זוהי פרופגנדה ציונית שהקשרה אחר אך גם אתה נפלת בפח. במקום לבקר את השאהיד האומלל, יש לבוא בדין ודברים עם ההורים. לא עם ההורים האלו, כמובן, אלא עם שאר ההורים השולחים את ילדיהם לצבא ומטילים עליהם את זכות הבחירה אם לשרת בצבא או לא.

    "בדרך לתחנת הרכבת בנהריה אמר לו פעם אביו: "חליל, אתה יודע שאם תחליט לא להתגייס נהיה מאחוריך", וחליל השיב: "אבא, אני יודע". עכשיו אומר אביו בלחש: "יכול להיות שאלמלא התגייס, כל זה לא היה קורה".
    זה מה שצריך לזכור. זה המסר של גדעון לוי. זה ולא שום מסר אחר. טלי לטוביצקי אמרה את זה באופן מפורש יותר ברשימתה "יצא המרצע מהשק\ תדע כל אם עברייה".
    [סוף התגובה]

    הנה תגובתו לתגובה זו, במקרה ויחליט למחוק גם אותה:
    עידן ודרור – אכן, אני משתמש בכתיבתי כדי לקדם את האג'נדה שלי. דומני ששניכם עושים זאת, כל אחד בדרכו.

    עידן – אני מכבד את דעתך, למרות שאיני מסכים לה. אני רק מסתייג מאמירתך שאני "מעמיד פנים" רק משום שאני לא חושב כמוך בדיוק בעניין זה.

    דרור- אני מסכים לחלוטין עם אמירתך "כשאדם שם קץ לחייו אין הוא עוסק בשיקולי מוסר, אלא הוא נמצא במצב נפשי כל כך קיצוני עד שאין לו שום אפשרות לשקול שיקולים רציונלים, כמו למשל, בזמן כתיבת מאמר. " אפילו כתבתי את זה במפורש.
    [סוף תגובה]

    אני מניח כי אותו ציוני לא ייעז למחוק את תגובותיו של עידן לנדו. למקרה שכן, הנה גם תגובותיו:
    "הייתי שמח אם היית נותן ציטוט אחד לפחות מגדעון לוי שיתמוך בעמדות שאתה מייחס לו.

    קראתי את הכתבה שלו בגרון חנוק. לא ראיתי שם שום "רומנטיזציה" של התאבדות ולא "הצדקה". הביטוי "מצא מנוחה" הוא בסך הכל ביטוי; הכוונה היא שבחייו הרגיש האדם רדוף כל העת, נתון במלכודת, בין המצרים. ואת זה הכתבה מעבירה היטב.

    לא מתפקידו של גדעון לוי, שבא לראיין הורים שכולים, לכתוב מאמר דעה נוקב נגד תופעת ההתאבדות. תפקידו היה לתת להם קול – שהרי הם, כזכור, יצרו קשר איתו, ורצו לספר את הסיפור של בנם. את זה הוא עשה היטב, פשוט באמצעות סיפור העובדות. אם יש לך אג'נדה אישית שלך בעניין ההתאבדויות, פשוט תכתוב אתה מאמר דעה כזה. לא ברור מה גררת את הכתבה של לוי לכאן.
    [סוף תגובה ראשונה של עידן לנדו]

    "רק כדי להבין עד הסוף. אוקיי, לא ייחסת לו עמדה כלשהי ביחס להתאבדות. אתה פוסל את עצם פירסום הכתבה. אתה טוען שעצם פרסום הכתבה על צעיר שהתאבד, בין השאר, על רקע של שבר אידאולוגי (או לא, זה לא ממש חשוב) – הוא עניין מגונה. חוסר אחריות מוסרי.

    אבל במקרה הזה, ההורים הם שביקשו מגדעון לוי לכתוב. אני מבין שלדעתך לוי היה צריך לסרב, כי זה לא מוסרי לכתוב על התאבדות של צעירים. או אולי ההורים עצמם נהגו בחוסר אחריות מוסרית, כשרצו לפרסם את המקרה, כי ראו שיש בו חשיבות ציבורית גדולה (ואני מסכים איתם).

    אני לא מיתמם, אני באמת מנסה להבין את הפוסט שלך.

    ובאופן כללי יותר: אסור בכלל לכתוב על התאבדויות של צעירים? לא מקרים פרטיים, ולא סטטיסטיקות? צריך להתנהג כאילו זה לא קיים? זרקת פה הסתייגות מאד מעורפלת. כאילו יצאת מוסרי יותר, בעצם יצאת פטרוני".
    [סוף תגובה שנייה של עידן לנדו]

    "גלעד, הרי הכל כאן כל כך פוליטי, ואתה מעמיד פנים כאילו רק הדאגה לחיי אדם עומדת בראש מעייניך. בוא נהיה הוגנים קצת יותר.

    בעיתונות מתפרסמות אינסוף כתבות תדמית ליחידות קרביות. כתבנו התלווה למסתערבים, כתבנו התלווה לסיירת, וכד'. במקביל, מגיעים מאות קצינים לבתי ספר תיכוניים להציג את נפלאות השירות הצבאי, והקרבי במיוחד. שירותרומים, הנחות לחיילים, אירועים מיוחדים עם קהל של חיילים. בלי סוף; המדינה הזאת כל הזמן מעלה על נס את השירות הצבאי, מתחנפת אליו וסוגדת לו.

    אבל בצבא מתים. והורגים. וגם מתאבדים. והצבא הוא גורם האלימות הראשון במעלה, בתוך החברה הישראלית, ובחברה הפלסטינית, שהיא שולטת בה. על אז כל חיי האדם האלה, המבוזבזים לתפארת, אין לך מילת מחאה. רק על גדעון לוי, שכתב על מתאבד אחד, שהתאבד דווקא על רקע האלימות המטורפת של החברה סביבו (וחוסר יכולתו לשנות בה) – על זה יש לך. לוי לא נהג באחריות, אבל מדינה שלמה, שמטפחת פולחן מוות והקרבה – אחראית לגמרי".
    [סוף תגובה שלישית ואחרונה של עידן לנדו]

    אהבתי

  5. דרור בל"ד – בשם ההסתדרות הציונית לדורותיה אני רוצה לספר לך שאתה פשוט טרול אובססיבי. כל פעם מוצא לך מישהו אחר להיטפל אליו. גמרת לריב עם אחד, אתה עובר לאחר. אנחנו הציונים לא נגמרים כל כך מהר, ככה נראה.

    ותנסה שיאצו – זה יעשה לך רק טוב.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: