שיח לוחמי המזרח / יובל גלעד

ארז ביטון באשקלון cc wikipedia

בתור אשכנזי אסלי, לא גדלתי עם מודעות רבה למאבק המזרחי על מקום בחברה הישראלית וכבוד למורשת המחוקה על ידי השלטון המפא"ניקי. חברתי הראשונה היתה מזרחית, חלק מחבריי היו אשכנזים וחלק מזרחים, ואפילו לא שמתי לב מי הוא מי. אמנם, בארוחות משפחתיות אצל סבתי הייקית, נשמעו מדי פעם הערות גזעניות ללא כחל וסרק, לגבי ה"לבאנט", לגבי פוליטיקאים מזרחיים וכו', אבל ראיתי בכך שריד לגזענות גרמנית עתירת היסטוריה והישגים. 

עם זאת, כנראה שהדברים עדיין קיימים עמוק בחברה הישראלית. בבלוג שלי באתר "בננות", בפוסט העוסק בביקורת, העליתי את ההשערה בדבר הקולות המזרחיים המחוקים בספרות העברית. מיד נעניתי בבוז אשכנזי עיקש, על כך שכלום לא נמחק, הכל היה בסדר, מי שרצה כתב ופרסם, וזהו.

אז זהו, שלא. הגיליון החדש של כתב העת הותיק "אפיריון", הקיים מאז 1982, מוקדש לסופר הותיק יצחק גורמזנו-גורן. גורמאזנו התפרסם בעיקר בזכות הרומן שלו "קיץ אלכסנדרוני" העוסק במשפחה יהודית מקהיר המבקרת באלכסנדריה בימי מהפכת הקצינים. אבל כתיבתו הענפה הובילה אותו להקים כתב עת בשם "הכיוון מזרח" והוצאת ספרים בשם "בימת קדם" המשמשת במה ליצירותיו ולגילוי יצירות כמו זו של שושנה שבבו, המספרת המזרחית שנשכחה.

כתבי העת, בימינו, כבר אינם זוכים לתפוצה רבה. מדובר על כמה מאות עותקים, לכל היותר. אבל כשכתב עת מופיע שנים על שנים, בקביעות עיקשת ואידאליסטית, ומהווה כר פורה לגידול יוצרים, הרי הוא מכה שורשים בתרבות מעבר למספר הקוראים הישיר. וזה המקרה של "אפיריון", שמייסדו הינו ארז ביטון, המשורר רב הזכויות, וכיום עוזרת בעריכה רחל קלאהורה- ביטון. הגיליון החדש, מספר 117 (ואגב, קשה להשיג את כתב העת בחנויות, אבל אפשר לעשות מנוי משתלם לשש גיליונות במחיר 120 ש"ח, להזמנה במייל apyrion@gmail.com ולא, אני לא מקבל אחוזים…) מוקדש כאמור ליצירת גורמאזנו. אבל אין מדובר בגיליון "אגו" נפוח, שנועד להלל את יצירת המחבר, אלא בגיליון ידידותי למשתמש שאינו בקיא בכתבי הסופר (כמוני). הקטעים המובאים יפים, ומרשים גם היקף הכתיבה הכולל בין השאר גם מונוגרפיות על ר' יוסף חיים מבגדד, ר' חיים בן עטר ואגדת חייו של יהודה הלוי. מובאים קטעים מיצירות המחבר, בצירוף מחשבות והערות של המחבר עצמו, בין השאר קומיקס משעשע שצייר בילדותו.

במרכז הגיליון עומדת שיחה בין ארז ביטון ליצחק גורמאזנו גורן, מעין "שיח לוחמים" ספרותיים ותיקים, מזרחיים, שסירבו להתקפל ולכתוב יצירות "חמודות" עבור קהל אשכנזי, ולכן תהליך התקבלותם היה ארוך ומייגע, ועדיין לא הסתיים. זהו מאבק של כתיבה ספרותית תוך שמירה על איכויות אסתטיות מחמירות, ולצידו מאבק "לפנות מקום" ליצירות שאינן עוסקות רק בגבר האשכנזי הלוחם, של יצירות עוז, או בסיפורי המושבה של מאיר שלו.

שואל ביטון את גורמאזנו, מתי נולדה אצלו "המודעות המזרחית". ותשובתו מפתיעה: אין מדובר בקינה על קיום מעברתי, אלא להיפך, הלם תרבות של מי שהגיע מתרבות גדולה לקיום צברי כוחני:

"הגעתי לארץ מאלכסנדריה ספוג תרבות מערבית. זה היה ב-1952… בניגוד למה שכתבו רבים מן היוצרים המזרחים – שהם ניצבו מלאי התפעלות מול ה'קיבוצניקים' והחברה הצברית, ורצו להידמות להם – אני בדיוק להיפך… ה'ילידים' נראו לי בלתי מתורבתים, גמלוניים, די בורים… היה אצלם פולחן של בורות, מין בון טון פוסט פלמ"חאי, השולל השכלת יתר…"

תיאור מעניין ואקטואלי גם לימינו. התרבות הישראלית מעולם לא חיבבה השכלה, אלא אם כן היא מכניסה כסף. זו תרבות של כוח וכסף, של בוז ל"יפי נפש", כפי שתאר יפה ס. יזהר ב"חרבת חיזעה" עוד ב-1949. גורמאזנו מספר שבכלל לא נראה מזרחי, ולכן לא היה מודע לקיפוח בתחילה. הוא הגיע מאלכסנדריה שם התחנך על תרבות מערבית, ואף חש עליונות כלפי הערבים. הוא מספר על כך בכנות, ולמעשה מעיד שהגזענות היא עניין של גיאוגרפיה, ומושתת עמוק בנפש האנושית.

מגלות לגלות

גורמאזנו חזר מארצות הברית ארצה בסוף שנות השבעים, וגלה התעוררות של תרבות מזרחית ומודעות, אצל ויקי שירן, למשל. והחלו דיונים בנושא:

"כל אחד מאיתנו לבדו לא היה מגיע להבנת מהו המזרחיות והתרבות המזרחית… אתה מגלה שהסוגיות מורכבות למדי, שהרבה תלוי בניואנסים… יש לפרק את הסטריאוטיפ. וזה אינו קל. למשל, למה סאלח שבתי סטריאוטיפ, כשבסך הכל, גם לקישון וגם לטופול היו כוונות טובות? התשובות המקובלות – לאיש אין ביוגרפיה, ולא יודעים מאיפה הוא בא בכלל, והוא 'מזרחי כללי'. ברגע שהמילה כללי נכנסת, אתה יודע שאתה באיזור ההכללות, כלומר – הגזענות…".

מעניינת האמפתיה של גורמאזנו לקישון וטופול. אין כאן ה"זעם המזרחי" הרגשני שהמרכז נוהג לייחס למאבק המזרחי, אלא מאבק של אינטלקט מפוכח לפרק סטיריאוטיפים מזיקים. וארז ביטון מספר על עצמו:

"אצלי זה היה שונה. בהתחלה כתבתי בלי סימני היכר בכלל. שירים בלתי מזוהים, לא מזרחים ולא אוטוביוגרפיים. את "מנחה מרוקאית" הוצאתי רק אחרי שהבשיל בי האלמנט המרוקאי… בהתחלה "אפיריון", שהקמתי ב-1982, היה החלוץ. זה היה המקום היחידי שנתן ביטוי ליוצרים צעירים מזרחיים. מאוחר יותר התחילו גם "מאזניים" וכתבי עת אחרים. היום אין בכלל בעיה למשורר מזרחי להיכנס לכל מקום."

גורמאזנו מספר על הקמת ההוצאה לאור וכתב העת "הכיוון מזרח", שנאלץ לעשות על חשבון זמן כתיבה:

"חלק מהדיכוי זה שבמקום שאני אעסוק רק בספרות או באמנות, נאלצתי לעסוק גם בפעילות ציבורית כדי לתת קול לתרבות מושתקת. .. שום דבר לא קורה מעצמו. אין אבולוציה כמו בטבע. יש מאבקים והם שיוצרים את המפה של המחר.

וכאן, לרגע של מחלוקת, כמו שאומרים בכדורגל. ביטון וגורמזנו מדברים על השיפור ביחס לתרבות המזרחית, ובוודאי שיש שיפור שכזה. אבל הדברים עדיין לא פתורים, לטעמי. סופרי רבי המכר שלנו עדיין כותבים על תרבות אשכנזית, ואם מסופר על תרבות מזרחית אז היא צריכה להיות "חמודה" וקלה לעיכול, ולא אזכיר שמות כדי לא להעליב. ספרי שמעון בלס למשל, ו"המעברה" ספיציפית, עוד לא ממש התקבלו על ידי הקהל הרחב בארץ.

גורמאזנו מספר על שנים שבהן לא הצליח להדפיס את ספריו, והנה ספרו האחרון נדפס בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" המכובדת. אז ראשית, הספר יוצא בסדרת "הכבשה השחורה" של חנן חבר, שכבר משמה אפשר להבין שהיא מיועדת לכבשים שחורות, כלומר מזרחיות. זו הסדרה בה יוצאים גם ספריו של שמעון בלס, בזכות חנן חבר בלבד. ושנית, מדובר ברומן היסטורי המרחיק לתקופה אחרת. וביטון מדבר על תגובות יפות מאד לספרו האחרון, "תמביסרת, ציפור מרוקאית". הוא מדבר על "קבלה נהדרת של הספר והאלמנט המרוקאי המזרחי… הנה בא אלי הירש ואומר 'זה לא פולקלור, זו יצירת אמת גדולה'. "

אז נכון, יש התקבלות חלקית. אבל המרכז, ההגמוניה, הקאנון, אוהב לחבק את מתנגדיו הראשיים, "לבלוע" אותם לתוך הקאנון, העיקר שישתקו.

גורמאזנו מגיב במעט סקפטיות לתהליך ההתקבלות, כשהוא מזכיר את "מזרחי המחמד" שתמיד היתה לאליטה האשכנזית, פעם היה זה הזז, פעם מוסינזון, ופעם בורלא. ואז מנסח יפה גורמזנו את המזרחיות:

"מזרחיות בתרבות זה לא רק עניין גנטי, זה במידה רבה עניין של הלך רוח… הנטייה של המערב זה לחלק כל דבר, לקצץ, לפרק לגורמים. הנטייה של המזרח היא לאחד וליצור הרמוניה, לעגל. הדבר העיקרי שאני דוגל בו – "האדרת הרגש", כלומר, קבלת הרגש באהבה… המזרח יש בו קבלת הרגש, בגלל זה קיימת זיקה בין המזרח התיכון למזרח אירופה… אני מאד אוהב את בשביס זינגר. עם כל הציניות שבו, זו איננה ציניות 'צברית' אלא ציניות 'מזרחית', שיש בה המון רגש".

את הנטייה המערבית לעבר האינטלקט אפשר לראות היום במייצג הצברי המובהק, שר הביטחון שלנו, שעל האינטילגציה הרגשית שלו אין צורך להרחיב. ובכלל, האינטלגנציה הרגשית של מדינתנו ככלל כלפי הערבים המקיפים אותה היא קטסטרופה. אנחנו איננו מבינים את שכנינו, ולכן הסיכוי לעשות "שלום", אותו עגל זהב של השמאל, נמוך. "הם" לא יגידו לנו מה "הם" רוצים, אנחנו נסביר להם מה הפיתרון, והם יקבלו.

המזרח התיכון סביבנו, הים התיכון מחבק אותנו, ואנחנו מסרבים להיות פה. אז נכון, נותנים במה ליוצרים מזרחיים, אבל חלק מזה, כפי שמציין גורמאזנו עצמו, הנה המגמה הפוסט מודרנית השלטת כיום בה כולם נכנסים. אי אפשר להיות אופזיציה, כי כולנו יחד במדינה. כולנו בעד שחרור גלעד שליט, כי זה המכנה המשותף הכי בסיסי. אין כמעט מחאה. אין הבדל בין לבני, ברק וביבי. הים התיכון קורא לנו להיות פה, לא להיות אמריקה מדומיינת שסופה יהיה רע ומר, ועדיין לא מאוחר. ומחמאות ל"אפיריון", שכותבת המשנה שלו היא "כתב עת ים תיכוני".

4 תגובות בנושא “שיח לוחמי המזרח / יובל גלעד

  1. כל התפיסה הזאת של גורמזאנו -גורן על ההבדלים כביכול בין המערב המפריד והמזרח המחבר נראים לי כשיח פשטני מעין כמוהו.
    יצחק גורמזאנו פירסם לאחרונה רומן על הדונה גרציה מנדס והוא טען בראיונות גם באפיריון " שהמדובר בדמות שנשכחה לחלוטין כתוצאה ממזימה "אשכנזית ".
    האומנם?
    או שמה זה דווקא יצחק גורמזאנו גורן שמנסה להשכיח את כל מי שעסק בדמות הזאת לפניו ?
    ( והם לא מעטים בכלל)
    ראו
    המזימה הציונית -אשכנזית גרציה מנדס
    http://www.yekum.org/2011/03/%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%97%d7%aa%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%a0%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%9d/#comment-1287.

    אהבתי

  2. עוד דבר מתי :
    כל ההצהרה הזאת "מזרחיות בתרבות זה לא רק עניין גנטי, זה במידה רבה עניין של הלך רוח… הנטייה של המערב זה לחלק כל דבר, לקצץ, לפרק לגורמים. הנטייה של המזרח היא לאחד וליצור הרמוניה, לעגל. הדבר העיקרי שאני דוגל בו – "האדרת הרגש", כלומר, קבלת הרגש באהבה… המזרח יש בו קבלת הרגש, בגלל זה קיימת זיקה בין המזרח התיכון למזרח אירופה…" נראית לי כתורת גזע חדשה.
    מי זה בדיוק "המערב " " צרפת ? איטליה ? בהם אין האדרת הרגש ?
    ואם כך מי היו כל אותם פילוסופים ערביים ומזרחיים מימי הביניים שהפלא ופלא שמו דגש על ההיגיון והרציו ?
    \הרמב"ם אבן סינא אבן רושד ? אלו שעסקו בפילוסופיה בזמן שבמערב עסקו בשריפות אנשים רגשניות ?
    איך הם מסתדרים עם כל זה?
    הצרה היא שהם בכלל לא מסתדרים .
    אדם תוקפני היה אומר שכל זה נשמע כהבלים גזעניים אבל אני אומר לא ,אלו דברים שברגש שפשוט אין טעם להתייחס אליהם ברצינות , אלא כמטפורה בלבד למצבו של האדם המודרני או משהו מעין זה.
    .

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s