מחשבות על קיום ערבי ישראלי / יובל גלעד

הדרישה ל"נאמנות" מערביי ישראל איננה אלא גזענות בוטה מחופשת לעיקרון דמוקרטי. מרבית ערביי ישראל נאמנים הרבה יותר ממה שאפשר היה להעלות בחלומות הורודים ביותר. העסוקים בטרור הם בודדים ממש, ולמעלה ממליון וחצי מאזרחי המדינה נאמנים, עובדים, משלמים מיסים, ומצייתים יפה למערכת המקפחת אותם מדי יום, בכל תחום.

הדבר פנומנאלי: שוו בדמיונכם קיום יהודי בגלות, בפולין נניח, כשחלק מהיהודים חופשיים יחסית, ואילו החלק האחר סגור, נתון בעוצר, וסובל פוגרומים. זהו מצבו של הערבי הישראלי, שאחיו הפלשתינאים סובלים (חלק מזה באשמתם, כמובן) ממצבי קיום בלתי נסבלים. הערבים בעלי תעודת הזהות הכחולה הנכספת הם למעשה היהודים האמיתיים של המדינה הישראלית, והישראלים הם הגויים, הפריצים. הכול התהפך כאן. האם בשביל זה הקמנו מדינה? בשביל להיות פריצים? בשביל לגרש פליטים אפריקאיים נמלטים מטבח? שמטנו את הקרקע המוסרית מתחת לקיום המדינה, נותרה רק הקרקע הכוחנית.

רוב חיי עבדתי בחנות ספרים קטנה בתל אביב,שנסגרה עקב חוסר יכולת להתחרות עם הרשתות. חנות ספרים קטנה של סבתי, עם ספרים באנגלית וגרמנית, חנות של הייקים שהיתה קיימת 80 שנה. אבל הסיפור הפעם הוא על המנקה של החנות הקטנה, סאלח, אדם אינטליגנטי וחכם ביותר. איתרע מזלו ואחיו נבחר להיות מלומד המשפחה, שכן לא הייתה יכולת כלכלית להעמיד יותר מסטודנט אחד. זו לא בושה להיות מנקה, כמובן, גם אם יש לך כישורי אינטלקט אחרים. עצוב, אבל לא נורא. מה גם שסאלח בהחלט נראה משלים עם מצבו.

אבל המצב היה מביך: למה אני לא מנקה את החנות שלי? כי רציתי לתת עבודה לסאלח (שאגב, מסתדר לא רע, העסיק בני משפחה כקבלני משנה לעודף עבודות שהיו לו). אני, היהודי הפריץ, יושב מוקף בספרים, בעל הכוח, והוא מנקה. מה עושים? מדברים על כדורגל, כמובן.

למזלי, אני מבין לא קטן בכדורגל, וכך נוצרה הזדמנות לדבר על משהו שאינו מכאיב. מדי פעם, בתקופת המתקפה על עזה, לא הייתה ברירה אלא להחליף כמה מילים בנושא, אבל בדרך כלל בני-סכנין וברצלונה היוו מצע לשיחות נעימות, שהרי כדורגל מאחד את העולם.

ואז הגיע מבצע "עופרת יצוקה" הנשגב, וסאלח הגיע לנקות. לא יכולנו לעקוף את הנושא, הבעתי הזדהות, הוא בלשון דיפלומטית אמר שזה לא בסדר מה שקורה שם, והייתה שתיקה כואבת. שנאתי את עצמי, אבל מה יכולתי לעשות? האם מורת הרוח הקטנה שלו תוך כדי שטיפת חנות הספרים הנה "חוסר נאמנות" אדון ליברמן? ולמה בדיוק אתה נאמן?

מדי שבת עושה טור ארוך של מכוניות חדשות, ג'יפים לא מעטים, את כיוונו למסעדות יפו. פקק של פריצים, בעלי הון. אמנם טוב שיש חומוס ודגים, ונוצר קשר מסוים, גם אם על בסיס הקיבה בלבד. כל ביקור או שהות ביפו הם בעלי פוטנציאל דו קיומי מרפא. אבל רידוד מצבו של הערבי ישראלי לנותן שירות – מלצר וטבח, מצער.

איזה עבודות פתוחות בפני ערבים ישראלים? תמצאו אותם בדלפקי מקדונלדס, ובדלפקי הסופר פארם, כרוקחים. או בשירותי הלקוחות של חבורת סלולר.

כשאני יושב בטיילת של תל אביב יפו, קרה לי לא מעט לראות שוטרים משועממים, אולי כאלה שהנשים שלהם עיצבנו אותם, עוצרים ערבים לשם שעשוע, דורשים לראות תעודות זהות. לאן יוליכו הצעירים את העלבון? לצריכת סמים והרס עצמי, לפשע, או סתם לנסיעה פרועה במכונית עם מוזיקה ערבית בווליום גבוה. חוסר מוצא.

ואז עוד באים ומאשימים אותם בחוסר נאמנות? איך אפשר להיות נאמן למדינה שמדכאת ושמה בעוצר והורגת חלק מבני עמך? איך אפשר לאהוב את הדגל שבשמו גורשו בני עמך? והם בכל זאת נאמנים, בוחרים בחיים, ביומיום, באמונה באל. אבל גם זה לא מוצא חן בעינינו: שלא יהיו לנו אסלאמיים יותר מדי. (וזה לא רק אנחנו, שהרי בצרפת אסרו על כיסוי ראש נשים וכו').

אז ישנו ערבי המחמד, סייד קשוע. כותב וסאטיריקן מוכשר, עלה התאנה בעיתון הממסדי, במוסף המחייך של היהודים ליום שישי. כתיבתו מזכירה יותר את כתיבת הספורים היהודיים האמריקניים כפיליפ רות, מאשר ספרות ערבית. והוא יודע את זה.

מדינת ה"אנחנו בסדר". מדינת ה"שלא יטיפו לנו". מדינת הנרקיסיזם וההצדקות העצמיות.

עוד לא הכול אבוד פה, אבל לא נשאר הרבה זמן. האימפריה הישראלית לא תשרוד עם גזענות שכזו. פשוט לא. המזג הטוב של הערבים הישראלים, הסבלנות של הפיליפינים שעובדים כאן, העדינות של האפריקאים הפליטים, ואפילו מוסר העבודה של העולים ברוסיה הם הסיכוי האחרון לריכוך הכוחניות של הצברים (שיש לה סיבות טובות למדי, שהרי אחרי השואה היינו חייבים להמציא יהודי חדש, חזק, שיגאל אותנו מהטראומה).

אין כאן טובים ורעים. יש כאן מצב לא טוב. יש חברה שצריכה לפתח סובלנות, ולבל את מצב השעטנז התרבותי קיומי, בדומה לחברה האמריקנית (בלי הקפיטליזם, כמובן). עוד לא מאוחר, אבל מתחיל להיות, כמו שאומר בוב דילן באחד משירי תקליטיו האחרונים:

ITS NOT DARK YET, BUT ITS GETTING THERE

ולסיום, שני שירים פרי עטי, אחד על המצב הערבי ישראלי, והשני על "ניצול" זכר השואה:
*
הים של יפו
זורם רגוע
עד שנתקל
בשובר- הגלים
כמו נער ערבי
בשוטר מבקש
תעודת זהות

*
כסוס רוקע
לפני צריבת
פרסה רותחת
לכף רגלו
כך הנערים
של כיתה ז'1
מפריעים לפני
רגע הכניסה
ל"יד ושם"

10 תגובות בנושא “מחשבות על קיום ערבי ישראלי / יובל גלעד

  1. השיר השני יפה מאוד.
    את סוגיית הנאמנות של ליברמן אפשר בקלות להפוך. על פי פרספקטיבה בריאה יותר, אפשר לטעון שהוא ואנשי המחנה שלו הם הבוגדים, ופעילי השמאל דווקא הם הנאמנים לחברה ולערכיה. ליברמן מתכחש לערכים שליוו את הקמת המדינה, שסוציאליזם היה אולי מרכיב עיקרי בהם (לפחות כלפי פנים). למעשה, כמעט כל פעיל פוליטי, במרכז ובשמאל, כולל למשל דב חנין, הוא פטריוט הרבה יותר מליברמן. אלא שליברמן יודע אמת פשוטה: ליבוי של פחד ושנאה, נגד ערבים ונגד השמאל, הוא עניין הרבה יותר "סקסי" מאשר דיון בעניינים "יבשים" כמו פערי שכר, זכויות סוציאליות, איגודי עובדים, שעות נוספות וכו'.

    אהבתי

  2. מתי אני לא יודע אם התכוונת או לא

    כתבת

    האם בשביל זה הקמנו מדינה? בשביל להיות פריצים? בשביל לגרש פליטים אפריקאיים נמלטים מטבח? שמטנו את הקרקע המוסרית מתחת לקיום המדינה, נותרה רק הקרקע הכוחנית.

    אני לא חלק מהקולקטיב של הקמנו מדינה .

    אהבתי

  3. שלום שאול,
    מתי לא כתב את זה, זה אני, יובל. אבל כל מי שחי פה הוא חלק מהקולקטיב, בין אם הוא מסכים עם מה שנעשה או לא. והרשימה הזאת, בכל אופן, נכתבה מתוך תפיסה שלפיה עדיין, על אף כל חטאיה, ובדוחק, המדינה שהוקמה צריכה להמשיך להתקיים. ושהערבים הישראלים שמנסים לתאר אותם כ"גיס חמישי", "סוס טרויאני" או סתם מפלצות פרימיטיביות, הן נכס למדינה, בסובלנותם (גם אם היא נעשית בלי תברירה), בפקחונם, בפשרנותם, ובחיבור שלהם למזרח התיכון, חיבור אותו אנחנו, הצברים, איבדנו מזמן.

    אהבתי

  4. בהנחה שאין לך כוונות זדון, יש לך טעות גדולה. לא כל מי שחי פה הוא חלק מהקולקטיב. המדינה שהוקמה לא צריכה להמשיך להתקיים במתכונתה הנוכחית, וכל הדיבורים האלו רק מסירים את המסכה מפני אלה המכנים עצמם שמאל ישראלי על שלל חלקיו.

    ובין אם צריכה ובין אם לא, המדינה הזו לא תמשיך להתקיים עוד הרבה זמן. למה? כי כך קבעו עדי אופיר ואריאלה אזולאי, כי כך חזה סמי שלום שטרית, כי למסקנה זו הגיעו יהודה שנהב, ברוך קימקלינג ועוד כמה אנשים הבזים לשמאל הישראלי בכלל ולשמאל האשכנזי בפרט. קביעה כמו זו שלך הופכת אותך לאוייב המאבק הפלסטיני, למשתף פעולה עם הציונים ימ"ש, וזורעת ייאוש, אך בעיקר בוז, בקרב הפלסטינים בכלל והפלסטינים אזרחי המדינה הציונית בפרט (אותם כינית ערבים ישראלים).

    כדי לדעת למה הקמנו מדינה (לא אני ולא שאול לא הקמנו שום מדינה – אתה אולי הקמת מדינה) די לקרוא את מאמרו של איל ניב – כיצד הומצא הרוב היהודי. כדי לדעת עבור מי הקמנו מדינה, די לקרוא את ספרו של יהודה שנהב היהודים הערבים.

    לידיעתך, הציונים האשכנזים הקימו מדינה אחרי שגירשו פלסטינים וגזלו את אדמותיהם. לאחר שגורשו מספיק פלסטינים, רובם הפכו לפליטים, אז ורק אז הוכרזה כאן דמוקרטיה. היללות על גירוש פליטים אפריקנים הינן יללות ע"מ למרק את המצפון ותו לא. לא שמטנו את הקרקע המוסרית מתחת לקיום המדינה הציונית כי מעולם לא הייתה קרקע מוסרית, ובזה השמאל הישראלי מסרב להכיר. לכן כשהגיע זמן הטבח בעזה לא ידעת היכן לקבור את הבושה ודיברת על כדורגל.

    גם אני עבדתי עם פלסטינים תושבי אל קודס (שאינם אזרחים של שום מדינה) בתקופת הטבח בעזה. היות ואיני יכול להסתדר בחיי היום יום שלי עם ציונים, חיפשתי כשהגעתי לארץ לאחר שמונה שנות גלות, אנשים המדברים בשפתי. מצאתי מטבח באיזור הרי י-ם, ולאחר שאמרו לי "עזוב, עובדים שם רק ערבים", ידעתי כי שם מקומי. ראיתי את אהוד ברק צועק זנגה זנגה ואת כל הציונים מריעים לו. דעותיי היו ידועות ולכן לא דיברתי על כדורגל, אלא הצטרפתי אליהם להפגנת ה100 אלף בסכנין. כשחזרתי בערב (בסכנין יש חומוס מצויין, אם זה מה שמעניין אותך), נדהמתי לגלות כי השמאל הישראלי, שלא שלח ולו נציג אחד להפגנה זו, קיים הפגנה משלו, והתנהל ויכוח האם להניף את דגלי ישראל בהפגנה.

    "אין כאן טובים ורעים. יש כאן מצב לא טוב. יש חברה שצריכה לפתח סובלנות, ולבל את מצב השעטנז התרבותי קיומי, בדומה לחברה האמריקנית (בלי הקפיטליזם, כמובן). עוד לא מאוחר, אבל מתחיל להיות".
    הבלים מוחלטים. יש טובים ויש רעים. אל תעז להסיר אחריות מפשעי הציונים ומפשעי השמאל היהודי-ישראלי. לו היה מרגיש אותו עובד כי אתה באמת מצטער על הטבח בעזה, לא היית צריך לחוש אי נעימות, לא הייתם צריכים לדבר על כדורגל, לא הייה צריך לגנות בלשון דיפלומטית את "פשעי עופרת יצוקה" אלא לקלל בשפה לא דיפלומטית את הפושע אהוד ברק. זה מה שיהודים וערבים שמסרבים להיות אויבים עושים בזמנים כאלה: מקללים את הציונים מבוקר עד ערב.

    ישנם רק שני ימים בשנה בהם מותר לא לקלל את הציונים. היום שמכונה בשיח הציוני יום השואה והיום המכונה בשיח הציוני יום הזכרון. טובים ממך כתבו שירים טובים מאלה שהבאת כאן. סמי שלום שטרית כתב שיר עבור ימים אלו (ארור האומר יזכור), ואילו אריאלה אזולאי כתבה שיר המלמד על היחס הלגיטימי היחיד לפשעי רוצח הילדים אהוד ברק (כולנו פלסטינים). מומלץ לך לקרוא שירים אלו, להתנער מהקולקטיב הישראלי ולהכריז עליו כלא לגיטימי. עד שלא תעשה כך, תהיה חשוד בהשתייכות לרצון הקולקטיב היהודי-ישראלי להמשיך ולהנות מהפריוילגיה שלך כיהודי בארץ לא לך על אדמות שאינן שלך.

    אהבתי

  5. שלום דרור בל"ד העצבני
    השיח שבו נבחן כל שמאלני לפי מידת הדקדוק שלו בציות למסקנות הנחרצות באשר ל"יישות הציונית" וזוועותיה עוד לא הביא לדבר, וגם לא יביא לדבר. למה לך לגלוש באתרים שעדיין מנסים לשנות משהו אם נואשת, וכל העסק מגעיל בעינייך? עם ישראל מקומו כאן, בתוקף זכותו ההיסטורית ובתוקף חוסר הברירה של המאה הקודמת שגרמה לנדידת מיליוני יהודים.
    אבל אין כאן עניין של צדק, אלא תנועת לוחות טקטוניים היסטוריים, טרגדיה יהודית שגרמה לטרגדיה פלסטינית, בחסות קולוניאליזם, אימפראיליזם, קפיטליזם ושאר רעות חולות שהלכו ידי ביד עם הציונות מראשית דרכה. עם זה אני מסכים.
    הרדיפה הזאת אחרי 'אני הכי צודק וכולכם חארות' היא ילדותית.
    יכול משורר אשכנזי לכתוב שירים לא פחות טובים ממשוררים מזרחיים, ולהיפך. החד צדדיות הזאת של ראיית הסכסוך, היא ליברמן במהופך.
    ואני בהחלט שייך לקולקטיב הישראלי-יהודי, רוב הזמן לצערי, פה ושם פחות.

    אהבתי

  6. התגובה של המבולבל מבל"ד משקפת יות ממאה עדים כמה המחנה הזה לא שפוי ומעורער.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s