עיניים עצומות לרווחה


ארז ביטון. צילום: ארלה
ארז ביטון הוביל מהפכה בשירה הישראלית. הכתיבה שלו משמשת מודל להרבה משוררים, ביניהם אנוכי. דווקא ביטון (69) הוא זה שמביא אמצעי זיהוי אחר לחברה בישראל. הוא זה שערער על שלילת הגולה והכניס מסורות כתיבה מרוקאיות לתוך השירה הישראלית. הוא לא ויתר על יצירת שירה בהקשר של פיוט, ובתוך כך ערער על ההפרדה בין כתיבה דתית לבין כתיבה מחולנת. אני תמיד מתרגש לראות את ביטון, כי הוא הראשון שפרסם משיריי בכתב העת “אפיריון”.

הוא נולד באלג’יריה ועלה לישראל עם משפחתו ב–1948. כשהיה בן 11, נפצע ממטען חבלה שהניחו מחבלים בעיר מגוריו לוד. כתוצאה מכך התעוור ונקטעה ידו השמאלית.

על מה אתה עובד בימים אלה?

“אני כותב ספר שירה חדש, ‘נופים חבושי עיניים: מבוא לאיש עיוור’ (שם זמני). הספר הזה יטפל בחוויה של לא להיות בראייה, אלא להיות בראייה שהיא מחשבה, השערה לדרך קיום העולם, לראייה דרך עיניים של אחרים; דרך של חיזיון פנימי; געגוע למחוז ילדות עשיר מלא פריצה, הליכה על גדרות וטיפוס על עצים; ראייה של חסר; ראייה שהיא שמש נשברת לעת ערביים בערים של ילדותי באלג’יר, ואחר כך חוסר ראייה וניסיון של דיבור פנימי במקום ראייה. זה ספר שבא לתת ביטוי לסוג אחר של חוויה שאני מרגיש צורך לסכם אותה. זה לא אומר שאני מבטל את חוויית הזהות הישראלית, הלוקאלית. פרסמתי ב’הכיוון מזרח’ החדש שיר שנקרא ‘בית הכנסת הישן בלוד’ – איך עמידר שברו את בית הכנסת של ילדותי. ההריסות של שכונת ילדותי בעיר לוד הן דוגמא להריסת החזון הציוני. הטכניקות הללו של עורמת המערכות, שלא השתנתו אלא השתכללו. היום זה בדמות המינהל, שמנשל אנשים ומנטרל את הצד האנושי, האישי, של מגורי בני האדם. כל המערכות הבירוקרטיות הממסדיות יוצרות גלות בתוך הארץ. גם פרסמתי שיר על בית הכנסת באוראן, שם גדלתי עד גיל חמש”.

איך התקבל הספר שלך “תימביסרת: ציפור מרוקאית” (2009)?

“לתדהמתי הוא התקבל טוב מאוד. פחדתי שיאמרו, ‘ארז ביטון כותב עוד פעם על חוויות של מרוקאים, של מרוקאיות’. תמיד היתה לי הרגשה שלא מתחברים לשירה האתנית שלי, הלוקאלית, ומעדיפים שירה נטולת זהות, ללא מראה, מקום וזמן. והנה, דווקא ההחלטה שלי ממקום של אמת פנימית – ביטוי ממוקד לחוויות הילדות שלי בשנות ה–50’ – יצרה את הספר הזה. השירים הקימו לחיים את הדמויות שנעלמו ונכחדו. הבשורה של ארץ ישראל ושל הציונות הבקיעה אותם ובקעה אותם לגזרי שבבים, והם נעשו שבבים שבבים”.

אפיריון בסכנה

ביטון הוא גם עורך “אפיריון”, כתב עת לספרות ותרבות, שזו משימה סבוכה למדי, לפחות בימים אלה. “אני בצרות צרורות ובמאבקים נוראים עם משרד התרבות ומשרד האוצר”, הוא אומר. “בשנים האחרונות האוצר הציב נציב שלטוני על משרד התרבות. מי שמנהל את התרבות זה משרד האוצר דרך רואה חשבון של האוצר. נמאס לי עד כדי כך, שאני שוקל להפסיק לקבל מהם כסף ולהוציא את זה לבד. גם ככה אני מממן את זה ארבעים אחוז מכספי. הסוף יהיה שהם ישיגו את מטרתם – לרסק את כתב העת. כמו שהיום הם מרסקים את כתבי העת ‘מאזניים’, ‘הכיוון מזרח’ ואחרים. וכל זאת בגלל עמדה פשיסטית, קפיטליסטית. יש התכווצות של מערכות תרבותיות שלמות, לפחות של המפעלים התרבותיים הקטנים. אנחנו מקבלים 100 אלף שקל ואנחנו צריכים להוציא חלק ניכר מהכסף רק על ניהול כספים מולם. הם רוצים להשתיק את ‘אפיריון’, בין כתבי העת היחידים שנותנים במה ליוצרים מעיירות פיתוח ושכונות, ולהשתיק אותו זו השתקה של כל היוצרים שראשית יצירתם ב’אפיריון’”.

היום ישנה הערכה עצומה לשירה, לפחות מתוך אלו שמבינים את היצירה המזרחית ואת מיקומך בתוכה. זה מסב לך סיפוק?

“אני מרגיש פחות בודד ופחות מנוכר, בעיקר כשאני רואה משוררים מדורות אחרים: אלמוג בהר, סמי שלום שיטרית וגם אותך ואחרים. משוררים שנותנים את אותו הביטוי לחוויה המטלטלת של הרס בתי ילדותי. אז אני מרגיש פחות ופחות זר, כאילו מעבים את הביטוי היצירתי שלי ומרחיבים אותו. כל אחד מוסיף איזה נדבך ומוסיף חוט, דגש, לקיום שלי. המשוררים הצעירים, גם של דור הביניים, נותנים לי שוב הרגשה של רלבנטיות ושל נוכחות. אבל יחד עם זאת, זה גורם לי צער גדול. כי החוויה שלהם בעיקרון היא גם של שבירה, בלבול זהותי – מי ומה אני? אירופאי? ערבי? והשבר הזה נשמע בקולם; בקולות חזקים, בכנות גדולה. וזה כואב לי, כי חשבתי שהקצוות יתאחו, הפצעים יגלידו, וזה לא קרה”.

האם הקהל הזה שומע אותך? למי אתה כותב?

“יש דבר מדהים בהתפרצות השירה הזהותית שלי. התחלתי לפרוץ בשירה רק כשכלו כל הקיצים, בעקבות הניסיון המאכזב לפגוש את האחר. בשלהי תקופת הפנתרים השחורים, כשפרצה מלחמת יום הכיפורים וכל תנועות המחאה התפרקו, הרגשתי שיא של בדידות. אז התחלתי לכתוב את השירים המחאתיים. כשהשיר ‘זוהרה אלפסיה’ התפרסם ב’מעריב’, הרבה מרוקאים צלצלו אלי והודו לי על שנתתי להם פתחון פה, וכך גם בשירים אחרים. זה הכלי, ההתרסה העליונה, של מאבק גדול של איש אחד באמצעות מילים”.

המדריך לפתיחת סתימות

לאחרונה הלך לעולמו השחקן הגדול יוסף שילוח, שהיה מידידיו הקרובים של ביטון. “כל השנים יוסי היה בעיני דמות מרתקת”, הוא אומר. “עשירה מאוד, פנימית, נועזת עם איכויות אמנותיות בלתי רגילות, יחד עם איזשהו געש פנימי, אי–שקט ואי–נחת ממה שקורה בארץ, תחושה של חוסר אונים אל מול המערכות. הוא רצה פעם להקים תיאטרון, אבל הכל נפל ונשבר אל המציאות. ישראל היתה חוף קשה בשבילו”.

דמותך נתנה לי השראה להקמת “גרילה תרבות”. מה אתה אומר על התנועה הצעירה הזאת?

“האסוציאציה הראשונה שלי זה הכוח המיוחד של היחיד. גרילה זה לא גדודים. יחיד ועוד יחיד שהופכים לאגרוף ואם הופכים לעשרה אז הם הופכים לנוכחות חריפה של שני אגרופים”.

חביבה פדיה בחרה לגור בבאר שבע שנוכחת ביצירה, במוזיקה ובתודעה שלה. מה קורה במפגש שלך עם היצירה והנוכחות המדברית המופלאה והיהודית של פדיה?

“הזיקה שלי לחביבה פדיה היא מזוויות שונות. קודם כל היא קונספטואליסטית גדולה. היא מפענחת את סודות המפגש בחיבורים הדקים שבין התופעות. היא נותנת ביטוי מדויק לתנודות התת–קרקעיות של התופעות. ובעניין הזה היא בין היחידים שיכולים להעמיד ניתוח עמוק וחד להוויה הישראלית, היהודית וגם המזרחית. ביכולת הזאת היא גואלת את ההשתקה של היצירה שלנו, השתקה שנעשית באופן שיטתי שנובע מבורות ורשעות של סוכני ספרות במשך שנים, שמידרו וגידפו אותנו בהגדרות של פולקלוריזציה, מתוך אירופוצנטריות מדולדלת. היא זורקת להם בפרצוף ובכלים שלהם את האמת הגדולה של זכות הקיום שלנו. בקשר של המדבר, אני בא אל חביבה, קצת כמו שאני בא לאמא שלי, כי אמא שלי חיה במדבר. וההדף הזה, דרך הסיפורים של אמא שלי על הכפר שלה במרוקו – מחבר אותי לחביבה, שהיא סוג של מיתוס עבורי. יותר מזה, הופעתי פעם עם יהודה עמיחי ועמוס עוז בערד, וכאשר חזרתי במונית לירושלים ביחד עם יהודה עמיחי, התחלנו לדבר על המדבר. ברגע מסוים שאלתי אותו ‘מה אתה רואה במדבר?’. הוא אז שתק, החזיק לי ביד, ומספר שהרגיש שהעביר אלי את כל מה שהוא ראה במדבר. כתבתי על זה שיר, ‘שיר מדבר’. וחביבה נותנת ביטוי לחוויית המדבר בכתיבה שלה. הניקיון הזה של נוף, כאילו הוא שומם, אבל לא. שקט אבל לא. כי יש משהו מתחת לשקט הזה”.

הראיון התפרסם לראשונה בכביש ארבעים, גיליון 115 – לקראת פסטיבל שירה במידבר בו אשתתף בסופש.

2 תגובות בנושא “עיניים עצומות לרווחה

  1. הציונות היא התנועה הנפלאה ביותר בהיסטוריה ואסור לתת לה להיעלם בתהום הנשייה על ידי אנשים מפוקפקים כמו ליברמן.

    אהבתי

  2. השירים של ארז ביטון היו הראשונים שקראתי מחוץ לבית הספר. הם היו קסומים ומרעננים לשירה שהכרתי עד אז. לארז ביטון אין "יורש" משום ששירתו, ששורדת את מבחן הזמן כמו כל שירה טובה, שייכת גם לתקופה מאוד מסויימת של התפתחות החברה בישראל.
    תודה על הרעיון המרתק.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s