חצה את הגבול: לזכרו של ג'וליאנו מר חמיס

מימין לשמאל: אודי אלוני שייבדל לחיים ארוכים וג'וליאנו מר ח'ז"ל. תמונת פייסבוק.
מימין לשמאל: אודי אלוני שייבדל לחיים ארוכים וג'וליאנו מר ז"ל. צילום: ארל'ה

ג'וליאנו חצה את הגבול בין האמנות לבין החיים וביקש עד יום מותו שלא להפסיק לאחוז ביניהם. 

לא הרבה שחקנים עוברים מהלך כה מורכב בחיים האמנותיים שלהם. במשך חייו ג'וליאנו תמיד נמשך אחרי האסור. הוא רצה לגלם את התפקידים הקשים ביותר בקולנוע ובתיאטרון. ואכן כמה מהדמויות שגילם היו בלתי נשכחות והרחיבו את האופקים האמנותיים בתרבות. ג'וליאנו אהב לגעת בקצוות, לחצות את הגבול האסור. ג'וליאנו גילם בחייו את שני הצדדים. כך הוא עבר את הישראליות כלוחם בצה"ל. ואף למד בבית ספר למשחק בבן צבי. בשנת 1985 הוא גילם את תפקיד של לוחם הלח"י בסרט "זעם ותהילה" של אבי נשר. אך נשר מספר כי מנהל בית הספר בבן צבי הזהיר אותו כי ג'וליאנו הינו טפרמנטי וקיצוני ואף הרס תפאורה כשההכנות להצגה לא מצאו חן בעיניו. אך דווקא בשל  כך בחר אותו נשר לתפקיד של  "אדי הקצב". במשך חמישה חודשים הוא התכונן לתפקיד בצורה מקצועית. בסרט הוא גילם את התפקיד של לא פחות ולא יותר מאשר לוחם לח"י.

קשה לשכוח את משחקו בסרט "בר 51" של עמוס גוטמן. גוטמן בשנות השמונים עשה בכל יכולתו לאתגר את התל-אביביות והשתיקה סביב ההומוסקסואליות. ג'וליאנו שיחק את תומס שמגיע ביחד עם אחותו מאריאנה (סמדר קילצ'נסקי) לשוליים ההזויים של תל אביבים תל אביב ב"בר 51". סרטי גוטמן זכו להכרה אמנותית רק אחרי מותו, אך החבירה בין השניים היום יותר מובנת כברית של דחויים בתרבות.

ג'וליאנו היה אחד משחקני התיאטרון הטובים שראתה הבמה הישראלית. זכורה לי הופעתו ב"נשיקת אשת העכביש" בתיאטרון הבימה וב"אותלו" בתיאטרון חיפה. הייתה לו הופעה בימתית פנומנלית, הוא נכנס למשחק בצורה טוטאלית ואיתגר את גבולות השפה הבימתית. אני זוכר שממש פחדתי ממנו כשראיתי אותו על הבמה.

אפילו בתקופה שבה הוא חיפש את עצמו בסמים הזייתים והופיע בבימות קטנות וחשוכות בחיפה הוא ידע למגנט את הקהל. דווקא הקהל הבורגני היה זה נמשך כל כך לצפות בקרקס של האחר.

בשנת 2003 הוא יצר וביים ביחד עם דניאל דניאל דניאל את הסרט התיעודי "הילדים של ארנה" בהפקת אסנת טרבלסי. בסרט נחשפה הדרמה של חייו. אימו ארנה מר ח'מיס התגלתה כאישה ציונית שהפכה לפעילת שלום מסורה עד ימיה האחרונים. ארנה הקימה במחנה הפליטים תיאטרון, כדי שהילדים במקום יוכלו לקבל אופק פעולה, מחשבה ותקווה אחרת. בעקבות פעילות צבאית ישראלית נהרס התיאטרון ונהרסו חיי הילדים. ג'וליאנו גנז את הסרט משום שאימו סירבה שיביים סרט תיעודי על חייה. בשנת 2001 ג'וליאנו זיהה בטלוויזיה את יוסף המחבל מהפיגוע בחדרה, כאחד מהילדים שהכיר בג'נין. הוא לא האמין שאותו ילד חייכן הפך לשאהיד . שבע שנים לאחר מות אימו הוא חזר לג'נין וצילם את כל הילדים שחלקם הפכו בינתיים ללוחמים. אני זוכר את ההקרנה של הסרט בחיפה ואת מרבית הנוכחים שבכו בסרט כילדים. הסרט הראה בצורה ברורה כיצד הכיבוש מוליד את מהרסיו.  באופן חסר תקדים הוא השתמש בהצלחה של הסרט ובתמיכה הבינלאומית כדי להקים מחדש את התיאטרון החירות בג'נין ואף ניהל אותו בעשר שנים האחרונות. כך ג'וליאנו חצה את הגבול בין האמנות לבין החיים וביקש עד יום מותו שלא להפסיק לאחוז ביניהם.

יהיה זכרו ברוך!

(הדברים התפרסמו בגירסא מקוצרת בדעות "ישראל היום", 6.4.2011)

ממליץ לקרוא גם את הרשמים של הסופר והמוציא לאור ראובן מירן מהלוויה של ג'וליאנו מר חמיס וגם את הדברים הכואבים והיפים שכתב מירן כמה שעות אחרי הרצח בג’נין והתפרסמו הבוקר 6 באפריל 2011 במדור הדעות של "הארץ".

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

6 תגובות בנושא “חצה את הגבול: לזכרו של ג'וליאנו מר חמיס

  1. הראיון עם זכריה זביידי הראה אדם שפעם אחז בנשק והיום לא רק שהחליט לסגת מהדרך הזו אלא אף נרתם למפעל כל כך מפואר וכל כך נכון וטוב ומחיה כמו התיאטורון של מר. את זה שום רוצח לא יכול לקחת ולא יקח. כלומר את זה שרדיקאליות אמתית מבקשת לעשות שינוי בכוח המעשה המפרה והבונה.

    עצב גדול
    יהיו זכרו ופועלו ברוכים

    אהבתי

  2. הקונספט אמנות במקום אלימות הוא הפנטזיה של המדכא, וכמו שרואים בסצנת הפתיחה של הסרט "הילדים של ארנה", הקונספט הזה היה רחוק מאוד מג'וליאנו או לפחות מאמא שלו, שמכריזה בפני באי התיאטרון: "אין חירות ללא ידע ואין חירות ללא התנגדות".

    והתרבות על כל צורותיה צריכה להוליד ידע ומודעות והתנגדות.

    אהבתי

  3. עזרא לעם כובש מותר להתנגד.אמנות מביאה תקווה ורוח. ההתנגדות יכולה להיות לא אלימה כמו בבילעין, בית אומר, דרום הר חברון ועוד.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: