ביום ששרו בו הערבים שיר עצמאות | תאמר מסאלחה |

‎"הם נוטשים את כפרי מולדתם ומולדת אבותיהם והולכים לגלות זרה, לא-נודעת, רבת-תלאות… הכל נע, תוך דממה ויגונים, צפונה, מבלי הבט לצדדים. אישה אינה מוצאת את בעלה וילד אינו מוצא את אביו" (האלוף כרמל, מפקד חזית הצפון, 1948).

אולי זה היה, יותר מכל טקסט אחר, הטקסט שאפיין את ההבדל בין הפלסטינים בני הדור השני לנכבה, לפלסטינים בני הדור השלישי לנכבה! טקסט שנכתב מטעם הממסד הישראלי והווה בשעתו את התגלמותו של שיכרון הכוח הישראלי שהאמין שהוא מסוגל להביא לריסוקו התודעתי-היסטורי של המיעוט הפלסטיני ולהתפוררותו המוחלטת והסופית.

הטקסט לא היה מניפסט פוליטי על צדקת הדרך הציונית או המאבק לעצמאותה של ישראל, גם לא ספר היסטורי בעל "מדעיות אובייקטיבית" השוטחת בפני התלמיד הפלסטיני את ה"אמת" הציונית. היה זה דווקא שיר ילדים בשם "ביום עצמאותה של מדינתי" שייחד יותר מכל טקסט אחר, את הדור השני לנכבה מן הדור השלישי. שכן שיר זה שנכתב לרגל, איך לא, יום העצמאות של מדינת ישראל, מהווה יותר מכל דבר אחר, את אותו סימן איקוני לעומק ההשפלה והדיכוי שנחשף לה המיעוט הפלסטיני לאחר שנת 48, והוא מגלה גם את קהות החושים של הממסד הישראלי, שהיה רווי בתחושות כוח ועליונות מסמאות, תחושות שהתבטאה בהתעלמות מוחלטת מאנושיותו, תודעתו וכבודו של הפלסטיני ככזה.

שיר העצמאות "הוחדר" לתוך ילדותם של הורינו בני הדור השני לנכבה דרך שלטון הפחד הדיכוי וההענשה של המשטר הצבאי והשר לענייני מיעוטים, ובין היתר, ואולי בעיקר, דרך זרועו הכוחנית של משרד החינוך, משרד שמאז ועד היום לא שינה את ייעודו העיקרי בכל הקשור ליחסו למיעוט הפלסטיני בישראל! יעוד המסתכם במטרות העל הביטחוניות הקשורות בתפיסת הפלסטיני כאיום! תפיסה שנגזרות ממנה מטרות אופרטיביות שנועדו לפקח, לדכא, לשמור על פערים, לקדם בורות והתפוררות בשפה, בתודעה ובזהות של התלמיד הפלסטיני בתוך מערכת החינוך הממלכתית, שכן חינוך משמעו תודעה, ותודעה משמעה תביעות פוליטיות, היסטוריות ומוסריות, תביעות שאין הממסד הישראלי רוצה לשמוע מהמיעוט הפלסטיני, שכן המשמעות של השתתפות פוליטית אמיתית ואזרחות אמיתית למיעוט הפלסטיני בישראל היא שותפות וחלוקה שווה של הטובין הכלכליים, החברתיים והסימבוליים שאין הרוב היהודי השלט במדינה חפץ לוותר עליהם לטובת המיעוט הפלסטיני במדינת ישראל.

הזמן שנותר

בסרטו הנפלא של אלי סולימאן "הזמן שנותר" סרט המביא את קורותיה של העיר נצרת מרגע הכיבוש שלה ב- 48 מביא הבמאי את סצנת יום העצמאות בבית הספר הערבי בנצרת.

הסצנה מתארת במבט אירוני מקהלה של תלמידות ערביות העומדות על במה מאולתרת שמאחוריהן יש את דגלי מדינת ישראל והן שרות ל"כבוד" השר והעוזרת שלו את שיר יום העצמאות הערבי. תיאור זה מצליח לגעת בצורה גאונית באותו יחס שיש למיעוט הפלסטיני ליום העצמאות וכפועל יוצא למשמעות הנכבה בעבורו. הסרט בעצם מצליח לשחזר ולזכך במדויק את  תחושת ההשפלה שהורינו חווים כשהם נזכרים בשיר הזה. אביא לכם כאן את "התרגום" של השיר לעברית למרות שהמלה "תרגום" הנה מוזרה קצת בקונטקסט הזה, כי הייתי מתייחס לתרגום כאן יותר כמעשה של דקונסטרוקציה, פירוק לשם הרכבה מחדש וחשיפה בפני הקורא העברי, לא את נבכי הנפש הפלסטינית, אלא את נבכי הנפש והמהות הערכית של מי שרצה לדבר עם הערבים בעזרת טקסט זה! שכן המסר בשיר זה הוא לא של שמחה או שותפות גורל, אלא מסר של תביעה אלימה להתאיינות, לביטול עצמי וקולקטיבי של הזיכרון והתודעה קרי לאותם יסודות שעושים מאיתנו בני אדם:

בחג עצמאותה של מדינתי في عيد استقلال بلادي

בחג עצמאותה של מדינתי بعيد استقلال بلادي

פצח לו הזמיר בשיר غرّد الطير الشادي

השמחה גדשה את כל הישובים عمّت الفرحة البلدان

אפילו את השדה והוואדי حتى السهل والوادي

הו הו הו הו آه آه آه آه

הו הו הו הו آه آه آه آه

בחגה של מדינתי …  (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

בחגה של מדינתי …  (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

העם ישיר الشعب يغني

שמח נהנה ממנעמים فرحان متهني

יבקש הוא לשיר מזמור يحلا له الترتيل

בחגה של ישראל بعيد إسرائيل

לנצח הו מדינתי …  (שתי מחיאות כפיים) دمتِ يا بلادي (مع صفقتين)

לנצח הו מדינתי …  (שתי מחיאות כפיים) دمتِ يا بلادي (مع صفقتين)

הו הו הו הו آه آه آه آه

הו הו הו הו آه آه آه آه

בחגה של מדינתי … (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

בחגה של מדינתי … (שתי מחיאות כפיים) في عيد بلادي (مع صفقتين)

תרגום: תאמר מסאלחה

הבושה הקולקטיבית של הורינו מאותו חלק בילדותם, אותה ילדות עם התמימה האופיינית לה, הנה ילדות שנכפה עליה שיתוף פעולה כגד הוריה וכנגד בני עמה.שיתוף פעולה שהושג באמצעות שיר הלל פוליטי למדינה האחראית לאסון שפקד את משפחותיהם. הורינו נצטוו בתור תלמידים לשיר למדינה בשעה שרבים מהם באו מתוך משפחות שחוו מוות, אובדן, פליטות, נישול, עוני, פירוק התא המשפחתי, מעצרים, השפלה, שלא לדבר על שני עשורים של שלטון צבאי שהפכו את הישובים הערבים מכוח תקנה 125 לתקנות הגנה למכלאות גדולות. הבושה והכעס האלה הנם אולי אחד הגורמים המרכזים שעצבו את יום הנכבה למה שהוא היום! יום שבו הורינו זוכרים את שיר הילדות ואת טיולי יום העצמאות עם המשפחה, שכן היה זה היום היחידי בשנה שהיה מותר בו לערבים לטייל בארץ ולצאת את יישובם ללא אישור הממשל הצבאי, אירוע מהונדס זה של חגיגה, שירה ושמחה אצל הילדים, הפך אצל אותו דור לסממן ליום הנכבה, להתעקשות לשמר את התודעה, ולדרישה להכרה ולסליחה, הוא גם הצביע על גיחוך הממסד הישראלי מול ניסיונותיו להנדס ולצרוב את התודעה הפלסטינית.

השאלה שאמורה להישאל כעת על ידי הקורא היא איך עם זאת הפכה הנכבה לאירוע מכונן אצל המיעוט הפלסטיני ? או כפי שישאלו את עצמם הביטחוניסטים והמקיאווליסטים למיניהם: איפה נכשלנו?  התשובה לכך הנה לעניות דעתי פשוטה ומורכבת באתה העת – היא פשוטה מכיוון שהנכבה הנה הסיבה המכוננת למציאות קיומה של האוכלוסייה הפלסטינית כפי שהיא נמצאת היום – הנכבה היא לא רק מלחמת 48 והטיהור האתני, אלא היא כל ההשלכות הנובעות, האירועים המתהווים עד ימינו אנו ומשויכים למלחמה הזו: כל עוול פוליטי, חברתי , כלכלי , תרבותי או סימבולי, נתפס, בדרך כלל אצל המיעוט הפלסטיני כהמשך לתוצאות הטיהור אתני והמלחמה של 48.

בנוסף הנכבה עצמה גם אם ריסקה את החברה הפלסטינית, היא לא הצליחה להשית עליה תבוסה מוחלטת, הסיפור של הנכבה הוא לצד סיפור האסון, סיפור של התעקשות, התמדה ותקומה של המיעוט הפלסטיני במולדתו, לכן הוא סיפור שהלקח המרכזי שלו הוא ההתעקשות, ההתמדה והתובנה העמוקה בדבר צדקת הדרישות והאוניברסאליות שלנו בתור בני אנוש שנעשה להם עוול.

אך ההסבר החשוב מכל הוא, העדר ההבנה של הממסד הישראלי שהנכבה היא אותו אירוע ואותה תודעה שאי אפשר להנדס בתוך מוסדות המדינה!  מהותה של הנכבה היא דווקא בהיותה מחוץ לקונסנזוס הלאומי, מחוץ לשיח הפוליטי גם אם היא מאפילה על כל שיח אחר כולל זה של העצמאות כפי שנוכחנו לדעת.

הנכבה איננה צריכה מימון ממשלתי, איננה צריכה ממלכתיות, שרים פופוליסטים יכולים לחוקק חוקים האוסרים, מונעים, מענישים ומכחישים את עצם קיומה וההכרה בה, אך אין זה ישנה דבר כפי שחוקים שהכריחו את הורינו לשיר הלל להנאה שבמנעמי מדינת ישראל האהובה בשעה שנאנקו תחת עוני, הגבלות על חופש תנועה, דיכוי , נישול גזענות והדרה, לא גרמה להם פרקטיקה אלימה זו לשכוח את הנכבה.

גם בשעה שנעדרו מספרי ההיסטוריה כל אזכור להיסטוריה המודרנית של פלסטין ובוודאי כל אזכור לסיפור הנכבה הפכה היסטוריה זו לידועה יותר ומוכרת יותר. גם בשעה שספרי השירה שלנו נעדרו משיריהם של משוררינו הלאומיים, שירתם הפכה על כל לשון. גם ברגע שהגיאוגרפיה של המולדת שלנו נעלמה מספרי הלימוד והיגרה לשיעורי גיאוגרפיה על הודו ועל אירופה, התלות שלנו באדמה הפך לאמיצה יותר.

הנכבה איננה אירוע שיש להנדס על ידי הבירוקרטים של משרדי הממשלה, היא השיר העממי, ושירי החתונות, היא המאכלים שלנו והקפה, עץ הייחוסים המשפחתי, שמות הכפרים, הערים והאדמות שנותרו ברשותנו,  היא קשרי הדם והמשפחה עם הפליטים, היא תפילות הקוראן ומזמורי העצב של יום שישי הטוב בכנסיות, הנכבה נמצאת ביום יום, היא חלק ממהות האדם הפלסטיני, היא  הזיכרון, הזהות  והתביעה העוברים בחלב האם ובשירת הערש לבן. הנכבה נמצאת בשירתה של הזמרת הפלסטינית הנפלאה סנא מוסא:


ששרה את שירת הסבתות שלנו אותה שירה עממית ששרו אותה נשים באירועים השונים, חלק מכם יומר שזה רק שיר ערש, חלק יומר שזה אולי גם שיר אהבה של אישה לבלעה, אולם לאוזן שלנו זה יהיה בראש ובראשונה שיר על הנכבה, שיר זיכרון המתעקש לא לשכוח את האובדן, מתעקש דרך קולות נשותיו לשמר את הזהות והתודעה איזה חוק יכול לאסור שיר ערש אם כך? אינני חושב שיש אחד כזה בנמצא! ואולי טוב שכך כי רק כך נוכל להגיע לשיח חדש על מה שהיה כאן ועל העתיד לבוא, מי יודע אולי הוא יהיה יותר טוב ממה שהיה

עינו מלאת שינה, עינו /عينه ملانه نوم عينه

עינו מלאת שינה, עינו

הו חוט הבוקר המפריד ביני לבינו

הו חוט הבוקר המפריד בין הנאהבים

הלוואי ולא נצנץ הבוקר ולא חשף את הפנים

עינו מלאת שינה, עינו

לחייו ניחוח פרחים נישא, הוי אמי!

את פצעי לבי ריפא, אבוי לי!

ועיניו צמד נשקים,הוי אמי!

מכוונים כנגד האויבים אשר לי

עינו מלאות שינה, עיניו

תרגום:תאמר מסאלחה

הפוסט התפרסם לראשונה באתר "העוקץ".

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s