דיכוי כפול שמונה

cc: flicker, by 21st_Century_Internationalist - Art from Black Panther paper #7a
cc: flicker, by 21st_Century_Internationalist - Art from Black Panther paper #7a

"או שהעוגה לכולם, או שלא תהיה עוגה" (סעדיה מרציאנו ז"ל, הפנתרים השחורים)

בית המשפט בנצרת החליט לפרק באופן סופי את המתנ"ס בקריית שמונה, על כל השלוחות שלו. כך, ביום בהיר של שמש, מצאו את עצמם תושבי קריית שמונה ללא היכל תרבות וספריה, מועדון לעיוור, מועדון לקשיש, מועדון למאותגרים שיכלית וגם מענקים לאימהות עובדות ולגני ילדים.

אין סיבה להפתעה – ממשלת נתניהו הבהירה כבר מההתחלה שאין לה עניין בהגדלת התקציב החברתי. ההתעלמות הממשלתית הגורפת היא חלק מאידיאולוגיה ברורה. אבל הפריפריה החברתית שנמצאת כבר עשרות שנים תחת מתקפה, לא מוכנה לשתוק. בקריית שמונה לא מוכנים להיות השממה של ישראל.

צעירי העיר כבר הכריזו שייאבקו בגזירות. בקרוב נדע אם קריית שמונה היא עוד צעד בהתקוממות האזרחית של הפריפריה החברתית של ישראל, אחרי המאבק נגדהפרטת המים בדימונה והמאבק נגד גירוש משפחות מבתיהם בבית שאן.

הצעירים שמפגינים בעיר צועקים שהם לא רוצים עזרה רק כשנופלים קטיושות או רקטות. הם לא רוצים כסף כי הם באזור מסוכן, לא רוצים מלחמה כדי לזכות בפיצוי. בקריית שמונה מבקשים בסך הכול תרבות. אבל בישראל של 2011 זה לא מובן מאליו שלכל עיר יהיו מתקני תרבות בסיסיים.

אין שינוי פוליטי בלי פוליטיקה

מצחיק ומעציב, שבקריית שמונה מוחים נגד סגירת מתקני התרבות, אבל לא מבקשים את מה שבאמת מגיע להם – צדק חברתי מתקן. אחרי עשרות שנים ברורה ההעדפה של מדינת ישראל את גוש דן ואת האוכלוסיות השבעות והחזקות על פני הפריפריה והאוכלוסיות המוחלשות. הצעירים דורשים שלא יסגרו להם את המתנ"סים, אבל בעצם הם זכאים לאוניברסיטה והגדלה מאסיבית של תיקצוב חברתי בצפון.

ארגון צל"ע (צעירים למען עירנו), שנאבק בעד התרבות בעיר, הכריז על עצמו כא-פוליטי. אני מקווה שהוא לא מתכוון להישאר כזה – הא-פוליטיות היא עוד אחת מהמחלות הרעות של התקופה שלנו. קבוצות המאבק שמתארגנות לא מבינות שהשינוי כולו חייב להתרחש בכנסת, והוא חייב להיות אידיאולוגי. כי המתקפה על הפריפריה היא חלק ממדיניות של שינאה, איבה והתכנסות מחודשת של ההון ביחד עם כוחות הלובן בישראל הניאו-ליברלית.

בשנות השמונים חולק בפריפריה "עיתון אחר", בו כתבו יוסי דהאן, בן דרור ימיני, געפר פארח, ויקי שירן, יוסף שילוח ואחרים. אמנם עברו עשרות שנים מאז שנכתב בו על ההתעלמות מהפריפריה, אבל נדמה שהמסרים נשארו עדכניים לימינו. העובדה שכל כך מעט השתנה אומרת הרבה על שיעור השינאה, הניכור ודחיית האחר. ממשלת ישראל לא רק דורכת על הדור הצעיר המזרחי שנולד בקריית שמונה, בית שאן, דימונה ואילת. היא דואגת שאפילו המתנ"סים, אלו שמשעתקים את הדיכוי והפערים, ייסגרו. לא רק שסותמים את הפה לפריפריה שהפכה לכזאת בשל מדיניות מתוכננת, אלא שמוחצים עד תום את האפשרות לקיום בסיסי של תרבות.

איך אפשר לדרוש תיקון במקום בו אין בושה? במקום לדרוש מתנ"ס חייבים לחזור ולהתעשת, לשנות את השילטון ולבוז וללעוג לו עד נפילתו. אתם רוצים שינוי? תעשו שינוי פוליטי, ואל תדרשו חלק בעוגה הלא שיוויונית. קחו את סיסמת הפנתרים ואימרו: אם אין שיוויון, אז לא תהיה עוגה.

הדעה התפרסמה במאקו

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

4 תגובות בנושא “דיכוי כפול שמונה

  1. מתוך: אנחנו והקוזינה המשמימה שלנו: קנאה במצרים / צבי בן דור
    "הגיע הזמן שהמזרחים שוב יפטירו: אלה במצרים יש להם קוזינה, ורק אנחנו תקועים עם הבת-דודה האשכנזיה שלנו.
    […]
    נידונו להסתכל במצרים מכניסים לתוך הרחובות שלהם קוזינה של חירות, לפחות לרגע. קוזינה של חירות המחשבה לרגע שהכל עשוי להשתנות, שהמלך הזקן והכסיל ילך, שתהיה תקווה. […]
    אנחנו, אנחנו המזרחים, תקועים עם הקוזינה. עם הקוזינה שהשתלטה על ההיסטוריה היהודית, ששעבדה אותה לצרכיה, והקימה את המדינה הזו.
    […]
    למה אנחנו אלה שצריכים להתלונן, כמו הש”ג הכורדי, על הקוזינה? המזרחים הם המועמדים היחידים לחולל הפגנות כמו אלה שבמצרים. למה היחידים: כיוון שערבים שעושים דבר כזה נרצחים. נקודה. למה היחידים, כיוון שהמזרחים היו פלח האוכלוסיה היחיד שחולל הפגנות דומות לאלה שיש עכשיו במצרים (נא להביא בחשבון יחסי היקפי האוכלוסיה כמובן). ולא פעם אחת עשו את המזרחים אלה לפחות שלוש פעמים: בואדי סאליב, בזמן הפנתרים, וב1990 כשיצאו לגור בגנים הציבוריים ולמחות על חמש-עשרה שנים של מדיניות דיור שערורייתית ועל סימנים ראשונים של העדפה של מהגרים מרוסיה. רק הפלישה לכוויית עצרה את המחאה העממית ההיא, והושיבה מחדש את התחת הדשן של הקוזינה הפולניה שלנו על הראש שלנו".
    […]
    לכן המזרחים צריכים להסתכל על מצרים ולהזיל ריר. מקנאה.
    […]
    עוד יקרא השכווי"!
    http://kedma.co.il/block/archives/1194

    כותב מתי שמואלוף: "מצחיק ומעציב, שבקריית שמונה מוחים נגד סגירת מתקני התרבות, אבל לא מבקשים את מה שבאמת מגיע להם – צדק חברתי מתקן". לא רק בקרית שמונה:

    תנועת התחברות תראבוט – "בואו למחות נגד צו פינוי לתושבת יבנה, רחל לוי (דוידה)", (קדמה): "בשנת 2010 הוצאו כ-600 צווי פינוי מדירות עמידר – משפחות רבות עלולות להיזרק לרחוב בכל רגע! המדינה מתנערת מכל אחריות חברתית. לא נישאר אדישים. בואו לשמוע ולהשמיע"! וכבדרך אגב, כהמשך התיאור האינפורמטיבי על ציר הזמן לפשעים נגד בטחונם של התושבים לצלילי מוסיקה קלאסית, לא בכותרת המאמר, לא בסופו כשורה התחתונה, נאמר: "ההליכים המשפטיים מוצו, נותר לכל היותר להשיג עיכוב ביצוע".

    ליהי יונה ומעיין סודאי, בכותרת משנה מודגשת כראוי לחשיבות העניין, מתוך: "כינוי, גינוי ותביעה לשינוי" (העוקץ): "מערכת המשפט מעמידה חסמים רבים בפני נשים המתלוננות על אונס, ומעודדת את חוסר ההכרה שלהן באירועים מסוימים כפוגעניים וכברי ענישה. שינוי מערכתי ותודעתי בפרקליטות, שכיום מרבה לסגור תיקים "מורכבים", הוא גם המפתח לשינוי חברתי".
    ובהמשך: "המתלוננות שצלחו את חסמי הגישה למערכת בהיבט של המשגת המעשים שבוצעו כלפיהם וסיווגם כתקיפה מינית, נדרשות לשאר רוח נוסף כאשר במקרים רבים הן נדרשות להעביר את פקידי מערכת התביעה את אותו תהליך.
    […]
    לדעתנו יש לשאוף למערכת אשר מסוגלת לספק מענה לתחושות של חוסר צדק ולשקף סדר חברתי רצוי. סדר בו יוסרו החסמים המונעים מנשים לתבוע צדק עבור עצמן ככל הניתן".

    עמיר פרץ, שישה חודשים לפני שהפך לפושע מלחמה, דרש משכורת מינימום של אלף דולר לכל פועל. מן הידועות הוא כי אנשי הממון והשררה מחשבים את גובה שכר המינימום על מנת למקסם את שררתם וממונם. 3000 שח יביא בהכרח למהומות ולמצב של טרום הפיכה (כך הגדירה שלי יחימוביץ את המצב בזמן כהונתו של נתניהו כשר האוצר), דבר שייסכן את המשטר. 5000 יגרמו להפסדים עצומים למשק (כך כל מיני אנשים בזמנו שטענו כי אסור להעלות את שכר המינימום). 4000 הוא המס' בו אפשר להחזיק את האנשים (גם כמות האנשים מחושבת בקפידה) מעל המים מבלי שיטבעו.
    כדי להשיג, לכל היותר, צו עיכוב ביצוע, כדי לספק, לכל היותר, מענה לתחושות של חוסר צדק, כדי להרוויח, לכל היותר, שכר מינימום, יש לפעול בכלים הפוליטיים הקיימים. יש לזכור: מערכת המשפט של הריבון הציוני אינה רוצה (נניח לזאת מחמת הספק המשפטי) ואינה יכולה להביא צדק חברתי – בטחון (דמוקרטי, אזרחי, לא בטחון במובן הציוני) לאזרחיה ולתושביה. מערכת המשפט הישראלית, כולל הפרקליטות, אינה יכולה לבטל את פינוייה של רחל לוי ואינה יכולה להביא לצדק ברוב המכריע של מקרי התקיפה המינית. אשמתם של אלו היושבים שם היא שהם יודעים זאת ובכל זאת ממשיכים לשתף פעולה עם משטר האימים. בכך הם תורמים את תרומתם הן לאונס הבא והן לפינוי הבא, למרות שהם, כמו גולדסטון בזמן ישיבתו בבית המשפט הלא לגיטימי של דר' אפריקה, יציגו עצמם כמי שידיהם כבולות.

    אפשר כמובן גם אחרת. הציבור הפלסטיני מאס במו"מ עם המשטר הציוני והחליט כי ישנן דרכים נוספות לשחרר את פלסטין. הפלסטינים אזרחי המדינה הציונית, שמחו בעבר נגד סגירת מתקני תרבות, ביקשו זה מכבר, וכשלא הסתייע דרשו בכלים משפטיים, את מה שבאמת מגיע להם. כל תביעה צודקת שלא יכלה להתממש בבית המשפט הישראלי הפכה לערעור הלגיטימיות של מערכת המשפט הציונית במקומות אחרים – דמוקרטיים יותר וציוניים פחות.

    לדעתי טועה מתי שמואלוף כשכותב: "הא-פוליטיות היא עוד אחת מהמחלות הרעות של התקופה שלנו. קבוצות המאבק שמתארגנות לא מבינות שהשינוי כולו חייב להתרחש בכנסת, והוא חייב להיות אידיאולוגי". כשהציבור המזרחי ימאס במו"מ עם הציונים האשכנזים – נציגי בית המשפט הציוני אשכנזי, כשציבור הפמיניסטיות יאשים גם את השופטים ואת הפרקליטים באונס נוסף, לפעמים חמור מהמקורי, ויכריז עליו כבלתי לגיטימי בתנאים הקיימים, כשהדולר יחזור להיות 5 שח, אפשר יהיה אולי לדבר על שינוי בכלים הפוליטיים הקיימים.

    להערכתי, נכון להיום התארגנות מפלגתית חדשה לא תוכל להשפיע, ואילו המפלגות הקיימות אינן מייצגות את הציבור הסובל מהפקרת בטחונו. דווקא חזרה למצע הבחירות האחרון של גיל קופאטש יכול להוות איום ממשי על המשטר הציוני-אשכנזי. גיל קופאטש, מועמד לכנסת, קרא להחרים את הבחירות. המאבקים החברתיים, בהם נראו ח"כ מ"מפלגות חברתיות" , נכשלו כולם. האחרון שבהם – מאבק העובדים הסוציאלים – היה כישלון מביש במיוחד. אפשר ללמוד עוד דבר מהפלסטינים, לפחות מחלקם. כשמאסו בהבל הסמי-ציוני: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" עברו ל"אין דו קיום ללא קיום". כדאי ללמוד גם מההתבטאות האלמותית של סעדיה מרציאנו, ולהדגיש יותר את חלקה השני. על החלק הראשון דובר כבר ארוכות – כאורך המו"מ עם הפלסטינים.

    הפלסטינים הם שיתוו את הדרך, ואילו היהודים המוסריים יצטרפו אליהם. כך אמרה חנין זועבי וכך קרה עם המאבק נגד הגדר, עם החרם הכלכלי והאקדמי, ועם התביעות המשפטיות נגד פושעי מלחמה ציונים. הנשים הן אלו שהתוו את הדרך, ואילו הגברים המוסריים הצטרפו אליהם. המאבק בנתניהו בפרט ומשטר הציוני-אשכנזי בכלל חייב לשאת אופי מזרחי. נתניהו הוא אשכנזי. גם לבני, גם נציגי מפלגת העבודה, כולל פושע המלחמה פרץ, הם אשכנזים. גם אלי ישי ציוני אשכנזי.

    השינוי חייב להתרחש בכנסת? מליון מזרחים לפרלמנט הציוני-אשכנזי צועדים. המזרחים הם אילו שיתוו את הדרך, ואילו האשכנזים המוסריים יצטרפו אליהם. זה הדבר היחיד היכול לגרום למהפכה להצליח, ומי שזה לא מוצא חן בעיניו שילך וישתה ממימי ים המלח.

    אהבתי

  2. רגע אבל ממה שאני יודע על הפנתרים השחורים זה שהם לא חיכו לממשלה שתעשה להם טוב,הם התארגנו בעצמם (הארוחות),מה הקטע בביניין הכנסת? כאילו רק שם יש בני אדם,מוטב יהיה לתושבי קריית שמונה להבין שפשוט לא שמים עליהם זין בירושלים,ולחשוב מה הם יכולים לעשות בעצמם.

    לא מתי?

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: