תשוקה פראית

עיר האוהלים בשד' רוטשילד, 16.07.11. משהו חייב להשתנות בדרך בה קובעי המדיניות פועלים. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס
עיר האוהלים בשד' רוטשילד, 16.07.11. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

לתפוס את התשוקה

מחאת האוהלים ברוטשילד מגיעה כבר עכשיו לצומת דרכים. הפעילים מפחדים מהשתלטות הפוליטיקאים על מרחב המחאה. חלקם טוענים כי מורות ועובדים סוציאליים שפנו לכל נציגי התקשורת במקום נדחו ונשלחו לחפש כתבי רווחה. הפעילים דורשים מדפני ליף, יוזמת המאבק, שתחליט על מה בדיוק נאבקים: על דיור, על חינוך, על רווחה ועבודה, או על כל אלו יחד?

כשבאתי למאהל המחאה ברוטשילד, המקום נראה שוקק. למרות החום הכבד, ניתן לראות תכונה ורוח של מהפכה באוויר. אך יחד עם המהפכה מגיעות גם שאלות גדולות: איך נאבקים בשלטון ואיך מתייחסים לנציגיו? הדבר הראשון שנתקלתי בו בשדרות רוטשילד היה דגל הגאווה הגדול. כשהתקרבתי אליו הבנתי שהפעילים, ובראשם ליף, מבקשים להורידו. "אנחנו לא בעד דגל גאווה או דגל פלסטין. אנחנו מוכנים לדגל ישראל כרגע", נאמר במקום ובסוף הוא לא הורד ונשאר במקומו.

מהמקרה הזה של דגל הגאווה אפשר להבין הרבה. לא מעט מאבקים אחרים מבקשים להצטרף למחאת האוהלים בשל הצלחתה הגדולה. כמה פעילים חברתיים שפגשתי הלכו להפגין מול בנק פועלים כחלק משבוע הזעם שהוכרז על ידי ח"כ דב חנין. עשרות צעירים התיישבו בסניף בנק הפועלים ברחוב רוטשילד בתל אביב, במחאה נגד עליית המחירים במשק. בתחילה הם התגודדו מול הכניסה לסניף והניפו שלטים שעליהם נכתב "ביבי מוכר את המדינה לבנקים ולבעלי ההון" ושרו "הקלות מס לעשירים – וחונקים את האזרחים".אתמול זרקו אותם פעילים קופסאות קוטג' על מצודת זאב וקראו להפיל את הממשלה.

ברשתות החברתיות שהולידו את המחאה מתנהלים ויכוחים נוקבים לגבי אופיו, עתידו ויכולתו של המאבק להצליח. דבר אחד ידוע – המאבק לא צמח מתוך הארגונים הנתמכים על ידי הקרן החדשה לישראל. המאבק התחיל מלמטה בגלל צורך מיידי. עם זאת, בישראל הפעילות החברתית ידועה בהפכפכנותה. ראינו את הסטודנטים נאבקים בעד שכר לימוד נמוך במשך תקופה ארוכה – אך לא רק שההישגים שלהם לא הביאו לשינוי, אלא שבתקופתנו אנו חווים הרעה בתנאי ההשכלה הגבוהה.

דפני ליף וחבריה נעים בינתיים בין הנהגה עצמית להיכנעות לקהל הגודש את האוהלים. מצד אחד, הוברחו ח"כ מירי רגב וראש העיר רון חולדאי מהמקום. מצד שני, בלי לתכנן, המשטרה והעירייה של חולדאי מאפשרות למחאה להמשיך. אנו כבר זוכרים את מחאת "כיכר הלחם" של ישראל טוויטו, שסולקה מכיכר המדינה באישון לילה. האם תשכיל ליף לקחת את המאבק שלב קדימה, להתפרש מעבר לשאלת הדיור ולהתחבר לציבורים מוחלשים בפריפריה? כרגע הדבר לא ברור.

במהלך היום  נמשכו עשרות דיונים בין חברי כנסת, חברי ועדת הכלכלה ושורה של פוליטיקאים, חברות מועצה מעיריית ת"א, לבין צעירים, זקנים, חסרי דיור, סטודנטים, אימהות חד הוריות ועוד. אני לא זוכר מחזה כזה מימיי בישראל. הדיונים הם קצרים במסורת ההתכנסויות במדריד. יכולנו לראות בחור עם תחתונים בלבד לגופו עומד עם מיקרופון ומדבר על תסכוליו והפוליטיקאים הקשיבו.

הדבר הגדול ביותר שדפני ליף וחבריה וחברותיה הצליחו לתפוס הוא את התשוקה. והציבור שעבר עם המכוניות המצפצפות, הצעקות והתקשורת שבאה עם הניידות וכל התמיכה הגדולה החזירו אמון באפשרות השינוי החברתי בישראל. לפתע ניתן לצאת להפגנת המונים.

כדי להמשיך במאבק פוליטי וחברתי צריך חזון, פעולות ממוקדות והנהגה שיכולה להיכשל ולהכיל הפסדים. בינתיים, בהיעדר הנהגה ברורה, תנועת המחאה פגעה בעצב חשוף של החברה הישראלית. "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה", קבע גיל סקוט־הרון באחד משירי הראפ הראשונים, אולם גם אם תרומת המחאה תהיה בזה שהתקשורת זנחה את חדשות הבידור לטובת דיווח על המציאות החברתית במדינת ישראל, דיינו.

הדברים התפרסמו בדעות ישראל היום, 18.7.2011

 *

העגלה נוסעת, אין עצור

מארגני מחאת האוהלים עוד לא החליטו מה היעדים שלהם, אבל ההשפעה כבר ניכרת – במפגש בין ח"כים עם חליפות לצעירים עם ראסטות, בתרבות הדיון, בתשוקה האמיתית לשינוי המציאות. במוקדם או במאוחר, התנועה הזו תביא לשינוי פוליטי.

מאהל המחאה של דפני ליף וחבריה ריגש אותי. אי אפשר לתאר אחרת את התחושה – יש הרגשה שמהפכה מתרחשת באוויר. בוב דילן כתב על האווירה הדומה שהייתה בסוף הסיקסטיז: "There was music in the cafes at night / And revolution in the air". כך גם במעברת רוטשילד, יש מוזיקה של מחאה אמיתית.

אנשים שמסתובבים לכל עבר עם מגאפון, גברים בחליפות לצד צעירים עם ראסטות, הפוליטיקאים המבולבלים יותר (ועדת הכלכלה) וגם המפוכחים יותר (ח"כ חנין שהביא מסמך פעולה של נקודות ממנו למדתי רבות וח"כ הורוביץ שמתחיל להיראות כמו ראש העיר הבא של ת"א), כולם באו למאהל של בחורה אחת. בפעולתה יצרה דפני, בחורה שלא קשורה לשום אירגון (שמאל או אחר), את הדבר הנדיר כל כך בישראל – היא יצרה מרחב ציבורי קונצנזוסואלי.

צפצופי המכוניות החולפות וקריאות העידוד של הנהגות הראו שיש הסכמה גדולה בציבור, אבל לי הזכירו טוקבקים באינטרנט. נהגת אחת צועקת מהאוטו ״אנחנו לא זונות של המדינה״. זקן עולה לבמה לדבר, רגע לפני שחברי ועדת הכלכלה הגיעו עד לחום הבלתי נסבל של שדרות רוטשילד. הוא צועק במבטא יהודי-ערבי "תתעוררו ותראו מה עשו במצרים, ככה צריך גם להיות בישראל", ומקבל מחיאות כפיים אילמות. למה אילמות? הצעירים כאן למדו מהמפגינים במדריד להגיב לנאומים בתנועות ידיים: הרמת ידיים למעלה מחליפה מחיאות כפיים, איקס מסמל בוז וגלגול ידיים פירושו "חבר, אתה חופר". זה מדבק – בסוף גם אני מצאתי את עצמי משתמש בתנועות אלו.

מעברת האוהלים בצילום נהדר של הדס רשף
מעברת האוהלים בצילום נהדר של הדס רשף

המאבק החברתי גדול בהרבה ממישהי אחת שאין לה כסף לשכר דירה

המאבק הזה, בצורתו הייחודית, מביא תופעות שאנחנו לא רגילים לראות. הישיבה המשותפת של חברי הכנסת כרמל שאמה, שמאלוב-ברקוביץ', הורוביץ, וגלאון מראה על שינוי גדול, הפוליטיקה מיישרת קו עם צרכי הציבור. שלא לדבר על הריחות – לאפי מגיעים ניחוחות מנגל. הייתי במאות הפגנות בחיי, ומעולם לא ראיתי אנשים שעושים על האש. בינתים, מישהו צועק לח"כ שמאלוב-ברקוביץ שתביא את יצחק תשובה, היא הרי הייתה בחתונה של בנו, והיא עונה שהמאהל לא צריך את תשובה. הדיאלוג הזה מראה עד כמה המאבק לא מודע לפוטנציאל הפוליטי המהפכני שלו. אמנם אין פה מטרות ברורות, אבל יש באוויר אהבה, נתינה וקבלה.

כשהקשבתי לשיחות של דפני עם חבריה, הבנתי שאין דרך פעולה מובהקת. החברים עוד תוהים איך להתייחס לשורת הפוליטיקאים שצצים, ומתלבטים אם לעבור לדברים גדולים יותר מדיור או להישאר בתוך מחאת האוהלים בלבד. אבל המהפכנים הצעירים האלה עשו מה ששום אירגון לא הצליח לפניהם, אפילו לא מחאת הקוטג' – הם הצליחו לייצר תשוקה. נכון, המאבק והצרכים החברתיים הם הרבה יותר גדולים ממישהי אחת שאין לה כסף לשכר דירה, אבל אי אפשר לנתק דבר מדבר. המאבק כאן ועכשיו.

גם אם הצוות שמנהל את מחאת האהלים לא סגור על עצמו לגבי המטרות, הוא כבר השיג משהו אחד. התנועה הזה תחייב שינוי פוליטי. הסתכלו על הפנתרים השחורים, שעשו הפגנות ענק ב-72, עד שבאה מלחמת יום הכיפורים והשתיקה אותם. אבל ב-77 כבר באו המזרחים והליכוד והורידו את האליטה המפא"יניקית ששלטה עוד מימי העלייה השנייה. המכונית נוסעת, אפילו אם היא לא יודעת לאן.

אני רץ הביתה להתקלח כדי לחזור לרוח הזאת ולשאוב ממנה את הדבר שכל כך חסר במציאות הישראלית, והוא במילותיו של קלפטר "קצת דמיון חופשי". באמצעות דפני ליף וחבריה למאבק אפשר להאמין לרגע. תבחרו אתם במה להאמין.

הרשימה התפרסמה לראשונה בבלוג שלי במאקו, 18.7.2011

מחר אנו נהיה במופע גרילה תרבות – ב18:30 ביחד עם המפגינים והמפגינות במעברת רוטשילד – האירוע בפייסבוק

2 תגובות בנושא “תשוקה פראית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s