ביבי, סע איתי בקו 63 | יובל גלעד

 ישראל חנוקה מביבי. מתוך אתר "מגמה ירוקה"

ישראל חנוקה מביבי. מתוך אתר "מגמה ירוקה"

יובל גלעד מדמיין מה יקרה לביבי כשיירד ממגדל השן ויתעורר לפתע בקו 63 שנוסע על קו ת"א- גבעתיים…

ביבי, בוא סע איתי בקו 63 שאחרי ה"רפורמה" בקווי האוטובוסים, באוטובוס בוקר בדרך לעבודה, ותראה את השוק החופשי שלך במיטבו. מקו שהיה עמוס אבל נסבל, שהיו עומדים בו כמה אנשים, נהיה קו שמתמלא בעשרות אנשים, אחד על גבי השני כמו דגים בקופסת סרדינים, בקושי נושמים, בדרך לעבודה.

ה"רפורמה" אותה המציאה איזה בחורה צפונית שראיתי ריאיון איתה באיזה עיתון, נועדה למקסם רווחים ותו לא. פחות קווים, אנשים מטלטלים מקו לקו כדי להגיע הביתה או למקום העבודה, ואתה הרי רוצה שכולנו נעבוד, הלא כן, ביבי? אז אנחנו נוסעים לעבודה של שלושת אלפים או ארבעת אלפים או חמשת אלפים ₪ משכורת, מעמד ביניים נמוך, בדחיסות שאפשר לקבל ממנה התקף לב.

אני אוהב לנסוע באוטובוסים, ביבי. אינני מוחה חברתי, לצערי, האנרגיות המהפכניות שלי עלובות. אבל אני אוהב להתבונן בבני אדם (בעיקר בנשים, מודה…) באוטובוס, מקום כמעט אחרון של סולידריות חברתית בעידן ההפרטה האנושית לפייסבוקים ואינסוף ערוצי אינטרנט וטלוויזיה (למרות שהפייסבוק גם אלמנט מהפכני, כמובן).

אני אוהב להתבונן באנשים בשעת נסיעה, אני אוהב להתבונן באנשים בים, אבל כשהם דחוסים בצורה לא אנושית, הדם עולה לי למוח. וזה עוד קו אליטיסטי, קו 63. קו אשכנזי צפוני למדי הנוסע מגבעתיים לתל אביב, בניגוד לאחיו, קו 67, שאני מכנה אותו "קו הביטוח הלאומי".

זהו קו של אנשים שכבר לא מקפידים על צורתם החיצונית, מובטלים וחצי מובטלים, ייאוש על רגליים. (וחלק מההקפדה על איפור ולבוש בקו 63 בדרך לעבודה לא נובע מסיבות אסתטיות גרידא, אלא מההכרח להיות "ייצוגיים" בעבודות השירות לקוחות למיניהן).

ביבי, אני מצביע חד"ש אבל אוהב אותך, גם אתה בן אדם. יש לך פנים של פודל נזוף, של איילה פצועה, של ילד לא אהוב, של אח לא אהוב שהעדיפו על פניו אח אחר. אבל האיומים הביטחוניים לא יוכלו לכסות לעד על הפערים החברתיים, גם המון לא חכם במיוחד המופחד בקלות מבין לבסוף שעובדים עליו, ואי אפשר לעבוד על כולם כל הזמן.

מחאת האוהלים תפיל אותך מכיסאך, אולי לא כרגע אבל תוך שנה שנתיים, אבל אם לא תתגבש שם סולידריות חברתית עם חד הוריות, עם ערבים ישראלים, עם בדווים, עם סודנים שחיים עשרה בחדר בדרום תל אביב, ואפילו עם הרעבים בסומליה, ואולי בעיקר עם הרעבים בסומליה, אז נעשה מעט מאד, לצערי, נעשתה מחאה סקטוריאלית, וזה הרי מה שאתה חולם עליו כל לילה, לא? שרק יבואו עם כמה דרישות, תענה לחלק ונגמר הסיפור, הא?

ביבי, סע איתי בקו 63 בבוקר לעבודה.

*

ולסיום שיר שלי, מתוך הספר "בדידות ישראלית" (2004):

באוטובוס מלא

לנווה-שרת

שומר בנק

במדי עבודתו

נרדם בישיבה

מקופל ומטלטל

כקנה סוף ברוח

לא נשבר

אחרי עוד יום

של סוּפת אדם.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s