אין גאולה בתל-אביב


  • סמן האטלס | שחר סריג | הוצאת סיטרא אחרא | נובמבר, 2010 |
  • הערות של רוכב אופניים במרחב העירוני של עשיית סרטים | אבישי סיון | הוצאת סיטרא אחרא | עריכה: שחר גולן סריג, דצמבר 2010 |

שחר סריג הוציא את ספרו "סמן האטלס בנובמבר 2010, ומיד אחר כך הביא לפרסום אבישי סיוון כשערך את ספרו "הערות של רוכב אופניים במרחב העירוני של עשיית סרטים". הנה ביקורת משותפת על הספרים.

 גם אני קראתי את הדברים של אבישי סיוון ב"אוצרות דרום" ונדהמתי, כי מזמן לא פגשתי בפרוזה כל כך קצבית ועוקבת בביט אחר ביט אחר זרימת התודעה של המספר. מצאתי לנכון לקרוא בספרים ולחפש נקודות משיקות, גם בגלל שהם יצאו באותה הוצאה וגם בגלל הדמיון שחשתי כשקראתי בהם. שחר לא במקרה ערך את ספרו של אבישי באותה הוצאה שבה פורסם ספרו. אך בספרים יש גם כיוונים שונים, אבישי מגיע מהקולנוע, שחר מהציור. אבישי בונה סיפור עם הצלחה בסופו, סרטו "המשוטט" הגיע לפסטיבל קאן ואילו אצל שחר הסיפור מינורי יותר ומנסה לשחזר סיפור אהבה שהתרסק, כדי להיפרד מהמתים.

שני הספרים מתרחשים בדרום תל אביב ושולחים זרועות לעולמות נוספים. שני הספרים לא במקרה ב"סיטרא אחרא". זאת ההוצאה של המשוררת אביה בן דויד, הידועה בכתיבה הגותית הרומנטית האפילה שלה. שני הספרים הללו, הולכים דווקא בכיוון הפוך למודוס אופרנדי של הכתיבה הפואטית של בן דויד (Modus operandi – מונח לטיני שמשמעותו שיטת פעולה).

הגירה ללא הגירה

הספרים של השניים נחמצים לתוך מרחב עירוני של דיכוי. אבל אין כאן הפנייה לכיוון של מסמן פוליטי בהיר. האכזבה של גיבוריהם נמהלת בתוך ייאוש, בדרך של בילבול, ביחסים בלתי-אנושיים, באכזריות. המצפן המוסרי נשאר לא פעם בידי הקוראים/ות שאמורים למצוא את דרכם בתוך המבוך של המאה העשרים ואחת.

לא במקרה בשני הספרים אין שמות משפחה לרוב הדמויות. המשפחה לא נמצאת. נכון אפשר להסיק מהיכן ולרי מגיע בספרו של סריג וגיבורו של סיוון מדבר על האוזבקיות שלו, אך בשני הספרים אין ריאליזם שנבנה על ביוגרפיה ברורה ועקבית. זהו דור שהופשט ממנו המסמן הביוגרפי. הדור השני שנולד בשנות החמישים והשישים הביט בדור הראשון שנולד בשנות הארבעים והשלושים (המבנה הדורי מתמקם אל מול הקמת המדינה במלחמת 48) ועוד חי בעולם שלשם המשפחה היה משמעות. בדור השלישי שנולד בשנות השבעים והשמונים למאה עשרים התרחק מהתכוננות בתוך שושלות משפחתיות רחבות היקף (שנעו הרבה אל תוך העבר). הדור השלישי ניתן מעברו, גם בשל השואה באירופה וגם בשל המחק הלאומי של הציונות התכוננה תודעה של אדם חדש, שנולד לעם חדש. אותו אדם חסר את את הקליפות הביוגרפיות, השושלות המשפחתיות. סיבה נוספת להתכוננות הסובייקט מחוץ לעבר המשפחתי היא גם דחייה של הז'אנר הריאליסטי והתמקמקות בתוך ז'אנר פואטי, שנע סביב הווה, כאותו ערך של תנועת הביט. ובו בזמן זהו גם תוצאה של הגלובליזציה שמחפש לחבר את האונבירסלי בתמות ובשפה הדומה תוך כדי השלת הפרטיקולארי, הייחודי, כמו אותו מסמן יהודי גלותי. אמנם בספר של סיוון יש יותר אמירות משפחתיות, אך איננו מתמקמים בקלות להבין את תהליכי ההגירה לישראל והשפעתם על המבנה המשפחתי והבניית האני בתוכם. התוצאה היא שמהגרים חיים בתוך מדינת הגירה, ללא הבנת תהליכי ההגירה שבתוכם הם התכוננו כסובייקטים. הם אינם יכולים להבין את המבנה הפסיכולוגי-חברתי-גיאו-פוליטי שאל תוכו הם נזרקו. הקשרים בין הזהות לבין תהליכי הזיהוי שלהם מתערפלים והם נשארים בתוך מערכת מסמנים רזה שהם בוראים לעצמם. אך גם זאת שנשענת לגמרי על הווה, יכולה להתכתב באופן לא מודע עם מסגרות חשיבה עתיקות יותר.

מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה

הגיבורים בספרים של סיוון וסריג חסרי כסף ולכן הם נמצאים בתנועה. הם במאבק הישרדות בלתי פוסק. הם מציירים את תל אביב כעיר פאנונית – המחולקת לעיר שחורה ועיר לבנה. אבל המאבק נמצא בידי התפוררות והתפרקות ובעשייה אמנותית. גיבורו של סיוון יוצר סרט, בזמן שגופו יוצר אבנים בכליות. סריג יוצר את הביוגרפיה של אניה, חברתו של המספר ושל ולרי. המוות הופך לחיים.

בשני  הספרים הגיבורים משקיעים זמן רב בשיטוט בדרום תל אביב, בין הישענות על מה שנראה כקהילה קטנה, פרודה קטנטנה של חיים, שהיא אבן הנגף בפני הרס טוטאלי של היחיד.  בשני הספרים הגיבורים רוצים למות, כמו הרחוב ההרוס סביבם, החיים לא ממומשים. אבל הם לא הורגים את עצמם בעלילות. המוות מאשר את החיים ולא מבטל אותם.

בסיפורים אין ילדים ולא בכדי, הציר הזמן שקוע בהווה ואין לו עתיד פנטזמתי. בסיפורים יש מחלות, בסיפור של סריג – מחלת מעי ואילו בסיפור של סיון יש כאמור אבני כליות. אבל המחלה לא רק מופיעה במרחב הציבורי, היא חודרת אל הגוף, בצורה ברורה.

שני הגיבורים מנסים נסיעה לחו"ל, אל מחוץ לגבולות הלאומיות, אבל לא מוצאים את עצמם גם ברחוב הגלובלי. כלומר הפוסט לאומיות והגלובליזציה לא מביאים מזור לשיברון שמתחיל ברחוב וממשיך במחלה – בגוף. אצל הגיבור של סריג הנסיעה לחו"ל מתבצעת כשליפה מתוך זכרון חיים עם אִינה שמתה. ואילו אצל אבישי יש סיפור אהבה שנע בין אנגליה לבין ישראל ועושה שימוש במרחב הוירטואלי (סקייפ, ג'ימייל וכד'). אבל סיפור האהבה לא מצליח להתמשש ואין דרך לחזור לנקודת האפס של המנדט הבריטי. אירופה בשני המקרים לא מצילה את היהודי. היהודי טמון בתוך זהותו היהודית ושאלותיה החברתיות הרבות.

בסיפור של סיוון של גאולה בדבר הצלחה אמנותית, אך הגיבור ממשיך בהרס העצמי שלו גם אחרי ההצלחה וזהו רמז מטרים שאין פתרון באמנות לבעיות רוחניות וארציות. ואילו בסיפור של סריג יש פיוס עם המוות של אינה, אך גם זה אינו מביא מזור לפצעי הגיבור.

הדברים התפרסמו לראשונה בעיתון 77,  גיליון 355-356, תמוז אב, תשע"א,  יולי אוגוסט 2011

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s