עיניים רעבות | אילן ברקוביץ'

גן התענוגות הארציים הירונימוס בוש, 1503 - 1504 טריפטיכון שמן על עץ, 220.03 × 194.94 ס"מ מוסיאו דל פראדו, מדריד
גן התענוגות הארציים הירונימוס בוש, 1503 - 1504 טריפטיכון שמן על עץ, 220.03 × 194.94 ס"מ מוסיאו דל פראדו, מדריד

אילן ברקוביץ' החליט לפתוח ערוץ ביקורת תרבות בדף הפייסבוק שלו. בחרתי להביא שתי ביקורות. אחת על סיפוריי הקצרים והשניה על השירים של עדי עסיס ונועם שדות בהקשר של שיחות טלפון בשירה.

עיניים רעבות: מחזיר את הראש לגוף שלא קיים – עיון ראשוני בסיפוריו של המשורר מתי שמואלוף | אילן ברקוביץ'

ב-17.6.2011 פורסם בעמוד השני כמדומני של המוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ" סיפור מומלץ מתחרות הסיפור הקצר לשנת תשע"א: "הייתי קבורה כבר כשנפגשנו – סיפורה של אשה שקברה את עצמה כדי להיחלץ מחיים בקבר לצד זמר רוק". מחבר הסיפור היה המשורר מתי שמואלוף (יליד 1972), ממנהיגי קבוצת השירה האקטיביסטית "גרילה תרבות" ומי שחתום עד כה על שלושה ספרי שירה (בשנה הקרובה אמור לראות אור ספר שיריו הרביעי בהוצאת נהר ספרים). פרט לכך שמדובר היה באחד העמודים היפים ביותר מבחינה גרפית, שנראו, לדעתי, במוסף הזה בשנים האחרונות, עבורי זו הייתה תגלית של ממש. הסיפור שצף וקצף במידה כזו ששבתה את לבי.

והנה לאחרונה פורסמו עוד שני סיפורים מפרי עטו של שמואלוף. האחד ראה אור בכתב העת "גג" (2011, קיץ, גיליון 24, עמ' 36-30) תחת הכותרת "בגדד משלי" והשני ראה אור בכתב העת "מאזנים" (2011, ספטמבר, גיליון 4, עמ' 17-14). שני הגליונות הללו ראויים לדיון באופן נפרד בכל מה שנוגע לדרך שבה הם מטפלים באקטואליה של המחאה החברתית. כאן אני מבקש להמליץ בפניכם בהמלצה חמה לקרוא את סיפוריו של שמואלוף וזאת משום שאלו סיפורים מפרי עטו של סופר חדש שנולד.

לפני שאחתום המלצה קצרה זו בציטוט מפתיחתו של אחד הסיפורים, אני מבקש להסביר את מה שנמצא כאן לפנינו והוא בגדר הגילוי החדש: זהו סוג של כתיבה שכמו מעמיד לצידו של הקורא אדם (המספר) ואותו אדם שולח יד אל לב הקורא ואוחז בו. בה בעת, ליבו של הכותב נפתח לרווחה בפני הקורא ונחשף בפניו באופן עוצר נשימה. אפשר לחשוב כאן על רכבת הרים מודרנית או פוסט-מודרנית או פוסט-פוסט מודרנית שבה המחבר והקורא כמעט מתאחדים זה עם זה והתוצאה הספרותית הניצבת לפנינו היא חדשה ויוצאת דופן; גם מעוררת תקווה. במובן אחר זוהי ספרות מחאה במלוא מובן המילה; כל פרה קדושה שתרצו נשחטת כאן עד דק; כל מוסכמה עומדת לביקורת ואין כאן רגע אחד של הנחה מצידו של הכותב כלפי עצמו.

הנה דוגמא מתוך פתיחת הסיפור "בגדד משלי": "ירמרד הצאלח הזה, חייב לאחר דווקא ביום שבו לא לקחתי את מחשב-טלפון הנייד שלי ובבית הקפה המתפורר הזה אין אפילו טלפון אחד שעובד. ודווקא היום כאב הראש שלי החליט להשבית אותי. ליצור בי שבק מערכות. לייצר בי שבקות תקשורת. "אללה הוא אכבר" המואזין קורא, אני מתפלל מייד בלב, "ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שקיימנו, והחיינו והגיענו לזמן הזה". אני מוציא את הטבק האדום בטעם התפוח, שמחביא מאחוריו מתיקות יותר תותית נמעכת ואין לו מהבשרניות התפוחית. מניח עליו פתיתי חשיש שייתנו לו בשר ומחזיר את הראש לגוף שלא קיים. ריח מתוק כפול ומכופל מדומיין בראשי ומאיים להשבית את שימחת האוויר הפיכח. אבל איפה הנרגילה? אני קורא למלצרית, אבל לא מתחרה עם המואזין בסלסול שמה. הזמן הולך לאיבוד בתשוקה חסרת מובן והטיגריס נפתח בראשי ומוכן לצפייה. צ'אקרה נוספת מוכנה, אבל איפה השישה? ואיפה יסמין? וברקע הדים קפואים של כאב ראש שמאיים להתחזק כמו פטיש אויר שהולם ממרחק בעיר נטושה ואכזרית" (גג, שם, עמ' 30; ירמרד – קללה בעיראקית, שיהודי עיראק משתמשים בה).

ואני רוצה לצטט עוד מתוך הסיפורים הללו; ולספר לכם שהם כוללים גם ביקורת לא פשוטה על העולם הספרותי, ששמואלוף מתנהל לכאורה כבן בית בו אך על פי הנכתב בסיפוריו מסתבר כי גיבורי הסיפורים גם שואפים להימלט מתבניותיו הצפויות אל עולם חדש, אך היריעה קצרה וזהו עיון ראשוני ונדרשת גם מידת הזהירות והצניעות כשמגלים דבר כזה, לתת לו להבשיל מתוך עצמו ולא מתוך מה שמחוצה לו, לכן אני בוחר לחתום את הדברים בפראזה קצרה מתוך הסיפור "אגדה אורבנית על הכרה". לקראת סוף הסיפור הזה המספר, שהוא "משורר ועורך" או "לא משורר ולא עורך", מתוודה בפני תחקירנית של תכנית טלביזיה ידועה "כי אני סופר. אני זה שאחראי לנקות את המצפון של כל התרבות הזאת מהחרבון של החיים. איך אני עושה את זה? אני נותן לכולם מילים להיאחז בהן בדיוק ברגע שהם מרגישים שהחיים מחרבנים עליהם. לא, אני לא מגלומן. בדיוק ההפך. אני ביקורתי מקצות ציפורני ועד קצות שערותיי" (מאזנים, שם, עמ' 17). אם תרצו, זוהי נקודת המבט של שמואלוף בשלושת הסיפורים שהוזכרו כאן, היא שהופכת אותם לנועזים כל כך ובעלי ערך אמנותי של ממש.

הביקורת פורסמה לראשונה במדור "עיניים רעבות" של המשורר ומבקר הספרות והשירה אילן ברקוביץ' (פייסבוק) ב-13.9.2011

גן התענוגות הארציים הירונימוס בוש, 1503 - 1504 טריפטיכון שמן על עץ, 220.03 × 194.94 ס"מ מוסיאו דל פראדו, מדריד
גן התענוגות הארציים הירונימוס בוש, 1503 - 1504 טריפטיכון שמן על עץ, 220.03 × 194.94 ס"מ מוסיאו דל פראדו, מדריד

עיניים רעבות: מישהו אמר לי שביום שני בין שתים עשרה לאחת יקרה משהו טוב

כמיהה לחבר / נועם שדות

מִישֶׁהוּ אָמַר לִי שֶׁבְּיוֹם

שֵׁנִי בֵּין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְ

אַחַת יִקְרֶה מַשֶּׁהוּ טוֹב. רַק

שֶׁהוּא לֹא אָמַר לִי

מָה. וַאֲנִי גַּם

לֹא זוֹכֵר

מִי זֶה הָיָה. בְּכָל

מִקְרֶה בֵּין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְ

אַחַת אֲחַכֶּה לְיַד הַטֵּלֵפוֹן, אוּלַי

הוּא יְצַלְצֵל

אפשר להתייחס אל השיר הייחודי שלפנינו, המופיע בפתח ספר שיריו הראשון של המשורר נועם שדות (יליד 1979), "פוסט טראומה" (2006, תמוז, עמ' 13), מכמה נקודות מבט. אפשר למשל לבחון אותו לנוכח כלל השירים בספר וכן לעומת שירים נוספים של שדות, בהם אלו שפורסמו במהלך קובץ הסיפורים שלו, "סיפורי מלחמה" (2009, עיתון 77); אפשר להעמיד את שירתו של שדות לבחינה בקונטקסט הדורי של שירתנו הצעירה, כפי שכבר עשיתי ברשימות "סוף עונת הבוגונויליה" שלי, שפורסמו במדורי "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ" באפריל 2008; אפשר גם לקרוא אותה לנוכח שירתם של משוררים נוספים מבני זמנינו כגון גליה אבן חן בספרה "אישה מטורפת" (2009, ספרא), שגיא אלנקווה בספריו "קונכיה" (2009, ירון גולן) ו"פינה" (2011, עיתון 77), לאה פילובסקי בספרה "אמנות זה" (2009, פרדס) ואפילו איתי אלעד המוכר אולי מעט פחות מהם בספרו היפהפה "תותב נהרה" (2007, כרמל); כולם, כשדות עצמו, כותבים על חולי הנפש בצורה גלויה, שכמדומה טרם נראתה כמוה בשירה העברית החדשה. אפשרויות ההשוואה אם כך הן רבות ומגוונות.

אלא שזאת הפעם אני מבקש להתמקד רק בשיר האחד שבכאן דרך השוואתו לשני שירים נוספים של משוררים מן ההווה. את כותרת השיר, "כמיהה לחבר", שהיא בעצם המהות שחולצה מן התוכן והצורה שלו (עשר שורות קצרות; חמישה משפטים בסה"כ, התורמים לתחושת הסימטריות שבשיר, שכמוה יכולה להיות החברוּת אם תתממש לבסוף), אני מבקש להעמיד מול השיר הפותח את ספר שיריו השלישי של המשורר האקטיביסט מתי שמואלוף (יליד 1972), "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010, נהר). שירו של שמואלוף נקרא "חברוּת מסוג חדש". הנה הוא: "הוא חבר של כל העורכות / של כל העיתונאים / של כל הסופרים, ואפילו של כמה אמנים מרכזיים / שלא לדבר על מוזיקאים, עובד באחת ההוצאות, / יושב לכתוב, סוגר את הטלפון, פותח, סוגר, פותח, סוגר / ומאיים להתאבד באס-אמ-אסים / מחליט להתקשר אליי / ולא יודע שמשורר מתאבד כמעט בכל שיר ושיר / אני לא עונה לו, רק מקשיב, / אתה חבר שלי, הוא שואל / כן, אני משיב למרות שלא ראיתי אותו כבר חצי שנה / אז מה משמעות החיים, הוא שואל" (שם, עמ' 7). את ההמתנה הקפדנית של נועם שדות לצלצול הטלפון בשירו אני מבקש להעמיד מול שיר קצר בשם "שיר" מאת המשורר עדי עסיס (יליד 1967), המופיע בתוך ספר שיריו המצוין "הנשק החם" (2009, הליקון). הנה הוא: "כמו צלצול / טלפון בבית ריק / אני ממשיך / לכתוב" (שם, עמ' 54).

שיריהם של שמואלוף ועסיס כמו מבודדים עבורנו שני רגעים משמעותיים בשירו של שדות: הבדידות עליה מושתתת הכמיהה לחברות ומנגד הציפייה לצלצול הטלפון, שאפשר להמשילה למעשה כתיבת השיר, הוא המשהו הטוב שאמור לקרות. פועלם של שלושת המשוררים ששיריהם עומדים כאן לדיון הוא שונה בתכלית השינוי. שמואלוף ועסיס הם משוררים פעילים מאוד בשדה הציבורי של עולם השירה העכשווי. שדות נחבא יותר אל הכלים אף ששירתו וסיפוריו מתפרסמים חדשות לבקרים בכתבי העת הספרותיים ובאתרים המפרסמים שירה ופרוזה ברשת האינטרנט. הבדל משמעותי זה בא לידי ביטוי גם ביצירה עצמה. נושאי הכתיבה של שמואלוף ועסיס מתפרשים על גבי מוטת כנפיים רחבה יותר, לכאורה, מאלה של שדות, שחוזר שוב ושוב ביצירותיו אל מחלת הנפש שלו ואל דרכו להתמודד עמה. שמואלוף מתבלט בכתיבה על נושאים המוגדרים בשיח הספרותי כחברתיים ואילו עסיס נוגע בשיריו גם בהיבטים פוליטיים של חיינו כאן. והנה למרות הבדלים משמעותיים אלה בקורפוסים היצירתיים העומדים כאן לדיון, יכולה ההשוואה בין שלושת השירים שהוצגו ליצור מרקם חדש של שיח, שעובר, כמדומה, בעצם הימים האלה תהליך של התיישנות: שלושת השירים מציגים בפנינו הקוראים עולם קר ומנוכר של כתיבה ועוד יותר מזה של מהות קיומית. שדות אפילו "לא זוכר מי זה היה", שאמר לו שיקרה משהו טוב; שמואלוף לא ראה את חברו מזה חצי שנה והנה האחרון מתקשר אליו בעת שרוחו כבדה והוא חושב להתאבד; עסיס משווה את מעשה הכתיבה לצלצול של טלפון בבית ריק או אם נשליך מכאן לתמונה תרבותית פילוסופית מוכרת יותר, לצעקה של איש כשהוא לבדו ביער. זוהי שירה שכאילו ויתרה על אפשרויות ההשפעה שלה ("משורר מתאבד כמעט בכל שיר ושיר", כותב שמואלוף בשירו המעלה שאלות אוטוביוגרפיות מעניינות) אך מצד שני דווקא משום כך, בשל זיקוקה מחוויות החיים האמיתיות היא מפנה אליהן את הזרקור בחזרה; מצביעה על הניכור הקיים בעולם המודרני ומציגה כמיהה גדולה לקהל וחברים שישובו להופיע מתוך אפלת הבדידות.

פרדוקס דומה לזה עולה גם מן הקריאה בשיר יפה נוסף משל שדות, הנקרא, שימו לב, "משותק". וכך הוא כותב בו: "הנה אני / יושב פה / פה פה. יושב / פה פה פה. / יושב פה פה / פה. ו / לא עושה כלום. כפול / מיליון. כפול / טריליון. כמה ש / תרצו" (פוסט טראומה, עמ' 61). כאן מביא שדות את השימוש שהוא עושה בשיריו בריתמוס הדיבורי עד כדי דיוק מילימטרי כמו גם מתמטי. חוויית השיתוק והניוון העצמי מוצגת בשיר באופן קיצוני ואבסורדי ("כלום כפול מיליון" וכו') אך מנגד זהו שיר שנשמע כאילו קרוב כל כך לאוזנינו עד שהוא קם על יוצרו ומציג באמצעות פרץ המילים הקדחתני, שמשתורר מתוכו, חיוּת אנושית גדולה.

הביקורת פורסמה לראשונה במדור "עיניים רעבות" של המשורר ומבקר הספרות והשירה אילן ברקוביץ' (פייסבוק) ב-11.9.2011


פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

3 תגובות בנושא “עיניים רעבות | אילן ברקוביץ'

  1. מממ… הרונימוס בוש וגן העדן הריק-עד-כאב שלו. מעניין אם כל השמחים והנהנים בגן התענוגות (שלא מוצג בפוסט הזה) יודעים שקרוב לוודאי, הם יגיעו לגיהנום ולא לגן העדן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: