התשובה להפרטה: השקת שירון המהפכה

פרופ' יוסי יונה מפרגן לשירון המהפכה וקיץ של צדק חברתי

פרופ' יוסי יונה מפרגן לשירון המהפכה וקיץ של צדק חברתי

להורדת שירון המהפכה

שבת ב20:30 השקת שירון המהפכה ברוטשילד 69, ת"א

השקת שירון המהפכה, 99 משוררות ואמניות בעד צדק חברתי, במקום הטבעי: בית העם ברוטשילד 69, תל אביב.

אתם מוזמנים להגיע, לשמוע, ואם אתם בחוברת, זו הזמנה גם לקרוא.

באירוע, אפשר יהיה לרכוש במחיר 20 ש"ח את הספר הראשון שהוליד אירוע האוהלים, כדי שנוכל להוציא מהדורה שניה. כי ה6000 העותקים כבר התחילו לאזול. צפויה שירה, מוזיקה ואהבה.

התשובה להפרטה – שירון המהפכה. להורדה

ב 14- ביולי 2011 אחזה האש שניצתה בקהיר ותוניס בצמרות עצי הפיקוס של שדרות רוטשילד, והוציאה את אזרחי ישראל לרחובות הראשיים – מקריית שמונה ועד אילת, מחולון ועד נצרת.

דור ששנים ארוכות הרכין ראש מול מדיניות ה’הפרט ומשול’ ומצא את המימוש העצמי שלו בתור לשדרוג הסלולר, קם בוקר אחד, השליך מאחור את ההפרדות המוכרות ודרש את שמגיע לו. במושבות האוהלים, דרך שלטי קרטון עליהם משורבטת סיסמה מחורזת בטוש, קיבלנו חזרה את האזרחות שלנו – לא עוד פירורי זכויות שניתנות כצדקה מידי השלטון, אלא דרישה פשוטה ומהדהדת לצדק חברתי שיכלול את כולם, ערבים ויהודים, פועלים ובני מעמד הביניים.

רפובליקת האוהלים היא ניסיון נועז להקים במקום האומלל והיפהפה שבו אנו חיים אומה של אזרחיות ואזרחים שנפגשים ומשוחחים, מקשיבים ושרים, מתווכחים ודורשים. מה רוצים האנשים ברחובות, שואלים שוב ושוב הפרשנים ומלחכי הפנכה של המשטר בחשש. התשובה הפשוטה מטרידה אותם, נראית להם כבלתי אפשרית: אנחנו רוצים לחיות בארץ שלא שעושקת את כל הנקרה על דרכה, לחיות בשוויון ובשלום.

שירון המהפכה שלפניכם מנסה לתת דחיפה נוספת למהלך שמתחולל מול עינינו. יוצרי השירון הם יוזמי אסופות השירה “אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית” שיצאה ב 1- במאי 2007 , ו”לצאת: אסופה נגד המלחמה בעזה”. בשנים האחרונות, נלחמה השירה לקדם מאבקים חברתיים ברחבי הארץ. יחד עם צאת אדומה יצאו לצעוד ברחובות תל אביב פועלי בניין ופועלות חקלאות והשנה העמידו העובדים הסוציאליים את המאבק למען צדק חברתי בראש סדר היום הציבורי. החלום התגשם והוא מתוק. מעבר להישגי המחאה, השינוי האמיתי הוא בכך שנברא כאן דור חדש שאיבד את הפחד.

שירון המהפכה הוא צעקת ה’די!’ של אמניות, צלמות ומשוררות, אך גם שאגת השמחה והצחוק.

תחי רפובליקת האוהלים!

 

אירועים:

28.82011 השקת שירון המהפכה בשחרור בית העם הירושלמי

3.9.2011 חלוקה ושירה – דוכן המהפכה – בהפגנת המיליון בככר המדינה בתל אביב

23.9.2011 השקת שירון המהפכה בקונגרס החברתי ביפו

01.10.2011 ההשקה הרשמית של שירון המהפכה בבית העם, רוטשילד 69. תמונות של עזרא לוי, תמונות של שרית פרקלאין שתיה טובה ממים – סיכום האירוע של ערן בריל באתר המחאה הראשי

אין שתיה טובה ממים, ערן בריל, אתר המחאה הראשי, 3.10.2011

מהדורה שנייה לשירון המהפכה

 

"הם יורים בתותחים ואנחנו כותבים שירים"

יום שישי 23 בנובמבר 2012 08:00 מאת: איילה חננאל, עכבר העיר

ערבי מחאה של שירה, אמנות ותיאטרון: למרות התמיכה הגורפת של העם במבצע עמוד ענן, בתל אביב יש עדיין מי שמתנגד כמו במלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה ואיומי התקיפה באיראן – גם במקרה של עמוד ענן נדמה כי התל אביבים הם הראשונים לצאת נגד פעולות הממשלה. אלא שהפעם תל אביב עצמה נמצאת אף היא בטווח פגיעה ותושביה כבר בילו רגעים ארוכים במרחבים המוגנים. למרות העובדה הזו, ולמרות שרוב רובו של העם מביע תמיכה מוחלטת במבצע (84 אחוז, לפי סקר “הארץ” השבוע), כבר צמחו כמה יוזמות מקומיות שתכליתן מחאה נגד התקיפה בעזה.

במקביל להפגנה שהתקיימה ביום חמישי שעבר מול מצודת זאב, ובה הפגינו כ־150 איש כולל ח”כים ממפלגות חד”ש ודע”ם – כבר התקיימו כמה אירועים השבוע שתקפו את הנושא ממקום של תרבות ושל יצירה. ביום שני התקיים במועדון הצימר ערב מחאה תחת השם “אזעקה נגד השתיקה – מילים נגד טילים”, שיזמו הלייבל פיתקית בשילוב עם קבוצת כתב העת “מעין”, וכלל יוצרים כמו תהל פרושרועי צ’יקי ארדמתי שמואלוףזאב טנא, מרחב ישורון ויובל בן עמי.

» יובל בן עמי בעקבות העיתונות הזרה» יהושע סובול: "צריך להפסיק את הטירוף ולהתחיל לדבר"

“את הערב יזמנו והרמנו בפחות מיומיים”, מספרת נטלי לוין, עורכת כתב העת “הטוב והרע”, “מבחינתנו זוהי תגובה מהירה למצב. אנחנו מדברים בשפה שונה מהגנרלים, הם יורים בתותחים ואנחנו כותבים שירים. זה הכלי שלנו להגיד מה שאנחנו חושבים”. לדבריה, פעולות מחאה הן חלק מסדר היום שלהם, כולל אסופות שירה כגון “שירון המהפכה” שיצא בעת מחאת האוהלים ו”פסטיבל חירום” שיזמו אנשי פיתקית בעת מלחמת לבנון השנייה. “הכוח של תרבות זה להתנגד למציאות הקיימת ולא לקחת כמובן מאליו את מה שמכתיבים מושכי החוטים”, מוסיפה לוין, “בתל אביב יש אפשרות להתנגד למה שקורה וזה לא רלוונטי אם אותנו מפציצים או לא. זה ברור לנו מי הסובלים פה, ואלה תושבי הדרום ועזה”.

ערב מחאה נוסף, “אמנים נגד המלחמה”, התקיים ביום שלישי האחרון בתיאטרון יפו, ביוזמתהתיאטרון הערבי־עברי. במסגרת הערב הוצגו ארבעה מערכונים פוליטיים מאת הרולד פינטר, מוטי לרנר וגלעד עברון. בנוסף הקריאו מיצירותיהם נתן זך, שמעון בלס, מרוואן בחול ועוד. “במקור זה היה אמור להיות ערב שירה רגיל, ובעקבות המצב הקדמנו את התאריך והקדשנו אותו למחאה נגד המלחמה”, מספר נדב ברנע, ממארגני האירוע, “עצם העובדה שירו טילים על תל אביב לא משנה דבר. בסופו של דבר מי שמגיע לערבים הללו הם אותם קומץ אנשים שרואים גם במחאות האחרות. למרות שמדובר במיעוט, זה לא מוריד מהערך של הדבר עצמו. יש קול אחר והוא צריך להישמע”. לדבריו, אירוע כזה יכול כנראה להתקיים רק בתל אביב, “זה מרחב שמאפשר כל מיני סוגים של דעות ואולי גם פוליטית, באופן יחסי, תל אביב נמצאת במקום אחר מיתר הארץ”.

המלחמה על החיים

ליוזמות פחות מוכרות אלו מצטרפת עצומת אנשי תרבות, סופרים ואמנים, שזכתה לסיקור רב. על העצומה חתומים בין היתר יהושע סובולעמוס עוזיורם קניוקדורון צבריניר ברעםסיגלית לנדאו ויותר מ־50 אנשי תרבות נוספים. “כבר חיסלנו טרוריסטים, ויצאנו למבצעים צבאיים, ופלשנו לעזה ודבר לא השתנה, מלבד עוד הרג ועוד שנאה”, נכתב בעצומה, “אנו קוראים להפסקת אש ארוכת טווח, ולהידברות (ישירה או בתיווך בינלאומי) עם אויבינו בעזה – כי לתושבי הדרום כמו לתושבי עזה מגיע להביט מעלה לשמים בתקווה ולא בפחד”.

פעולות מחאה הן חלק מסדר היום כולל אסופות שירה כגון “שירון המהפכה”

יוזמת מחאה נוספת היא הוצאתה של מהדורה חדשה ומעודכנת לאסופה “לצאת! נגד המלחמה בעזה והפקרת הדרום”, שיזמו כתבי העת וקבוצות היוצרים “מעין”,”גרילה תרבות”, “אתגר”, “סדק”, “מארב” ו”דקה”. האסופה, שכוללת 60 שירים ויצירות אמנות, ראתה אור לראשונה במהלך מבצע עופרת יצוקה בשנת 2009, “והוכנה בדחיפות גדולה וזעם רב מיד עם פתיחת המלחמה, כפעולה של תגובה מיידית”, מספר ניר נאדר, מיוזמי האסופה ועורכיה. לדבריו, “בעקבות הקול הקורא שהפצנו הגיעו מאות טקסטים וערכנו את המהדורה בקצב מטורף, וכך כנראה יהיה גם הפעם. בתי דפוס רבים בעיר פשוט סירבו להדפיס את האסופה מתוך התנגדות לתכנים. לבסוף היא הודפסה בכפר קאסם ויצאה לאור בתוך פחות משבוע. ביום אחד נגמרו כל העותקים”. נאדר מספר כי להבדיל מהאסופה שיצאה בעופרת יצוקה, “האסופה שאנו מארגנים כעת תהיה משהו אחר שניצור על אותו בסיס של התנגדות, אבל בצורה שונה. ב־2009 זה היה עולם של לפני המהפכות שאירעו במזרח התיכון ולא יכולנו לעודד דבר מלבד נסיגה והידברות. היום כבר אפשר להגיד שאנחנו רוצים מהפכה וזו הרוח של החוברת הזאת. הפעם זה יהודים וערבים ביחד שקוראים למנהיגיהם לחדול ממעגל הדמים”.

לדברי נאדר, התל אביבים ממשיכים להתנגד, אפילו כשיורים עליהם. “תל אביב היא המרכז שבו שוכנת הקריה, שם יושבים גנרלים ומחרחרים מלחמה, ולכן ממנה יוצאות ההפגנות והיוזמות של מי שמלחמתם היחידה היא המלחמה על החיים. לשוליים הרבה יותר קשה להשפיע”.

 

הארץ: על מקומה של הספרות בגל ההתעוררות החברתית | מיה סלע

האם הספרות הישראלית חזתה את המחאה הנוכחית, למה הסופרים הצעירים לא משמיעים את קולם, ואיך הצליחו דווקא המשוררים במקום שבו כשלו כותבי הפרוזה?

"כמו במקרים קודמים בהיסטוריה היהודית המודרנית, גם עכשיו הטרימה הספרות העברית תהליכים פוליטיים זמן רב לפני שהם התרחשו במישור הפוליטי הממשי", טוען פרופ' חנן חבר, ראש בית הספר לספרויות באוניברסיטה העברית בירושלים.

לטענת חבר, הספרות בישרה את מחאת האוהלים, כפי שבישרה בעבר את הציונות: "הציונות נוסדה בתרבות העברית ב'שירת חיבת ציון', הרבה לפני ייסוד התנועה הציונית. זה חזר על עצמו גם בספרות העברית של תקופת היישוב, שדימיינה את התשתית התרבותית של המדינה היהודית הרבה לפני הקמתה בפועל במאי 1948. זה קורה גם במחאה הזאת. אם מסתכלים על מצבה של הספרות העברית בשניים-שלושה העשורים האחרונים, היא ללא ספק יצרה תהליכים שבישרו את המחאה הזאת וגם היו חלק ממה שאיפשר אותה".

חבר מתכוון לכך שההגמוניה התרבותית של מדינת הלאום היהודית התרופפה. לדבריו, "המחאה מסמנת ותורמת להיחלשות מדינת הלאום היהודית כגורם תרבותי ופוליטי הגמוני והיא הופכת קולות אחרים וזהויות אחרות לשווי ערך בתוך ההטרוגניות העצומה של הזהויות של החברה בישראל. בהקשר זה, יש לשבח את הנאום של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין בטקס הדלקת המשואות האחרון, נאום שבעצם בישר את המחאה. הוא אמר בו שהישראליות כמהות הומוגנית שליטה מתה ובמקומה יש מגוון של זהויות. כך, למשל, גם ?עד שיום אחד', הרומן החדש של שמי זרחין, שיצא זמן קצר לפני המחאה, בעצם בישר אותה, כשהוא עיצב בו את טבריה על מגוון זהויותיה האתניות והמעמדיות כטריטוריה אלטרנטיבית למדינה".

את פירוק הסיפור הלאומי מזהה גם פרופ' יגאל שוורץ, ראש המחלקה לספרות עברית וראש מכון הקשרים של אוניברסיטת בן גוריון. לדבריו, סופרים כעמוס עוז, א"ב יהושע, דויד גרוסמן ומאיר שלו חיברו את עצמם בטובתם ושלא בטובתם לסיפור הלאומי. "במידה מסוימת, הסיפור שלהם זה הסיפור של המדינה. העמדה של הצעירים היא יותר רב משמעית. חלקם לא מחוברים לסיפור הזה וחלקם מחוברים בקשרים מוזרים", אומר שוורץ. "אני יכול לחשוב על אתגר קרת שמחובר ואורלי קסטל בלום שמחוברת עם ממזרות גדולה ועל אנשים כמו לאה איני, סמי ברדוגו ושמעון אדף שיש להם רתיעה מהחיבור הזה. זה כמו לבוא למסיבת קוקטייל, שאתה לא מרגיש בה נוח. רגשית, לא נוח להם".

שוורץ תומך במחאה הנוכחית אבל עדיין מרגיש איזו אי-נוחות ביחס אליה: "הייתי יושב באוהל בשביל הרופאים הצעירים או בשביל העובדים הסוציאליים. הייתי הולך ומקים אוהלים ליד האוהלים של התושבים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב, שמשם יבוא האסון האמיתי שלנו, והייתי מצפה שעוז ויהושע יבואו ויקימו שם אוהל. יש הרגשה שבשביל להצליח במחאה, אתה צריך לבוא ממקום של מצליחים. מי שלא בא ממקום של מצליחים, אין לו סיכוי".

שוורץ מציין את שמותיהם של סופרים ותיקים כמו עוז ויהושע כנראה משום שמעמדם של הסופרים הצעירים מרכזי הרבה פחות. "הדרך להיות טנור עוברת רק דרך התזמורת הפילהרמונית שקוראים לה הסיפור הלאומי", הוא מסביר.

חבר טוען כי "השיח החדש של המחאה, שבו משתתפים אנשים מהפריפריה ומן המרכז, נשים וגברים, אשכנזים ומזרחיים, ערבים ויהודים, דתיים וחילונים, וגם מתנחלים, כשכולם מונהגים בעיקר על ידי נשים, התאפשר על ידי התמורה העמוקה שעבר השיח בישראל ובתוכו הספרות העברית של שני העשורים האחרונים: ההופעה של נשים סופרות ושל סופרים מזרחיים, של סופרים ערבים שכותבים עברית או מתורגמים לעברית, ולא פחות מזה, לדוגמה, האתניות האשכנזית המובהקת של התרגומים החדשים המעולים של דן מירון לשלום עליכם – כל אלה שינו מן היסוד את מפת הזהויות של הספרות העברית".

הסופרת רונית מטלון אומרת שהשאלה על מקומו של האינטלקטואל או הסופר היא שאלה מורכבת ותפקידו היום בהחלט שונה מכפי שהיה. לדבריה, "בחברה שלנו אין לסופר תפקיד כפי שהיה לביאליק או לאלתרמן. לא לאתגר קרת ולא לעמוס עוז ולא לדויד גרוסמן, עם כל הכוונות הטובות. המבנה של החברה והתרבות הישראלית השתנה באופן עמוק. יש הרבה ציבורים שעמדתם של הסופרים החשובים האלה לא מזיזה להם. הדבר הזה של הסופר כצופה לבית ישראל נשחק כבר מזמן. השאלה היא אם יכולה להיות עמדה של מעורבות וגם של צניעות, אם הסופר יכול להיות צנוע ביחס לחברה".

חבר טוען שהשינוי במעמד הסופרים קשור ישירות למגמת הפופולריזציה שעוברת בעשורים האחרונים הספרות הישראלית: "סופרים קאנוניים בולטים כותבים, למעשה, ספרות פופולרית, שבה ויתרו על העמדה המרכזית והאליטיסטית של אינטלקטואל לאומי, שעומד במרכז התרבות וכותב ?ספרות גבוהה' ומורכבת שיוצרת קונפליקט פוליטי ואסתטי חריף עם הקוראים שלה".

חבר רואה בתופעה הזאת חלק ממגמת ההתמסחרות של הספרות. לדבריו, סופרים רבים חשים לעומק שהסיטואציה התרבותית שבה אנחנו נמצאים היא פוסט-לאומית, שבה הלאום, עם כל חשיבותו הרבה, כבר לא נידון על ידי אינטלקטואלים אך ורק במסגרתה של מדינת הלאום היהודית. "התרבות בישראל הולכת ונפרדת מן המודל התרבותי הציוני המודרניסטי", הוא מאבחן. "לכן, למשל, כתחליף לכובד הראש של האינטלקטואל הלאומי המודרניסטי, מתאפיינת המחאה באווירה קרנבלית שמערערת היררכיות ומעניקה מקום של כבוד לאינטלקטואל הליצן, כמו זה משמגלם בכישרון רב רועי צ'יקי ארד בכתיבה העיתונאית והספרותית שלו".

הסופר ניר ברעם אומר כי "למחאה הזאת אין מחברים". לדבריו, המחאה נשענת על שני עשורים של התנגדות לקפיטליזם הישראלי מצד אינטלקטואלים ויוצרים, אך היא צמחה מקרב בני אדם שלא יכולים לחיות כאן יותר. "יש בישראל איזו כמיהה נוסטלגית לעמדת הסופר כמוכיח בשער", אומר ברעם, "המשבצת הזאת התאימה לפרויקט לאומי הנמצא בשנותיו הראשונות, אך בימינו היא עוברת שינוי, זו פשוט המציאות. הרי ראינו בהפגנות שהמחאה לא זקוקה לסופרים ומפורסמים שינאמו, היא זקוקה לאנשים שיש להם משהו דחוף לומר".

שפה חדשה

לפי מטלון, השפה החדשה של המחאה דורשת שפה חדשה גם מהסופרים. "אני לא מרגישה שכסופרת או כאדם עם עמדות פוליטיות, אני צריכה לבוא עכשיו ולנסות לדחוף את הסיסמאות שלי לשפה החדשה שנוצרה, זאת טעות", היא אומרת. "מצד חלק מהסופרים היה מין כזה דבר. אני לא מאשימה אותם, זה הכל בכוונות טובות. כשאני שומעת את דפני ליף, אני רוצה לשמוע ולא להשמיע. יש לי מה ללמוד מזה".

מטלון מדברת על הסיסמאות של השמאל הישן שלדבריה פשטו את הרגל: "אנחנו נכשלנו, צריך להגיד את זה. אנחנו צריכים לעמוד מול הכישלון הזה, אנחנו צריכים להקשיב להם. אני מרגישה שהסופרים, עם האהדה שלהם, רוצים להכניס את המחאה הזאת למגירות הישנות והמוכרות מבלי לשים לב שמה שיש לפנינו זה משהו עם שפה ותחביר אחרים לגמרי, צריך להיזהר מחיבוק הדוב".

לדברי ברעם, סופרים יכולים להיות חלק מהמאבק "ראשית, כאזרחים. סופרים שמצדדים במחאה צריכים להיות בהפגנות ולבקר במאהלים, מתוך הבנה שהמחאה אינה זקוקה למטיפים מפסגת הר, אלא לשותפים. זה היופי שבה: אנשים צעירים עייפו מכל הדיבורים והניתוחים ועשו מעשה. שנית, אני מאמין שאם סופר, כמו כל אדם כותב, סבור שיש לו רעיונות הראויים להישמע, כדאי שיבטא אותם, מתוך הכרה שצניעות מסוימת דרושה כאן: הוא אינו מטיף להמון אלא מעלה רעיונות שאולי יתרמו לדיון. לא צריך לדבר רק בשביל לשמוע את עצמך מדבר, כמו שלא צריך לשתוק רק בשביל להתמוגג משתיקתך".

הסופר חיים באר אומר שהיה אחד מהמפגינים בהפגנת הענק בתל אביב לפני שבועיים. "המחאה אותנטית באופן בלתי רגיל. אני לא חושב שהיה משהו כזה מאז המחאה של מוטי אשכנזי ביום כיפור", אומר באר. הוא מספר שעבר כמה פעמים במאהל בשדרות רוטשילד אבל הוא רק אחד מני רבים. "אני לא צנוע כל כך גדול אבל חושב שדפני ליף ואיציק שמולי הם הדוברים, אני מוכן לבוא ולתת יד, אבל הם הדוברים. הקול שלהם הוא אולי אחד הדברים הכי מרגשים בדור האחרון, אולי מאז העצרות שהתקיימו לאחר רצח רבין".

מצד שני מציין באר שני נאומים שהיו בעלי משקל בעיניו באירועי מחאה אחרים: "כשדויד גרוסמן נאם את נאום ההנהגה החלולה, זה היה מרשים מאוד, וכשיאיר גרבוז דיבר בעצרת האחרונה לזכר רבין, זה גם היה מזהיר. היום לפעמים יש תחושה שחלק מהאנשים לוקחים טרמפ".

פרופ' מנחם פרי, עורך הוצאת הספרייה חדשה, אומר שיהושע, גרוסמן ועוז קנו את מעמדם עוד בצעירותם. "היום יש כמה סופרים שקולם נשמע כמו ברעם וקרת. עדיין מתעניינים היום במה שיש לעמוס עוז להגיד. זה קורה גם משום שהם יודעים לתפוס עמדות מוגדרות ולא משתדלים להיות נחמדים".

והצעירים מה? חושבים על מה שיש להם להפסיד?

"כל אחד חושב על הקוראים שהוא יפסיד, גם הסופרים הוותיקים. שמעת את הסופרים המצליחים הגדולים עושים משהו בענייני הסופרים? הרי הם יכלו בשתי דקות לשנות את המצב. היה מספיק שגרוסמן, עוז, יהושע ושלו יגידו שהם אוסרים על מכירת ספריהם ברשתות, וכל שוק הספרים היה משתנה בתוך שבוע. הרי לעצמם הם לא צריכים לדאוג, הם מוכרים יפה גם ככה, אבל הם לא דואגים לשאר הסופרים".

פרי אומר שהוא לא מדבר רק על כסף: "אני מדבר על זה שאת מעמדו של הסופר היום קובעות הרשתות ולא קהל הקוראים. אם גרוסמן יבוא לנאום זה עוד ימשוך קהל, אבל אם אשכול נבו יבוא לנאום, זה לא מושך שום קהל".

מקסם שווא

השירה, בניגוד לפרוזה, דווקא יצאה בשנים האחרונות לרחובות. קבוצת "גרילה תרבות", למשל, משלבת כבר כמה שנים שירה באירועי מחאה פוליטיים חברתיים ומוציאה לאור אסופות שירה פוליטית. בין הפעולות שעשו עד כה: אירוע הזדהות עם עובדי מפעל פולגת בקרית גת ב-2008, אירוע מחאה מול ביתו של אהוד ברק במגדלי אקירוב בתל אביב ב-2009 ואירוע הזדהות עם עובדי מפעל אקרשטיין בירוחם ב-2010. אלה הן פעולות שבישרו במידה רבה את התודעה החברתית החדשה המתפרצת.

מטלון אומרת שאין להתפלא על כך שדווקא השירה עשתה זאת, ולא הפרוזה. "ב-20 השנים האחרונות השירה היא השוליים של הסצינה התרבותית. ליוצרים האלה יש תודעת שוליים אותנטית שלרוב הפרוזאיקונים אין", טוענת מטלון. "יש קבוצות של משוררים שעושות דברים נהדרים בתוך הקהילה, למשל קבוצת ?כתובת' הירושלמית. זה קורה גם מפני שנחסמה הזירה הגדולה, וזה גם מה שהציל אותם, כי יש משהו משחית בזירה הגדולה".

המשורר והסופר אלמוג בהר מסכים שלשירה יש את הפריבילגיה להיות נידחת: "היא בשוליים, היא פחות קשורה בשיקולים של כלכלה או קהל. אולי בגלל זה היא היתה במקומות הרבה יותר רדיקליים בשנים האחרונות והיה בה תהליך של פוליטיזציה ויציאה ממקסם השווא של האינדיבידואל".

בהר מתאר את קולקטיב המשוררים שנוצר בשנים האחרונות ובאמצעותו יכלו משוררים לשתף פעולה ולפרסם אסופות שירה ולקיים מפגשי שירה משותפים. "זה פחות קיים בפרוזה, ודווקא המקום הקולקטיבי הזה מתחבר למה שקורה עכשיו. המהלך של השירה מהמקום האינדיבידואלי למקום המשתף והקולקטיבי מקביל למה שקורה עכשיו בחברה. אי אפשר לקיים מחאה לבד".

בהר הוא בין עשרות המשוררים המשתתפים באסופת השירה "שירון המהפכה שירת האוהלים", שרואה אור בימים אלה. בין המשוררים האחרים: אהרן שבתאי, איימן סיכסק, סיגל בן יאיר, מואיז בן הרוש, יעקב ביטון, יודית שחר, מאיר ויזלטיר, רוני סומק, טל ניצן, ארז ביטון, סלמאן מצאלחה, ענת זכריה, חגית גרוסמן, דניאל עוז, נוית בראל, רועי צ'יקי ארד, מתי שמואלוף ואפרת מישורי. האסופה רואה אור בשיתוף כתבי העת "דקה", "מעין", "ערב רב", "אתגר" וקבוצת "גרילה תרבות".

לפני האסופה הזאת הוציאו יוזמי האסופה את "אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית" ב-2007, ואת "לצאת: אסופה נגד המלחמה בעזה". בהקדמה כותבים העורכים כי "בשנים האחרונות, נלחמה השירה לקדם מאבקים חברתיים ברחבי הארץ… החלום התגשם והוא מתוק. מעבר להישגי המחאה, השינוי האמיתי הוא בכך שנברא כאן דור חדש שאיבד את הפחד".

אחת מעורכי החוברת היא יערה שחורי, עורכת בקסת, המפעל לעריכת ספרי ביכורים. לדבריה, יש תחושה שהשירה ניבאה את המתרחש כעת. "השירה חוזה קדימה. השירה חזרה להיות מדיום שמתעסק במרחב הציבורי. זה קשור גם לזה שבשיר יש משהו שהוא אנטי סחורה. אי אפשר לחיות מזה אז כל העניין של כסף ושל להתאים לדעת הקהל לא קיים", אומרת שחורי. "במקום להתאים לדעת הקהל, השירה משנה את דעת הקהל. בשירה יש משהו יותר פרוע. אז אין לנו את אלתרמן שמחזיק את ?הטור השביעי', אבל יש תחושה שהשירה הבינה שהחיים שלה קשורים בחיים הציבוריים. היא חזרה להיות עורק של החיים הציבוריים".

טל ניצן, משוררת ועורכת מבחר שירי המחאה העבריים "בעט ברזל", שראה אור בהוצאת חרגול ב-2005, מציעה לא לנסות למדוד את השפעת השירה בכלים הידועים. "סופרים ומשוררים מדברים בשפה שלהם והם חלק מתנועה הרבה יותר גדולה", אומרת ניצן. "החלק של אנשים כותבים נראה לי הכרחי, ולא מפני שהם שוקלים יותר מחלקים אחרים במהפכה, אלא כי זאת מהפכה של העם והם חלק מהעם. משוררים בכלל ומשוררי מחאה בפרט עומדים על הפצע הזה ומדברים אותו ונותנים לו מלים שהן קצת שונות מהמלים של התקשורת ושפת החדשות והעיתונות. הן הפוכות מהמלים של הפוליטיקאים והן מאוד שונות מסיסמאות וקריאות של הפגנות שמסתיימות בסימני קריאה. מלים של שירה נותנות את המקום הזה של ההיסוס והפקפוק באמיתות הנחרצות. במציאות שלנו, להטלת ספק יש איכות מאוד חתרנית".

לדבריה, את ההשפעה והתוצאה אי אפשר לבדוק באופן מיידי. "יום אחרי הפגנה בודקים אם זה היה גדול או הכי גדול, ואם משהו התנדנד בכנסת. הדברים האלה הם חפירות עומק שיכולות לזעזע ולטלטל לטווח הארוך. אנחנו רואים את זה בהיסטוריה. ביטויים שיריים מנבאים הרבה פעמים ביטויים פוליטיים, ומחזקים אותם ומעבר לכל זה, יש להם ערך אמנותי תיעודי שהוא שונה מהתיעוד הטלוויזיוני, הקולנועי והעיתונאי. כך שהחשיבות נמדדת בכלים אחרים מהכלים הרגילים, אבל היא חיונית לחלוטין".

לדברי ניצן, משוררים וסופרים הם מגזר ששייך למחאה באופן אינטגרלי. לטענתה, בין קורבנות השיטה הנוכחית נמנית גם התרבות וכי במציאות קפיטליסטית דכאנית הולך ומצטמצם המקום שיש לתרבות, אמנות, ספרות ו"כל מה שלא מניב רווח מיידי שיכול להימדד בכסף או בכוח".

ניצן אומרת כי החברה שמעצבים פה היא כזו שבה הפיוט, העדין והיפה הם בלתי נראים ואין להם זכות קיום – "לא רק בגלל הקיצוצים שפוגעים בתחומים האלה כמו בשאר תחומי הרווחה, לא רק בגלל האובססיה הקפיטליסטית להפריט, להרוויח, לבעוט הצדה את כל מה שלא משתלב בשיטה, אלא גם כי במציאות שבה יותר ויותר אנשים עסוקים בהישרדות, במאמץ יום-יומי לא לטבוע, לא נשאר מקום לספרות ולשירה, רק לאופיום להמונים, לזבלוני טלוויזיה שנועדו לאלחש, לרדד, להרדים". לדבריה, שותפות הסופרים והמשוררים מבטאת בדיוק את המחאה הזאת, התרבותית, שהיא חלק בלתי נפרד מההתקוממות החברתית הכללית.

כאשר מטלון נשאלת על נבואת המחאה, היא מצטטת מהשיר "גאווה" של דליה רביקוביץ. "רביקוביץ כותבת בשיר שהמים לא סודקים את הסלע במשך שנים ואז עובר כלב ים קטן שסודק את הסלע. אי אפשר לדעת מה היה כאן כלב הים הקטן".

טיימאאוט: ע. כרמלי

 

ואינט: שירון המהפכה": משוררים יוצאים למילואים | דורון קורן

"שירון המהפכה" על 80 כותביו התכוון להציג שירה בועטת וחזקה, אבל התוצאה היא לרוב שירה מגויסת ולא מקורית. אך ניתן למצוא בו מספר רגעים נוגעים ללב שמצילים את המצב |  יש הרבה משוררים טובים ב"שירון המהפכה, שירת האוהלים", אבל רק מעט שירים טובים. גם מי שפרסמו בעבר שירים מצוינים בנושאי המחאה העכשווית, כמו יודית שחר ("זו אני מדברת"), סיגל בן יאיר ("בחנות הספרים") ועדי עסיס ("תרמתי את גופי למשרד"), מופיעים כאן עם טקסטים חלשים למדי (עסיס בשיר סתום ומתחכם, בן יאיר עם כותרת קולעת – "שיר בשני בתים שכורים" – לשיר בינוני). השראה היא עניין חמקמק.


חזית "שירון המהפכה". מעשה אמנותי או רק מחאתי?

עם זאת, הרושם הוא שלמארגני החוברת בפורמט העיתוני החביב, המשתייכים לכמה חבורות ספרותיות ("דקה", "מעיין" ועוד), לא ממש אכפת מהי רמת השירים. העיקר הדחוף מבחינתם הוא להצטרף אל המחאה כגוף משוררי, והאיכות – בהנחה שהם יודעים להבחין בה – פחות חשובה. חוץ מזה, כמעט כולם מכירים את כולם וכנראה שלא נעים לסנן שירים. ייתכן אפילו ששיקולים של ערך שירי נראים בהוויה הפרולטרית-מהפכנית השורה על חלקים מהחוברת (הנחתמת בתרגום מחודש לאינטרנציונל הסוציאליסטי) כמעשה בורגני נלוז.

כך או כך, יש כאן יותר מדי שירים צפויים ויותר מדי פתוס מתאמץ, וישנם טקסטים ירודים במיוחד שלא נופו ("תל אביב, אני אוהב אותך/ אבל את מבאסת אותי/ כמו מוות ללב/ אלוהים, כמה כאב", כותב למשל בועז יניב).

הכחילו את המוח

ויש גם כמה שירים וקטעי שיר יפים. לורן מילק תורמת לחוברת שיר קצבי ואותנטי הלוכד איזו הוויה תל אביבית מתוסכלת: "אני הולכת מתוך שינה/ אני קמה מתוך שינה/ אני ישנה מתוך שינה/ עשר שנים בדוגמנות/ לא סבלתי ת'עבודה הזאת/ הכחילו לי את המוח/…/ עשר שנים בניקיון/ לא סבלתי ת'עבודה הזאת/ הייתי מוכרת בכלבו שלום/ נפלתי יחד עם הקולבים".

גם חגית גרוסמן מציעה כמה שורות נוקבות על מצב השירה: "על משוררים נגזר נידוי מערים גדולות/ אלא אם כן הם יורשים כבדים או קבצנים/ שאומרים את האמת/ ואז בכל מקרה איש לא מקשיב להם". אלא שהמשך השיר הופך לקיטור על אלה שיש להם כסף – וזה כבר יותר מוכר.

נוגעים ללב גם כמה מהשירים המבכים את מצוקת האחרים. כך בשירה החזק של ענת עינהר על קשישה שחברת בנייה אילצה אותה למכור את דירתה: "תסתכלי על הכפית שלך, רועדת בתה הרותח/…/ רוחות של אפטר שייב שורקות בחור מפתח, וכלבי הדחפוריים/ מסניפים כביסת קשישים, פסיסי אסבסט, אגרות נושים". כך גם בשיר של אוהד ובר, המדבר על אלה שאינם כלולים בסדר היום המחאתי ("אנשים מוחבאים בערים צפופות (…) נשים שמתאפרות/ בבוקר כדי לשבת על ספסל  ולבהות ולבהות ולבהות"), ויש יופי גם בשיריהם של עמיר לב בעל הלב, זהבה גרינפלד ודורית ויסמן.

יש בחוברת המאוד תל-אביבית הזאת גם שירים לעומתיים מעניינים: מאיר ויזלטיר, חסר סימפטיה כדרכו, לא קונה את הפריחה התרבותית בעיר: "חור חשוך ומחניק של שממה רוחנית חדשה/…/ עיר שעושה כמו, או אף גרוע מזה, מדמה/ לעצמה שהיא עושה כמו. כמו ניו-יורק, כמו אמסטרדם, כמו/ שטוטגארט. כמו משהו".

בשירו החושני של יעקב ביטון מלכא החתרנות היא מסוג אחר – כזאת היוצאת מהעירוניות אל הטבע ואל אהבת הארץ: "התזכרו אחי האביונים את פריחת עץ השיטה בכל המדבר הזה? /…/ ואותה עדת חרקים המומה נשרכת אל הצוף הכבד, המסמא?/…/ והאדמה הנשמטת משיכרון האוויר הפורח/ וזמרת הנשים בהיכל/ ארצי שלי – פעמוני בושם".

ועירית כץ כותבת באהבה על אביה הפרולטר, שעבד משחר עד לילה ולעובש על הלחם היבש קרא פניצילין: "מול הטלוויזיה דמע ונרדם / עיניו העייפות התייבשו כצלקת". שיר עם קסם של הסתפקות במועט למרות מכאובי ההתפרנסות.

שייכים ולא שייכים

גם השאלה מיהו בדיוק "העם הדורש צדק" עולה בחוברת, מיהו אותו "'אנחנו"

שיחזקאל רחמים מתאר בשורות מחורזות היטב: "באמצע האני נחת פתאום "אנחנו"/ בקצב אש של ארבע לדקה/ והנגיעה המוזרה סיפרה/ על איך שהתרחקנו/ כמה קהה ליבנו/ בזמן ההפסקה".

ה"אנחנו" של החוברת, כצפוי, מדיר משורותיו את המתנחלים, עם שורות שיר נדושות במיוחד דוגמת, "הכסף זורם לשטחים" (מרחב ישורון). והאנחנו הזה מחבק כרגיל ערבים עוינים, ושוב בשורות נדושות כמו אלה של תאמר מסאלחה, הזועם על הסיכולים הממוקדים ועל "האדמה המצולקת בהתנחלויות", או בעמדות אנטי ציוניות נדושות כמו אלה של עבד נאטור, הרואה במאהל רוטשילד "נשים רוקדות בחלום ציוני שתוקפו פג".

יש חוסר טעם מופגן גם בתצלום המובא בחוברת (הכוללת כ-20 תצלומים ועבודות אמנות) של המפגין עם השלט האווילי "מובארק אסד נתניהו" – המזכיר את השלט של מובארק ונתניהו מאחורי הסורגים, שהניפו נאמני המשטר באיראן (ונכון, יש הדהוד לא סימפטי לסיסמאות הערביות האנטי-ישראליות גם בסיסמא הצודקת "ה-עם דו-רש צדק חברתי" – שנטבעה בתבניתן ובקצבן).

גם רבים מהציורים בחוברת מקרינים חוסר טעם וסתמיות דלת קווים – דוגמת אלה של יואש פלדש, אורלי סבר, וחגי קלעי. לעומת זאת, יש חן באיור המרומז של גיא בן נר, שבו רואים במאי, צלם וטכנאי-קול בתנועה פעלתנית מול חתול המביט על ציפור בענף. זה כבר דומה יותר לאמנות הטבעית והיצירתית שמלווה את המחאה בשטח, לא בספרים ולא בגלריות.

 

העם דורש צדק פואטי | איילה פנייבסקי | מוסף הארץ

אומרים שהשירה זה כבר לא מה שהיה פעם. אז אומרים. המחאה החברתית החזירה לחזית את מי שהמילים הן הנשק הכי טוב שלהם. דיוקן המשורר כלוחם גרילה

בשבת לפני שבועיים, אחרי שארקדי דוכין ירד מהבמה והקריאות לצדק חברתי בכיכר פאריס בירושלים הפכו למפוזרות וחלושות, עזבה קבוצה של צעירים את העצרת בצעד נחוש. פתקים שבהם נכתב לאן הקבוצה צועדת עברו בחשאיות מיד ליד, אם כי את הדרך הובילה ברעש גדול ובלהט רב להקת מתופפים. אורי עגנון, משורר ירושלמי צעיר, אקטיביסט עסוק ונינו של ירושלמי מוכר יותר, ניצח על המתופפים בתנועות ידיים גדולות. כשהקבוצה חצתה את רחוב קינג ג'ורג', חוסמת את התנועה, התלתלים הבהירים שלו החלו להזיע, וקריאות ה"מהפכה" כבר נשמעו צרודות. לצדו צעדו מחוסרי דיור ירושלמים, וקבוצת משוררים נרגשים, נושאים בידיהם ערימות של "שירון המהפכה, שירת האוהלים", קובץ השירה שמכיל את שירי המחאה האקטואליים שלהם.

רבע שעה מאוחר יותר, הם כבר צעקו שירה ממרפסתו של בניין נטוש מול בית הכנסת הגדול, שאליו פרצו דרך פתח מאולתר. אלמוג בהר, משורר ירושלמי צעיר ומוערך, קרא לאט את שירו: "אין משכירין בתים בירושלים/ ואין שוברין חומות בתוך הלב". אך נראה היה שחומות הלב קרסו. בקומה מעל בהר, שאגו שני מפגינים שהעם דורש צדק חברתי. מחוסרת דיור שעמדה בפתח הבניין, הביטה בקירות שכוסו מראש בשירי מחאה, ואמרה לאחותה שעמדה לצדה, "תראי איך עשו פה יפה". אחר כך הוסיפה, "בואי פשוט ניכנס לגור פה". הן צחקו בקול, נשמעות לרגע מבעד לרעש שמסביב.

כמה דקות מאוחר יותר, הן כבר על המרפסת, לעתים מקשיבות לשירה המוקראת בקומה שמתחתיהן, לעתים מחרישות אותה בצעקות: "גם לי מגיע בית". גם זו שירה. אלכס, חסר בית צעיר שהתגורר בבניין לפני שנהרס, הסתובב בין החדרים וחיפש את הזיכרונות שלו. בסוף מצא את החדר שבו נהג להשתמש. על הקירות נכתבו בשחור שירים של אורי עגנון. הסיסמאות, התופים והשירה התחככו זה בזה שעות ארוכות, בעוד זרם של מפגינים נכנס ויוצא מהמאחז החדש – זמזום אדיר ובלתי פוסק של זעם פואטי. הם אינם יורשיהם של יושבי קפה כסית, ולא תמצאו אותם בבית אריאלה: אלה משוררים עם מגאפון.

בזמן שהאמנים הפלסטיים נאבקו מול מוזיאון תל אביב על זכויותיהם, וזמרי המיינסטרים חוללו סערות קטנות סביב השתתפותם או היעדרותם מהעצרות ההמוניות, קבוצת המשוררים הצעירים התגייסה למען המחאה הכללית. בבליל הקולות שהעלו האירועים, קולם לא הבקיע את הדרך להמונים, אבל בעיני רוחם – הם השירה שמובילה את המחאה, כשהמחאה, מצדה, מובילה את השירה.

הגרעין הקשה של המשוררים האקטיביסטים, קבוצת "גרילה תרבות", מונה כעשרה אנשים, בהם בהר ועגנון, חגית גרוסמן, מתי שמואלוף, מתן ישראלי ורועי צ'יקי ארד. בשבועות האחרונים הם אירגנו אירועים של הקראת שירה במאהלים בתל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע, ונכנסו לסניפי בנקים כדי להקריא רשימת עמלות וריביות. כמה ימים לאחר הכניסה לבניין הנטוש שמול בית הכנסת הגדול, הם השתתפו בפריצה לבית נטוש בכניסה למושבה הגרמנית בבירה. עם האירועים, הצטרפו אליהם משוררים עצמאיים, וקובץ השירה "שירון המהפכה" מחזיק שירים של כמאה כותבים.

השירון, 112 עמודים על נייר עיתון פשוט, הודפס ב-6,000 עותקים כש-4,500 מהם נמכרו במאהלים ב-20 שקל, או שחולקו חינם. מחצית ההכנסות יוקדשו למימון המהדורה הבאה של "שירון המהפכה", והמחצית הנותרת תחולק בין מאהל מחוסרי הדיור בירושלים לקרן המשותפת של עובדי חיפה כימיקלים, ש"גרילה תרבות" תמכה במאבקם על תנאי שכר ועבודה הוגנים. העותקים הנותרים מפוזרים בחנויות לקהל האקטיביסטי, כמו "עשן הזמן" בבאר שבע או "סיפור פשוט" ו"תולעת ספרים" בתל אביב. הקובץ (שכמה מהשירים בו מופיעים לצד הכתבה), תורגם לערבית ומתורגם כיום לשפות נוספות.

לתקשר, לדבר, להשפיע

לשירה קל יותר להגיב לאירועים מאשר לתיאטרון, הספרות או הקולנוע, אבל זו לא הסיבה היחידה המסבירה את הנוכחות המוגברת של משוררים במאהלים. אותם כותבים חולמנים, משתייכים ברובם לקבוצת הסיכון של צעירים ישראלים שהמחאה בנפשם ובכיסם. "שירה היא לא מקצוע יותר", אומר נעם לוי, משורר חיפאי ופעיל במאהלים בעיר. "אין מקצוע שנקרא 'משורר' ושאפשר לחיות ממנו, ולכן אנחנו מזדהים לחלוטין, מעמדה אישית, עם המאבק".

דניאל עוז – מוזיקאי, משורר ובנו של עמוס עוז – מרגיש שהנגיעה של המחאה לחיי היומיום שלו שינתה את הכתיבה שלו, והוציאה אותו, יחד איתה, לרחוב. "אני לא טיפוס פוליטי, אבל אני מרגיש את האדמה בוערת", הוא אומר. "זה משנה את הכתיבה שלי ומשפיע על הנושאים שלה. אני מרגיש שאני חי במציאות לוחצת, כך שלמרות שהנטייה הטבעית שלי היא לפואטיקה מופנמת, הכעס ותחושת המצור גורמים לי לכתוב כתיבה יותר פוליטית וחברתית".

 

מבחינת המשוררים, הטלטלה החברתית מצטרפת לתהליכים שעוברים על עולם השירה הישראלי, שראה בשנים האחרונות תהליך דומה למה שהתרחש בשדרות רוטשילד: קבוצות צעירים שכותבות שירה דינמית, חברתית, המגיבה לאירועים בשפה שירית חדשה. האידיאולוגיה השפיעה גם על ההתארגנות. בשנים האחרונות קמו בזו אחר זו קבוצות כמו "מעין", "קטע", "דקה", "מטעם", "אלת המסטיק" החיפאית ו"כתובת" הירושלמית, במטרה לכתוב, לקרוא ולפרסם שירה ביחד. "גרילה תרבות", שרבים מאנשיה כותבים גם ב"מעין", נולדה לפני ארבע שנים בתור קבוצת פעולה של משוררים, המצטרפים למאבקים חברתיים עם שירתם.

"המהפכה יצרה כיכר עיר חדשה, וזה תהליך שמתרחש בתוך השירה הצעירה בעשר השנים האחרונות", מסביר בהר. "אם פעם הזרם הראשי של השירה בישראל היה מושפע מנתן זך, והמומחים יגידו שזאת המהפכה האחרונה הכי חשובה שקרתה כאן, אז בשנים האחרונות יש התפרקות ויציאה מהאינדיבידואליסטיות הזאת, תחושה של מיאוס ממנה". בהר מתאר שנים של התנערות חברתית מהסדר הישן, התנערות שהקדימה את מהפכת האוהלים, והכשירה את המשוררים הצעירים לשמש לה לפה.

"בתל אביב השירה גועשת כבר שנים", מסכימה עמו אסנת איטה סקובלינסקי, משוררת תל-אביבית, מקימת ארגון התרבות "בסטרבות" וחברה ב"גרילה תרבות". "כתבי עת קמים ונופלים, יש שיח אדיר. אם לא הייתי יוצאת ופוגשת מדי פעם אנשים חדשים, הייתי מאמינה שהשירה היא הגל החדש של התרבות העברית", היא צוחקת. פרופ' גד קינר, יו"ר איגוד הסופרים הכללי בישראל, משורר, סופר ומרצה, רואה בהתאגדויות האלה זכר להיסטוריה של שירה עברית בארץ. "אנחנו רואים בשנים האחרונות חזרה לשירת כלל, שבה ניכרת הכמיהה להתקשר", הוא אומר. "העובדה שצצות חבורות משוררים כאלה היא דבר שמאוד שייך לעשורים הראשונים של המדינה ודי נעלם מאז".

"כשהמאבק החברתי יצא לדרך, השירה בישראל כבר היתה שם", מחזק אמיר סגל, שעובד בחטיבה לקידום נוער וצעירים בעיריית ירושלים ומגיש זה כשנתיים ביחד עם שלמה בן-עטר תוכנית רדיו שבועית בשם "שירת מחאה" ברדיו קול השלום. "קבוצות כמו 'גרילה תרבות', חוברות כמו 'אדומה' (אסופת שירים שפירסמה 'גרילה תרבות' ב-2007 ועסקה בזכויות עובדים) – אלה מחאות חברתיות-כלכליות שיצאו לדרך עוד לפני מחאת האוהלים. תמיד היתה שירת מחאה בישראל. גם בהיסטוריה היהודית היתה שירת מחאה מרכזית ומשפיעה כמו זו של אורי צבי גרינברג, וגם לדוד אבידן ולאלכסנדר פן היו שירים חברתיים. אבל בשנים האחרונות היתה התעוררות של שירה חברתית בישראל, שהקדימה את האוהלים. בכמויות. כשהממשלה הפכה שחצנית מדי, הציבור הצטרף".

השירה החברתית הצעירה, שצמחה בעיקר בתל אביב אבל הגדירה לעצמה את הפריפריה כיעד, מדברת בשפת הסולידריות. כשהופיעה, שנים לפני האוהלים, נחשבה לחריגה. המשוררים מסבירים את האופי החברתי שלהם כתגובת נגד גם למדיניות הכלכלית, אך גם לתרבות הישראלית ששיתפה איתה פעולה. "השירה של הדור הקודם, מתוך זה שהיא הלכה עד הקצה לאינדיבידואליות, התקדמה למחוזות לא מובנים", מסביר בהר. "השיר הפך לסוג של צופן שמתנשא על הקהל: 'אני ואולי עוד שלושה פרשנים מבינים את מה שאני אומר, וזה מספיק לי'. הדור שלנו הוא תגובת-נגד לחוסר תקשורתיות של הדור הקודם, להתחפרות של השירה בתוך עצמה, וגם למשקל היתר לאינדיבידואל, לשירה שהפכה לדין וחשבון פסיכולוגי. הרי השירה היא לא רק 'אני', היא עוד המון דברים – היא אלוהים ואומה ועוול. החוויה הפסיכולוגית של היחיד היא לא התפקיד הנצחי של השירה.

"אם הדור שלפני זך ניסה לכתוב את המדינה במובנים של התגשמות חלום, אם זך ניסה להגיד שהוא כבר אזרח העולם, נורמלי ואוניברסלי, אז אנחנו האזרחים של המקום הזה והמדינה היא כבר לא איזה חלום", מסביר בהר בלהט. "אנחנו רואים סביבנו את שייח ג'ראח בירושלים ואת מבקשי המקלט בתל אביב. אנחנו רואים את השבר החברתי והמעמדי, ולא נכסה על זה שיש אנשים שמחטטים בפחים רק בגלל שחלמנו על מדינה יהודית".

"כל מהפכה, בוודאי מהפכה שיש לה מטרות חברתיות, מלווה בשירה", אומר פרופ' קינר. "אם זו המהפכה הצרפתית, המהפכה הבולשביקית, ילדי הפרחים של וודסטוק, ובוודאי המהפכה הציונית עם דמויות כמו אלכסנדר פן, רחל ושלונסקי. 'נלבישך שלמת בטון ומלט' (מתוך 'שיר בוקר' של אלתרמן), זה ניסיון להפוך אקט מאוד חומרי, ארצי וגשמי, למשהו רוחני, פיוטי, מרומם, כמעט שיר אהבה".

 

השירה, מסביר קינר, אמורה לפרוס מעל הדרישות הקונקרטיות של המהפכה, את הרוח שבשבילה יוצאים לרחובות. "האלמנט המהפכני קורא דווקא לשירה, כי יש בו כמיהה אמיתית להשתחררות מעול החומר", הוא אומר. "מהפכה חברתית רוצה גם לגאול את הרוח האנושית. המשטר הכלכלי מדכא לא רק את הרווחה, אלא גם מגמד את צלם האדם. כיוון שמחאה חברתית עוסקת בגשמיות – השירה באה לרומם אותה לרמה יותר נאצלת". גם הרומנטיקה המהפכנית קושרת אליה את השירה. "לא במקרה", אומר קינר, "הדברים עולים בקנה אחד עם פוסטרים של צ'ה גווארה. הרומנטיקה היא חלק בלתי נפרד מהמהפכה".

פרס ספיר לשירה

את התגובה החיה והעשירה שלהם למחאה, משווים המשוררים לתגובתם של אבירי מסדר הספרות הישראלי: עמוס עוז, א"ב יהושע, מאיר שלו ודויד גרוסמן. הארבעה השתתפו במחאה, בכתיבה ובמעשה, אך לחלק מהמשוררים היתה תחושה שהם עשו זאת בזהירות, מבלי להתמסר, בעוד הציבור ציפה למוצא פיהם. "איך הסופרים לא נמצאים שם? איפה לעזאזל הם חיים?" תוהה יודית שחר, מורה, מחנכת ומשוררת, שזכתה לפני שבוע בפרס לויתן לשירת ביכורים ואירגנה ערבי שירה במאהל רוטשילד. "אמנות לא צריכה להיות מגויסת, כי היא הופכת למחורבנת. אבל איך זה לא חודר? הם לא רואים את הילדים שלהם נאבקים על שכר דירה?"

ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, ד"ר אריאל הירשפלד, מסכים כי "הסופרים המכובדים של הדור הקודם לא מצאו את מקומם במחאה – אבל הציבור גם לא היה זקוק להם. קולם, שמזוהה עם השמאל המסורתי, אינו הקול שרצו לשמוע במחאה הזאת. המחאה הזאת רצתה להפנות את תשומת הלב לרוע הישראלי שלא מופנה כלפי אחרים, אלא כלפי עצמו. לכן הסופרים, שחלקם עדיין נחשבים לדוברי המצפון הישראלי, לא דיברו כאן. גם לסופרים היה ברור שמדובר כאן בדבר שלא הם מייצגים אותו. זה המקום שהשירה הצעירה רצתה לבטא עוד לפני שהמחאה התחילה, ולא מצאה לה אוזן קשבת רחבה מאוד".

לצד האג'נדה והאידיאולוגיה, מודים המשוררים שההתאגדות נובעת גם מחוסר ברירה. "הוצאות הספרים הגדולות הפנו את הגב לשירה", מספר מתי שמואלוף, משורר ואקטיביסט, ממייסדי "גרילה תרבות" (עם צ'יקי ארד). "הוצאת כתר הפסיקה להוציא שירה, עם עובד מוכרת שירה ב-70 ומשהו שקלים לספר. מה שמעניין אותנו לא מעניין אותם, והם דוחים את כל מה שקורה בשוליים. ההוצאות לא רוצות לשים בחנויות מדף שירה אלטרנטיבי, כי זה לא מחזיר את הכסף. פרוזה הפכה לשחקן היחיד במגרש. למה אין פרס ספיר לשירה? כל שנה לתת 150 אלף שקל מכספי הציבור לסופר ולא למשורר, זאת הצהרה משמעותית".

"הלקטורים בארץ נורא שמרנים", מסכימה לורן מילק, משוררת ופעילה בארגון "אחותי", שאירגנה את ערב השירה שהתקיים לפני מספר שבועות במאהל בגן לוינסקי בתל אביב. "הם לוקחים מאיתנו את הכבוד ואת הרוח הפואטית. יש מפורסמים שמפרסמים בקלות מה שהם רוצים, כשאנשים שבתחילת הדרך נתונים לשיפוטיות, ניכור וצרות עין. אי אפשר שלקטורים יקבעו מהי שירה. אני לא מסכימה להיות תלויה בלקטור, לא צריכה את הגושפנקה של מדפיס כזה או אחר. אם אצטרך לצאת לרחוב כדי להפיץ את השירה שלי – אעשה את זה".

מילק פירסמה בעבר ספר שירה, אבל לטענתה, ספרי שירה הם נחלת העבר. "ספרי שירה יושבים על המדף ואף אחד לא קורא אותם", היא אומרת בנחרצות. "לכן השירה צריכה לצאת לרחוב. להיות מוצגת, מוקרנת, בלתי צפויה. פירסמתי ספר שירה ואני מתכוונת לפרסם עוד אחד, אבל זה לא משהו שיש בו הרבה תועלת מבחינתי, ולא גולת הכותרת של חיי. השאיפה שלי היא להוציא את השירה לרחוב, להביא אותה כמה שיותר לפנים. זה לא מספיק לכתוב היום, צריך לעשות. על זה אני מדברת: הגיע הזמן להתארגנות חדשה של השירה מול הפוליטיקה".

ואכן, בניגוד לאמנים או לקבוצת השחקנים הצעירה שהחלה במחאה נגד התיאטרונים, המשוררים אינם מפנים את מחאתם לקידום מעמדם בתוך הממסד הספרותי, ואינם מפגינים מול ההוצאות לאור או רשתות הספרים. במקום זאת, הם מפגינים במקומות שעל התפר בין החברתי לפוליטי: ביישובי הבדואים הלא מוכרים בנגב, בשייח ג'ראח ובמזרח ירושלים, במפעלים שמפטרים את עובדיהם, בעיירות פיתוח. לא תמיד יש להם קהל, אבל הם שם. נראה שהדחיקה לשולי התרבות, שיחררה את השירה מהצורך לרצות קהל מדומיין או לחשוש ממנו – פשוט כי אין כזה.

"בגלל שמעמד השירה לכאורה שולי, היא יכולה להיות יותר מניפסטית וקוראת תיגר. נוצר חופש לבטא עמדות שרחוקות מהקונסנזוס", אומרת המשוררת לילך ובר, עורכת כתב העת הספרותי "אלת המסטיק" וממארגנות המאבק בחיפה. ממילא אי אפשר לחיות משירה, והמשוררים מתודלקים באנרגיות של יצירה עצמאית, שלא חייבת לדפוק חשבון לאף אחד: אין מה להפסיד. "השיח הפוליטי האחרון שהתנהל בשירה, היה אחרי מלחמת לבנון הראשונה", מסכים בהר. "סופר צריך להיזהר שלא לעצבן את הקהל, ולכן לא יכול לגעת בדברים האלה. למשורר אין חשש כלכלי כזה, פשוט כי אין פרי כלכלי לשירה שלו. זה תהליך של 'אובדן הבושה' – לא צריך להתנצל על הפוליטי, כי אין בפני מי".

ראפ אוהלים

"שירה היא מחאה נגד כל מה שאין בו את המפגש האנושי", מוסיף פרופ' קינר. "הצפייה המנוכרת בטלוויזיה, התרבות של צפייה חד-סטרית, ההשתלטות הווירטואלית על חיינו. בשירה יש יסוד שורשי ובסיסי, לא סתם התרבות האנושית התחילה בשירה. שירה היא איכות לפי הגדרתה. זו תגובת נגד קשה למה ששולט בזרם המרכזי של התרבות הישראלית".

אולי בגלל שהיא צומחת בעידן שבו אנחנו רגילים לצרוך תרבות כמתקפת דימויים חזותיים וקוליים בוהקים ומרתקים, גם השירה החדשה מוגשת אחרת. היא מיועדת להמונים ומוקראת בסגנון שנותן במה לקצב, להתלהבות, לעוצמת הקול – מעין מופע לא מוזיקלי, ששואב מתרבות ההיפ-הופ והראפ. בערב השירה שהתקיים במאהל לוינסקי, היה ברור שהשירה מופיעה בסגנון חדש מול קהל חדש.

חדוה הרכבי קראה משיריה ומשירי אחרים בעברית, נידא חורי קראה משיריה בערבית, חגית גרוסמן צעקה שירים שכתבה כאילו היו סיסמאות להפגנה שהיא ממציאה בעודה מדברת. התגובות לא היו פשוטות: קריאת שירה אינה חלק מהתפריט התרבותי של רבים משוכני המאהל, וחלקם כלל אינם מדברים עברית. באחד הרגעים, התפרץ פליט צעיר שמתגורר במאהל, צועק שכולם אותו דבר. האווירה נעשתה מתוחה. אף אחד לא רוצה להתעמת עם מבקשי מקלט בגלל שהם מפריעים את הסדר התקין של הקראת שירת מחאה. השירה הופסקה, הוא חזר על הדברים שוב, בודק שמקשיבים לו. אחרי דיאלוג שהתנהל בעיקר במבטים, הקראת השירה נמשכה. "הוא צודק", אמרה חורי, לפני שחזרה לשירים.

חלק גדול מהמשוררים, ובעיקר הצעירים שבהם, ויתרו על סגנון ההקראה המסורתי, והשמיעו את המילים הכתובות כאגרוף של סאונד מתגבר, זועק, משלהב ומטריד. ברגעים האלה התקבצו במקום כמה מבקשי מקלט אפריקאים. הם לא מבינים את הטקסטים, אבל מסוקרנים מהמופע, מנסים לפענח אותו. כמה מהם חזרו בינם לבין עצמם על חלקי משפטים, כשהם ממשיכים בדרכם הלאה.

"היום מצפים משירה ליותר", אומרת מילק, שאירגנה את הערב. "היא צריכה להיות יותר מושחזת ויותר פרפורמטיבית. קריאת שירה צריכה להיות מופע". הנטייה הזאת בולטת בשנים האחרונות גם בפרויקטים כמו "פואטיוב" של נעם פרתום, שמגישה ביוטיוב שירה חצי מדוקלמת-חצי מושרת בסגנון אורגזמטי ובגל ערבי ה"ספוקן וורד" של קריאת טקסטים. גם בערבי שירה מסורתיים, משוררים כמו דניאל עוז מקריאים משיריהם בפאסון שמשלב בין מריבת אוהבים לבין ראפ. "אנחנו מתרחקים מדקלום של יום הזיכרון ומתקרבים לשירה יותר סוחפת, שמעבירה מסרים בצורה יותר מלהיטה מהשירה הישנה ומלאת הפאתוס", אומרת סקולבינסקי, ותולה באנרגיות ההקראה החדשות חלק מההצלחה של השירה הצעירה להשתלב במחאה.

דווקא בהיבט הזה, מאמין פרופ' קינר, כמי שמגיע מהחוג ללימודי תיאטרון, שלמשוררים הצעירים יש עוד דרך ארוכה. "במהפכה הרוסית למשל, מאוד בלט שקוראי השירה ידעו גם להגיש אותה. היה פאתוס של הגשת שיר, ולזה, אני חושב, עוד לא הגענו", הוא מתנסח בעדינות וצוחק, "למפגש שלם של קולו, דמותו ועיניו של המשורר עם הקהל החי. אבל אולי עוד נגיע לזה, שיהיה כאן משורר מחאה שמגיש שירה כמו דילן תומס".

עם או בלי קשר לסגנון ההקראה, הפעילות הנמרצת של המשוררים במחאה לא הביאה אותם לעמדה ציבורית. אל הבמות הוזמנו סופרים כמו אשכול נבו ומאיר שלו, והמשוררים לא תרמו למחאה המנון פיוטי שיחליף את "העם דורש צדק חברתי". דילן תומס הם עדיין לא. "דפני ליף הזכירה את המשוררים על הבמה בנאום האחרון שלה, ובעוד אחד לפניו", אומר שמואלוף, "אבל לא מבאס אותי שלא הזמינו משוררי מחאה לנאום בעצרת. אנחנו עובדים מתוך השוליים, שוליים רחבים ביותר, ואף פעם לא כיוונו לעצרות המוניות. אנחנו לא רוצים מאות אלפי אנשים, אנחנו מעדיפים לכבד את האנשים בשוליים".

אתה חושב שבאמת הצלחתם לפנות לאנשים שלא קוראים שירה?

"חילקנו אלפי עותקים של שירון המחאה בהפגנה האחרונה, ואנשים לא זרקו את זה, זה לא נשאר בצדי הדרך. אני יודע מניסיון העבר שאנחנו מדברים בעיקר אל הדור הצעיר, כי צעירים שומרים את הגיליונות ושולחים לנו חומרים משלהם אחר כך. הדור המבוגר עוד מחזיק את השירון בחשש מה, כי זה נראה לו אנרכיסטי".

"אני חושב שלפעילות שלנו יש, ועוד תהיה, נוכחות מצטברת", מוסיף בהר. "בסך הכל, הרבה אנשים ותנועות ביקשו להשפיע על המאבק. זה נתפס כזמן שבו מתחדש דיאלוג פנימי, ואפשר להציע התבוננות או תודעה ביחס למצב. אני חושב שהצענו סוג של שפה". הוא מסכים שטרם נכתב המנון מחאה, אך אומר כי "הזמן קצר, זה עוד יכול לקרות. אי אפשר לקפוץ ברגע ממקום של תרבות אלטרנטיבית אל העצרות הגדולות. וזה גם לא מעניין אותי, מתוך תפיסה ערכית של מה צריך לעשות. יכול להיות שבסיטואציה אחרת זה היה קורה: ברור שאם מבחינת המשוררים בני הדור הקודם, ש'התקבלו' לממסד, שירת מחאה היתה מרכזית מבחינתם – זה היה מהדהד הרבה יותר, אין ספק. אבל זה לא המצב. כשלורקה הפך לקול משפיע במלחמת האזרחים בספרד, הוא כבר היה משורר מאוד מרכזי. הוא קנה את עולמו לפני המלחמה".

בהר מאמין שאולי זה עוד יקרה – שאולי הם עוד יצליחו לנסח קול למהפכה הזאת. "נדמה לי שעוד לא אמרנו את המילה האחרונה", הוא צוחק, "אולי במהפכה הבאה".*

ayalapan@gmail.com

***

מוטיב האוהל

"אחד המאפיינים המובהקים של המחאה הזאת, הוא שעוד לפני השירה, האוהלים שימשו כמניפסט פיוטי", אומר פרופ' גד קינר. "הם מסמלים חזרה לפשטות, לערכים סוציאליסטיים סגפניים, התנערות מהרדיפה אחרי מותרות. יש איזה געגוע באוהלים האלה, והגעגוע הזה הוא פיוטי. עוד לפני שהופיעו המשוררים בשטח, כבר עלה דרכם הצורך בצביון אחר של מחאה. אפשר היה לצאת להפגנות פשוטות כמו פעם, אבל זה פשוט לא היה העניין".

***

אלמוג בהר

"אין משכירין בתים בירושלים מפני שאינן שלהן"

[תלמוד בבלי, מסכת מגילה כ"ו, ע"א]

אין משכירין דירות בירושלים

ואין שוברין חומות בתוך הלב

ואין מקצרין בשל ספק את הידיים

גם אם גלותן הנה כאורך הכאב

ואין שמחין על טעויות מן השמים

ואין אדם רשאי למחוק פני אוהב

ומי שלא מחכה את כל הבינתיים

אינו יודע דבר על חוכמתו של הרעב

ואין שולחין גלויות כתובות במים

אלא אם כן הדואר הוא הלב

ואין רואין אחד מתוך השניים

אלא אם כן העין היא הכאב

***

חדר משלי | יודית שחר

אין לי חמש מאות לירות, וירג'יניה

ואין לי חדר משלי,

יש לי שני ילדים

שני חדרים

שתי משרות

ושני חשבונות –

בשניהם חובה,

ויש לי מורשה ויש לי תורשה

ומשכורת הוראה שבקושי מכסה.

חמש מאות לירות אין לי, וירג'יניה

ולא חדר משלי,

יש לי עט ונייר

ותשוקה שתוקה

ואור חיוור שנוהר בשתיקה

מבעד חלון

חציו סגור

חציו פעור לרווחה.

***

הפרולטר ]לאבא | [עירית כץ

לעובש על הלחם הוא קרא פניצילין

לרקבובית הבננה קרא דבש

ואנחנו אכלנו הכול ולא התפנקנו

יש דברים שמבינים מאוחר

והם טובים גם בדיעבד

בחושך הראשון יצא לעבודה

בחושך השני חזר

דיבר עם הרדיו מול העיתון

מול הטלוויזיה דמע ונרדם

עיניו העייפות התייבשו כצלקת

יש מלחמות שמוכרעות מאוחר

והן צודקות גם בדיעבד

***

בשכונת יהודה עמיחי לא יגורו משוררים | מואיז בן הראש

במרכז ירושלים

במקום הכי יקר בעיר

בואכה רחוב עמק רפאים

נבנית שכונת יהודה עמיחי

ואני חושב על זה

שמשוררים לא יוכלו

לגור

בשכונת יהודה עמיחי

אפילו עמיחי עצמו לא היה יכול

לרכוש שם דירה

לא היום

כשהכול כסף ואין יותר תוכניות

ליישוב מיוחסים

כמו בימין משה

משם סילקו את

הסבתא של שבילי

אחרי מלחמת ששת הימים

כדי ליישב בה אקדמאים

או במילים אחרות

סילקו את המזרחים

שחיו בגבול

וסיימו את תפקידם ההיסטורי

ויישבו

אשכנזים שברבות הימים

התעשרו מדירותיהם

האם

זה

הכיבוש שמשחית?

ואני שואל האם

אחרי שיחזירו את השטחים

גם יחזירו את המגורשים

של ימין משה

לדירותיהם

או לכל הפחות

לדירות

בשכונת יהודה עמיחי

שחי ומת בימין משה.

אני רוצה שכונה על שמי

שכונה שבה בכל בניין יישב משורר

אבל לא מהמיוחסים

אלא מסוג המטורפים

הבלתי מסתדרים

או לפחות שייתנו למשוררים

את תפקיד הקונסיירז'

שומר הסף

זה נראה משהו שמתאים למשורר

שייתן לו זמן להתפנות לכתיבת שירים

בזמנו החופשי

ואם כבר

אני גם מבקש

שיכבשו מדינה או שתיים

ויקראו גם ליער על שמי

יער או שניים

וגם עיר על שמי

עיר או שתיים

מואיזיה או הראשיה

שניהם נשמעים לא רע

אם תרצו

אין זו אגדה

זה שיר.

 

 

 

Israeli Tent City Artists Bring Creativity to Masses

Painters, Poets and Musicians Join Movement for Justice

 

Tent City Art: Visual artists are using the social justice protests as inspiration. Others see an audience for their creativity. By Renee Ghert-Zand

Published September 14, 2011, issue of September 23, 2011.

Tel Aviv — Zoya Cherkassky has been present at every protest in Israel so far this summer, even the million-person march for social justice, held September 3. She also went out to the tent cities in Tel Aviv and Jaffa to paint what she saw there. And while she was there, she offered to help strangers in drawing the lettering for their handmade placards and banners.

Cherkassky is an accomplished 34-year-old visual artist with works in the collections of the Tel Aviv Museum of Art, the Israel Museum, the Jewish Museum Berlin and The Jewish Museum, in New York. “It’s just my daily practice. I am drawing what I see. I’m getting back to reality,” she said modestly of her work. Her involvement in the protests as an artist, however, is emblematic of how Israel’s contemporary and popular artists are both shaping and being shaped by the J14 Revolution, as it is referred to in Israel.

J14 Art: The art of the protests, sometimes called the July 14, or J14, movement, is as broadly based as the demonstrations.

“In the past, all protests about social issues were marginal, with little effect on politics or culture,” said Nissim Calderon, a professor of Hebrew literature at Ben-Gurion University and an expert on Israeli music. “But this is a huge wave, and it has come with a lot of artistic elements.”

Poet Roni Hirsch is one of the editors of “Shiron Hamahapechah — Shirat Ha’ohalim” (“The Revolution Song Book — Poetry of the Tents”), a collection of poems inspired by, and in support of, the protests. In a telephone interview with the Forward, she agreed with Calderon’s assessment: “There is a heavy emphasis on the aesthetics of this protest. People are paying attention to how they say things. Things are decorative.”

Decoration is the most obvious addition of aesthetics to the protests. One need only look at the way protesters festooned the tent cities and put effort into their signs and slogans to understand what Hirsch means. “In the past, you’d come to a protest and someone would hand you a sign. This time, there was the impetus from the very beginning to make your own, to take creative ownership,” Roy Brand noted in a phone conversation with the Forward. And he should know. As director and chief curator of Yaffo 23, a new gallery space for contemporary art in Jerusalem’s landmark main post office building, he has his finger on the pulse of contemporary Israeli art. Facilitated by the digital media and communications savvy of the younger generations, all these different sentiments in words and images were quickly melded into a potent, shared vernacular, fueling the protests.

Related

Performances and grassroots jamming were also in evidence. “Artists and popular musicians and performers are at the tents every night,” Calderon reported. But it’s not about the celebrities leading the way; rather, it’s democratic and spontaneous, and “anyone can just bring their guitar and play.” “It’s an artistic celebration exploding with freedom of expression and creativity,” Brand said.

Documentary artists provided historical artistic witness. Filmmakers have been constantly out with their video cameras at the tent camps and protests. Facebook pages and Twitter feeds have been clogged with J14 music videos like David Broza’s updated version of “Y’hiyeh Tov” (“Things Will Get Better”) and Aya & the Toys’ “M’shanim et Klalei Hamischak” (“Changing the Rules of the Game”). The auto-tuned remixes of protest-related sound bites by Prime Minister Benjamin Netanyahu and other politicians have turned disc jockey and musician Noy Alooshe into a household name.

This outpouring of creativity is all around. The Graphic Designers Association of Israel put out a call for its members to create professional posters for the protest movement. Within two weeks, 120 posters were submitted and put on the organization’s Facebook page. Fifteen were selected for an August 19 exhibition at a venue on Rothschild Boulevard in Tel Aviv, near the tent city there.

Six thousand copies of the poetry book, edited by Hirsch and others and published by a collaborative of online and print poetry journals and collectives, among them Daka, Maayan, Erev Rav, Etgar and Cultural Guerilla, have been distributed, free of charge or for a donation, at many of the tent cities around the country, as well as by e-mail in PDF form. Most of the poems submitted, by lesser-known poets as well as by such major names as Aharon Shabtai and Ronny Someck, had never before been published.

Though the scale of the output is radical, the content is less startling. “I don’t see much in terms of product that is revolutionary,” Brand asserted. He says it’s too early to look for any end products, be they political or artistic. Calderon agrees, but he is confident that five to 10 years down the road, Israeli art will see the fruits of this unprecedented engagement with collective and social issues rather than individual and personal ones.

“Good art destabilizes you,” Brand said. “What we are seeing now is a destabilization of all of Israeli society. The whole thing is an artlike movement.”

All those interviewed for this article agreed that what the protests have done for the artists far outweighs what artists have done for the protests. “In the past, artists did not join in with the masses,” Calderon explained. Rather than choosing subjects based on personal experiences or on the Israel-Palestine situation, artists are turning to issues of social justice. As Brand remarked, “There’s been a huge growth in the social consciousness of the art community.”

Since 2007, Hirsch has been active with Cultural Guerilla, a group that stages social and political protests in the form of poetry readings. She is thrilled to see their cutting-edge practice somewhat mainstream within the context of the broader protest movement. “What we had hoped that our protests would achieve is happening. We had been waiting for the tide to rise,” she said excitedly.

“But it’s not necessarily about recruiting and mobilization,” Hirsch explained. “It’s about growing circles of participation” — especially for contemporary Israeli artists, who have been used to operating as individuals. Beyond the artists’ involvement in the general protests, Brand views it as significant that they have come together as an activist community to demand their own particular rights.

On August 11, at the Tel Aviv Museum of Art, Brand was at a demonstration of 300 working artists who were demanding that artists be included in the committee to select the new director of the museum (director and chief curator Mordechai Omer died this past June). A group of several demonstrators broke into the closed museum.

“The business of the museum has been driven by the bottom line and political interests. This was our specific brand of outcry against the tycoons,” Brand said, referring to the concentration of Israel’s wealth in the hands of a small number of families.

Calderon doesn’t consider the Tel Aviv Museum protest all that significant. Neither does Cherkassky, who chose not to attend. Instead she helped the tent dwellers in Levinsky Park in the poor area of South Tel Aviv, make their signs. Disagreeing with this artistic parochialism, she expressed disappointment in those artists who did not add their talents to the general protests.

For her, the main concerns are economic. Right now, Cherkassky is paying NIS 2,000 ($550) per month for a tiny one-room art studio, without a bathroom, in a run-down area of town. “If rents go down, then artists, too, will have more opportunities,” she figured.

Cherkassky bought a red flag to wave as she marched with the masses September 3. “Art is art,” she said. “This is more important. It’s life.”

Renee Ghert-Zand is a writer and Jewish educator. She blogs at Truth, Praise and Help.
Read more: http://forward.com/articles/142618/#ixzz1Y0PqY95m

עיניים רעבות: "שירון המהפכה" כקובץ שירים לְזִמְרָה | אילן ברקוביץ
כל הרשימות ודברי הביקורת שקראתי אודות "שירון המהפכה שירת האוהלים" (אוגוסט 2011, דקה, מעין, ערב-רב, אתגר, גרילה תרבות) חסרות דבר מה. מכיוון שגם אני כתבתי על אותו השירון במדורי "משורר בשטח", אני מוכן להודות בחיסרון הזה גם מצדי. בואו ונקרא שוב את כותרת המאסף שלפנינו (109 עמודים; למעלה מ-90 משתתפים בשירה וביצירות אמנות): "שירון המהפכה שירת האוהלים"; ושוב: "שירון המהפכה" עם דגש על המילה "שירון". איש מאיתנו כקוראים לא שם לב לזה שמדובר באסופה, שאולי יש לה שאיפות להתקיים כשירון (המוגדר במילון כ"קובץ של שירים לְזִמְרָה ליחיד או למקהלה"). ברשימה זו אני מבקש לתקן ולו במעט את המעוות בכך שאתייחס אל השירון קודם כל ככזה, שאמור היה להיות מושר מסביב למדורה בימים ההם או מסביב לאוהל בזמן הזה.
שירון המהפכה מכיל שירים המוצגים בו ממש כפזמונים (מתורגמים לרוב) כגון "הרוח של שמואל" מאת מתי שמואלוף, המבוסס על שירו של ברוס ספרינגסטין The Ghost of Tom Joad (עמ' 79-78); "מצלצלים" מאת יהושע סימון לפי "דו-רה-מי" מאת וודי גאתרי (עמ' 86) או "תל אביב, אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי" מאת בעז יניב [גרסה תל אביבית לשיר של LCD Soundsystem, עמ' 59]. אפילו את המנון האינטרנציונל מאת אז'ן פוטייה הוא מכיל בסופו (עמ' 109, בתרגום איתי מאירסון). עוד מכיל השירון גם שירים שנכתבו באמצעות תבניות מוכרות (מדיי) של חזרה (בדרך כלל אנאפורות). כאן ניתן להזכיר שירים כגון "עץ הדעת" מאת עדי עסיס (עמ' 33); "שיר בית" מאת סלמאן מצאלחה (עמ' 34); "שיר הפועל" מאת מיכל דר (עמ' 46); "ההתגלות המקודשת" מאת תאמר מסאלחה (עמ' 85) ועוד רבים אחרים. אלא ששני סוגי השירים שהוזכרו למעלה הם לא ממין הדיון כאן.
ברשימתו של ה"משורר בשטח" (לעיל) צוינו לטובה שירו של שחר מריו מרדכי, "מוחמד בועזיזי" וכן כתב המניפסט של תהל פרוש, "זוהי אזהרה דחופה", הפותחים את שירון המהפכה בעמ' 8 ו-10. מי שרוצה יקרא ברשימה הזו את דבריי אודותם. כאן אני מבקש להתמקד בשלושה טקסטים שיריים אחרים המופיעים בשירון שלפנינו, מפרי עטם של יוצרים צעירים, שיש בהם גם איכויות רטוריות וגם איכויות מוזיקליות וטקסטואליות מקוריות למדיי. הראשון שבהם הוא שירו של הסופר ומבקר התיאטרון יובל בן עמי (יליד 1976): "הבחורה הכי עשירה שאני מכיר" (עמ' 37). לא מדובר אמנם בשירת מופת והסגנון הדיבורי – דיבורי מדי ("הבחורה הכי עשירה שאני מכיר / פוגשת אותי אצל הירקן. היא נחמדה מאוד", כך נפתח השיר, למשל) אבל יש כאן משהו שמעביר את השיר הכתוב למקצב שירי ג'זי, כמילותיו הוא: "בעלה של זאת [העשירה, א.ב] תמיד נתקע / רק עם שטרות של אירו בארנק… / אני מזמין אותו. / אני אוהב אותו. / הוא הבחור הכי עשיר / שאני מכיר והוא גם ימין-מרכז, אבל יש בו ג'ז" (שם). כמה נפלאה ההגדרה הזו של הבעל הנ"ל כאדם שיש בו ג'ז! אפשר לנסות ולקרוא כך את השיר כולו ואז הוא מקבל מימד חדש, ג'זי, כאמור.
מימדים מוזיקליים בולטים יותר, המשתלבים במידה זו או אחרת גם במימד החווייתי, יש בשיריהם של שירה סתיו ואמיר נעמן. סתיו, ילידת 1971, הניצבת בפני צאתו לאור של ספר שיריה הראשון, כמו קוראת כאן תיגר על ז'אנר השירה בכך שהיא מכתירה את הטקסט שלה בכותרת: "וגם אני [מחזה בשלוש מערכות]". הטקסט עצמו מוצג בשירון כשיר לכל דבר והוא בעל קצב נפלא ומהפנט, סוגסטיבי מאוד: "וגם אני הייתי (דגש על וגם) / בשר מבשרכם (דגש על כֶם), / הד של קולכם (דגש על של), / צל בין צלליכם (דגש על בין), / מטפסים במאמץ על (דגש על על) / מדרגות הבית / (ללא דגש)" (עמ' 96). לשיר עוד שני בתים הכתובים בטכניקה דומה. הנה כך נפתח הבית השני: "וגם אני / הייתי (דגש על וגם) / בשר מבשרכם (בתביעת חֶזְקָה) / הד של קולכם (בִּצְעָקָה)…" ומכאן השיר נע עד אל השיא הרגשי המגיע עד כדי בכי וממנו דעיכה עד התאיינות של מי שחלום הבית הוא בלתי מושג עבורו: "וגם אני הייתי (דגש על הייתי) / בשר / מבשרכם (סימן שאלה), / הד / של קולכם (ברעדה), / צל בין צלליכם (בהתאפקות), / מטפסים / במאמץ (בשקט) על מדרגות / הבית / (בקול הולך ונמוג)" (שם). זהו שיר סיזיפי, שבו הכותבת עושה שימוש מדויק בשפה בכדי לתאר קושי קיומי של החיים בחברה המתנכרת לפרטיה. ישנה הלימה מרתקת בין מילות השיר המשתברות לבין המאמץ שבטיפוס על מדרגות הבית. הוראות הבימוי המחזאיות – המובאות במהלך השיר בסוגריים – יכולות בקלות גם להפוך להוראות זמרה של שירה מושרת.
אם שירהּ של שירה סתיו מציג שבר לשוני, שנועד לשקף, כמדומה, את השבר החווייתי שאותו היא מתארת הרי שבשיר "משבר זהות" מאת אמיר נעמן (יליד 1984) הקצב השירי הוא משוחרר יותר, פחות מדוד. נעמן, שזהו השיר הראשון משלו שאני קורא, משתמש בשירו בפרוזאיזמים ובביטויי סלנג של השפה כדי להנמיך, כביכול, את הנושאים שבהם הוא עוסק: ארץ ישראל הפריפריאלית; גברים מתקרחים; סמלים ספרותיים גדולים וכיוצ"ב: "כמה שנאתי את הבתים הנמוכים / את תחנות האוטובוס / איכס / את המושג / פתח תקווה נתניה / מתנ"ס / איפה, שאלתי, איפה / גוֹדֶמִיט הרומנטיקה / איפה ורסאי". כך נפתח השיר והוא ממשיך: "כמה שנאתי את ההתקרחות / המוקדמת של גברי ישראל / את השערות על הכתפיים רחמנא ליצלן / כמה שנאתי נשים // שאוהבות אותם / פיכס / את הגברים / כמה שנאתי את עמוס עוז / דוד גרוסמן אלף בית // יהושע / יאק כמה שנאתי את החום הזה" וגו' ב: "תאכלי זין אירופה / אני צועק במגה-פון" (עמ' 94, לא מנוקד). שימו לב לביטויי הסלנג: "איכס"; "פיכס" והאינגליזיזמים "גודמיט" ו"יאק", המשמשים כמעין עוגנים מוזיקליים בלתי מחייבים של הטקסט. יש כאן ספק דחייה ספק קבלה של הישראליוּת מנקודת מבטו של הכותב אך בעיקר מה שיש כאן הוא שיר שנכתב בקצב טוב, שירוני, הקורא את עצמו להישמע.
Share

אין שתיָה טובה ממַים

– 3 באוקטובר 2011

מאת: ערן בריל

אמש (א') התקיים על גג בית העם שבתל אביב אירוע השקת שירון המהפכה, "שירת האוהלים". זו הזדמנות טובה לכתוב על האירוע המעניין ובאותה נשימה להרהר על מקום השירה בבית העם ובמאבק החברתי בכלל.

"אנא איסמי זהבה
חיה במרחב הדמוקרטי,
מתה במרחב הבירוקראטי"

אבל רגע לפני, שווה להזכיר דברים נוספים שהתקיימו במקביל להשקה, במרחבים שונים בבית: על הגג השני הוקרן הסרט "המלחמה של גיורי", בחלל העבודה התקיימה פגישה של פעילים במאבק לדיור ציבורי, ובחדרון קטן וחשוך ישב ילד ג'ינג'י וניגן בגיטרה מנגינה חדשה שנחתה עליו משומקום (כך סיפר).

"חבריי בעיר עברו מעולם המוות אל עולם החיים
אוהל הדוד תום יצא מהשטחים
וכבש את שדרות לו הייתי"

ערב ההשקה. צילום: עזרא לוי "צלם פואטי"

 

ובחזרה לגג שמעל שדרות "לו הייתי" – בקבוקי יין נפתחו, השירונים הוצבו על שולחן, וניר נאדר, פעיל בארגון העובדים מען, פתח והחל להנחות את הערב. א/נשים רבות הגיעו להשתתף ולשתות ולשמוע. אבל תנאי המגרש דלים והיה קשה לשמוע בלי מערכת ההגברה שהחליטה לשבוק ממש ברגע הלא נכון. אדם דובז'ינסקי, שריכז ממש קודם לכן מפגש בנוגע למאבק בריכוזיות, נקרא לדגל לתרום את המגאפון שבאמתחתו – אך בסוף הגיע כבל משמיים ובאמצע השירה של יעל בירנבאום הכל התחבר (כלומר הסאונד. וחדוות המאבק).

"סליחה גבירתי התזוזי קצת
ברצוני לכבות את ה-
LM
סליחות אדוני פה נזרקתי
אין לי לאן ללכת"

משוררות רבות לקחו חלק בשירון המהפכה שיצא לאור בהוצאת דקה, מעין, ערב-רב, אתגר וגרילה תרבות. זוהי האסופה השלישית ברצף אסופות של הקבוצה הרחבה, שאגדה תחתיה יוצרים שונים בשמו של מאבק חברתי/פוליטי. קדמו לשירון: "אדומה: אנתולוגיה לשירה מעמדית" שיצאה ב-1 במאי 2007, ו"לצאת: אסופה נגד המלחמה בעזה". ראוי לציין במיוחד את מקומה של גרילה תרבות, שפועלת בשנים האחרונות במרץ רב לתמוך בשלל מאבקים חברתיים, והופכת את עצם הקראת השירה למעשה פוליטי, בפועל, בשטח, עם מגאפון.

"חדרי,
דלתו"

קטעים נבחרים מהשקת הגיליון:

 

בית העם נייח לעת עתה, ולכן יהיה לו קשה לצאת לרחוב עם מגאפון (על אף שעלה הרעיון לכרוז שירה מהמרפסת אל השדרה, מה דעתכן?); אך החיבור הזה שבין המעשה השירי למעשה הפוליטי, טבוע עמוק בדי.אנ.איי של הבית; כך, לצד ערבי השירה וההשקות, מתקיימים בבית אירועים שונים ומשונים שמטרתם להרחיב את האופן שבו אנו צורכות ויוצרות שירה, תוך כדי הנכחת מקום השירה כמחוללת שינוי חברתי. זהו הזמן גם לקרוא לכן, משוררות ולא-משוררות כאחת, להצטרף אלינו ולהשתתף איתנו במסע הזה.

הקטע האחרון אינו מתוך שירון המהפכה, אלא מתוך שיר של טהא מחמד עלי, המשורר הפלסטיני שנפטר היום בגיל 80. בקרוב יתקיים כאן אירוע דו-לשוני לכבודו ולזכרו של המשורר הנפלא, שמילותיו השקטות חודרות עמוק:

"וכך שישים השנים חלפו
עד שהבינותי:
אין שתיָה טובה ממַים
ואין מאכל טעים מלחם
ואין ערך ממשי לשום אמנות
אם לא תרבה חדוה
בלב האדם"

 לקריאה מקוונת של השירון

—-

פירוט לפי סדר הקטעים:

– זהבה גרינפלד, מתוך שיר ללא שם, שירון המהפכה, עמוד 51

– ניר נאדר, מתוך 'ארבעה שירי ניקיון', שירון המהפכה, עמוד 101

– יעל בירנבאום, מתוך שיר ללא שם, שירון המהפכה, עמוד 100

– אדם דובז'ינסקי, מתוך 'פתרונות דיור', שירון המהפכה, עמוד 61

– טהא מחמד עלי, מתוך 'זלזלים נופלים', מהקובץ 'תבערה בבית הקברות של המנזר' (1992), בתרגום ששון סומך

פורסם לראשונה באתר המחאה הראשי

 

מהדורה שניה לשירון המהפכה והדיווח המפרגן בטמקא – 17.11.2011

תרבות גאה ביוני לבנה שהושפע משירה של לורן מילק והתוצאה על שער גלריה

יוני היום על השער של "גלריה":http://www.haaretz.co.il/gallery/music/1.1882949

 

וביום ראשון בהופעה חגיגית בקפה ביאליק, הכניסה חופשית:

https://www.facebook.com/events/412813152124847/?ref=ts&fref=ts

 

 

שנה טובה וברוכה לקוראי/ות "המבוקש מס' 2"

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על התשובה להפרטה: השקת שירון המהפכה

  1. מיכאל ציפורי הגיב:

    קדוש קדוש קדוש
    לתת לשיר בראש

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s