הימין החדש | נדב אוריין פאר

צילום מסך של אלבום תמונות מהאזכרה למאיר כהנא מאתר רוטר (בקטן: עטיפת "ברוך הגבר"), לאלבום המלא: http://bit.ly/vjpTCO
צילום מסך של אלבום תמונות מהאזכרה למאיר כהנא מאתר רוטר (בקטן: עטיפת "ברוך הגבר"), לאלבום המלא: http://bit.ly/vjpTCO

גל החקיקה האחרון בנושא ארגוני השמאל ובית המשפט העליון מהווה את שיאו של שינוי עומק שעובר הימין בממשלת נתניהו, עד להיוצרותו של הימין החדש. הימין החדש הוא תוצר של פשרה בין שתי האידיאולוגיות הסותרות בימין- ליברליזם ולאומנות. הפשרה שהושגה בימין היא שימור ה"שוק חופשי" הליברלי בכלכלה, ואימוץ מדיניות לאומנית ואנטי-ליברלית בנוגע לשיטת המשטר הישראלית.

הימין הישראלי מכיל שני זרמים אידאולוגים שונים, ולא אחת, סותרים ממש. מצד אחד, ניצב המחנה הותיק, מחנה הנסיכים מדור מפלגת חירות, שרוב חבריו בליכוד. המחנה הזה חש מחוייבות למסורת שתומכיה מזהים כליברלית קלאסית, ומתנגדיה מגנים כאליטיסטית, "מנותקת" ו"יפת נפש". אנחנו נקרא לו מחנה א'.

מן העבר השני, קם המחנה שמקדם את יוזמות החקיקה שעלו לכותרות בחודשים האחרונים. תומכיהן של אותן יוזמות סבורים שהן ערכיות ומבטאות את רצון העם; מתנגדיהן מכנים אותן פשיסטיות, מסוכנות ואנטי-דמוקרטיות. זהו המחנה שלעתים מכונה (למורת רוחם של חבריו) לאומני ופופוליסטי, ושחבריו נמנים עם שורות הליכוד, ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי. אנחנו נכנה אותו מחנה ב'. בממשלת האחרונה, הוא התחזק במאוד.

גם אם הגבולות בין המחנות הללו לעתים מעורפלים, תפיסות העולם שעומדות בבסיסם נמצאות במתח ניכר. ואולם, בחודשים האחרונים, נדמה כי מסתמנת ביניהם "פשרה" היסטורית, המשרטטת מחדש את הצד הימני של המפה הפוליטית.

הדבק שמחזיק את מחנה א' ומחנה ב' יחדיו הוא בעיקרו מדיניות החוץ והבטחון כנגד הפלסטינים. מכיוון שעד לא מזמן, תפסה מדיניות החוץ והבטחון את סדר היום הציבורי בכללותו, קשה היה להבחין במתח האידיאולוגי בכל הנושאים האחרים.

והנה, רק התפזרו ענני השיח הבטחוניסטי, והתגלע משבר פוטינציאלי בין מחנות הימין, עם פרוץ המחאה החברתית. המצע הכלכלי של מחנה א', דור הנסיכים, דוגל במשנת ה"שוק החופשי", ובמזעור "התערבותה" של המדינה בכלכלה (ע"ע רה"מ נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ). מנגד, חברי כנסת במחנה ב' מתייחסים לשאלות חברתיות בגישה הורית ומחבקת יותר. הבוז שלהם למדיניות "סוציאליסטית" הוא בעיקרו שריד לאיבה ההיסטורית למפא"י, הוא נובע משנאת המן ולא מאהבת מרדכי. דוקטרינות השוק החופשי אינן טבועות בדי.אן.איי של מחנה ב', אלא נראות בעיניו אליטיסטיות ו"מנותקות".

עם פרוץ המחאה בקיץ האחרון, הנטייה הבסיסית של חברי כנסת רבים ממחנה ב', הייתה לנסות להצטרף אליה, ואפילו להוביל אותה. הסיבה לכך שניסיון כזה לא קרם עור וגידים הייתה השותפות לדרך עם מחנה א', והצורך בהבטחת שלמות הקואליציה.

שלום הבית, אם כן, נשמר על ידי כך שמחנה ב' ויתר למחנה א'. הימין החדש ממשיך לצדד במשנת השוק החופשי- זהו חציה הראשון של הפשרה. והנה, האנרגיות של מחנה ב', שאינן מוצאות פורקן בזירה המדינית או הכלכלית, מתנקזות עתה כולן אל עבר סוגיית שיטת המשטר: מעמדו של בית המשפט העליון וזכויות האזרח.

בנושא הזה, המתח בין מחנה א' למחנה ב' אמור היה להיות בשיאו. נסיכי הליכוד של מחנה א' הרי רואים את עצמם כמחוייבים לערכים ליברלים, וביניהם שלטון החוק, עצמאות הרשות השופטת, זכויות האזרח, חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. מחנה א' מדגיש חדשות לבקרים כי הגנה שכזאת חיונית למאמצי ההסברה של ישראל והלגיטימיות שלה בעולם.

מנגד, מחנה ב', מותח ביקורת חריפה על ה"ליברליזם" של ה"נסיכים". הוא סבור כי מדובר ב"התייפייפות נפש" שמגבילה את ה"רוב בעם" ומהווה את עריצות המיעוט. בית המשפט העליון, לפי הסברה בזאת, הוא מוסד "אלטיסטי", השבוי בידי ה"שמאל" (לעתים, ה"שמאל האשכנזי") ועוקף את "רצון העם". את השמאל רואה מחנה ב' כגורם "מתסיס", "קיצוני" ו"חתרני" ששורד על אפו ועל חמתו של "העם", אך ורק הודות ליחסיו עם מערכת המשפט (השבויה, כביכול, בידיו) ולגיבוי שמעניקים לו הנסיכים ה"מתיפייפים" ממחנה א'.

מחנה א' אמנם מקפיד לשדר מבוכה ואכזבה מעמדותיו אלה של מחנה ב', אבל בעניין שינוי שיטת המשטר, היה זה דווקא מחנה א' שהסכים "להתגמש". חרף כך שמחנה א' רואה בגל החקיקה של מחנה ב' סכנה לדמוקרטיה הישראלית, הוא מגן על שלום הבית, כך שלרגע לא נשקף חשש של ממש לקואליציית הימין. ומדוע לא בעצם? הרי שני צדדים לה לפשרה.

הפשרה בכללותה, אם כן, היא שימור מדיניות השוק החופשי של מחנה א' בכלכלה, ואימוץ המדיניות הלאומנית והאנטי-ליברלית של מחנה ב' בנוגע לשיטת המשטר. זהו הימין החדש. בחלפך על פני הצומת, טוב תמיד להרהר ב"דרך שלא נלקחה". הדרך שהימין הישראלי בחר לחלוף על פניה היא שמירה דווקא על הליברליזם של מחנה א', והחברתיות של מחנה ב'. מה לעשות, יצא הפוך.


פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: