דניאלה כרמי, עִזים | ואהבתי הרבה לשירת אהרון אלמוג

ביקורת על הספר של דניאלה כרמי

דניאלה כרמי, עִזים, סדרת "פרוזה אחרת", הוצאת עם עובד, עורכת הסידרה: אילנה המרמן, 2011, 130 עמוד. ציורים: הילה חבקין.

ספרה הצנום של דניאלה כרמי, הדומה יותר לנובלה מהודקת ביותר, מתנהל כמחזה אבסורדי. הריאליזם הופך בתוכו לאלגוריה לכוחניות הישראלית ולזרות שלה במרחב.

הפתיחה כבר מרמזת על ההליכה הכפולה של הספר בין ריאליזם לבין אלגוריה: "מחלון הצריף נראו גבעות חול ושמים בלי צבע" (עמוד 7). השמים מרוקנים מצבע ומוקפים בגבעות חול, כי כל המיקוד יתבצע על השיח שינהלו הדמויות שייכנסו וייצאו מתוך הצריף במדבר העצוב. הדמויות שחיות בתוכו מתקיימות על בירות ונקנקיות. נפתלי הוא הבוס ומפקח על משימה שניתנה לאזולאי, מיקי ואריק. חלק ממשימתם היא העמסת עיזים שפולשות לשטחים לא שלהן בנגב. אך גם המשימה הזאת לא ברורה לגמרי גם לדמויות וגם לקוראים. העיזים הללו שמפרות את הסדר בין האיזורים המשורטטים  במפה הן סימן לחולשה.

הספר נמצא בתוך משחקי התפקידים המתנהלים בתוך הנכנסים והיוצאים מהצריף. השפה היא המקום שבו העלילה מתנהלת: ""אני כבר הילד גדול, נפתלי." זה היה המשפט הראשון שיצא מפיו של אריק. נפתלי חייך אליו בידידות" : "אזולאי, מסכן, יצטרך לחור שלו, אבל אתה איש העולם הגדול" (עמוד 13). נפתלי הוא הבוס שמולו כולם מנסים למצוא חן והעולם הגדול, כפנטזיה מדומיינת – אליה שואפים בספר. החלומות מגיעים לכל קצוות העולם: "עם חבר טוב שלי, בדרום אמריקה … מאבטח של איזה חשוב אחד. גורף זהב. יכולתי לחתום ולנסוע. אורגוואי, אני יודע?" (עמוד 38);  "עוד קצת הייתי מגיע למֶכָּה" (עמוד 54); "יכולתי להיות בהונג קוג עכשיו, כמה שאתה רואה אותי" (עמוד 57); בכל המקומות האלו מחוץ צריף באמצע המדבר יש הצלחה, יש עתיד, ויש תקווה. הפנטזיה על ההצלחה, מראה לנו דווקא את האכזבה וחוסר השורשים של הדמויות הללו. הספרות מראה לנו את עומקי התודעה הישראלית, שאין לה מנוח ולא מסוגלת להביט מסביבה. הדמויות מרכיבות ביחד את הקולקטיב היהודי, שלא נפרד מהצורך שלו לנוע. התשוקה לזוז הפכה לסימן בספרות, עת התכוננה הספרות בתוך השפה העברית.

אזולאי הוא הדמות היחידה המזוהה על פי שם המשפחה שלה. אזולאי משמש כסימן ליחסים האתניים בין אשכנזים ומזרחים. ""אתה לא רואה את ההבדל?" אזולאי שאל בשקט. הוא הסתכל בדם שלו שטפטף אל הרצפה. "איזה הבדל?" אריק שאל. "אנחנו משקרים בשביל להחזיק עוד יום. עוד שבוע, בעיירה הדפוקה שלנו. אנחנו משקרים בשביל לנשום עוד טיפת אוויר. ויודעים שלא נצא מכאן בחיים. אצלנו אתה משקר, וכל הזמן האמת ממשיכה לכאוב לך. אצלכם – האמת, היא כבר לא כואבת לאף אחד…" (עמוד 116).

הפרוזה של כרמי כתובה בצורה דרמטית כמעט כמו מחזה. מי שירצה לעבד את הספר לתיאטרון לא יתקשה במלאכה. מוטיבים שונים נכנסים ויוצאים מבין הדיאלוגים של הדמויות: האמריקאיות, החלום על הצלחה והון וגם המזרח, הבדואים, הכפריות. הצריף במרכז המרחב השומם משמש את כרמי כדי להציג את חשכת המאפליה המקומית. הטקסט נמצא בזמן אלגורי, אבל לעיתים הוא מקבל מאפיינים ספיציפיים להווייה ולזכרון של הדמויות.

הציורים של הילה חבקין היא שילוב מרשים ביותר בין "הנסיך הקטן" למציאות הישראלית. מצד אחד הם מראים את האינפטליות הגברית ומצד שני את הבדידות העצומה שבתוכה מתנהלות הדמויות.

 הדברים התפרסמו בגירסא שונה מהמקור בתרבות ישראל היום

*

לפני מספר ימים כתבה אליענה אלמוג שביקשה מיקיר בן משה לערוך אירוע לכבוד תשואות למשורר אהרון אלמוג: "לפני כחודשיים חגגנו לו את יום הולדתו השמונים. פנינו ליקיר בן משה בבית ביאליק כדי לעשות לו ערב מחווה לרגל הגיעו לגבורות, ויקיר בן משה סירב. מדוע? האם סירוב זה עולה בקנה אחד עם הטענה שלך כי הוא קיבל ומקבל את ההערכה הראויה לו? אני רוצה שאבא שלי, עוד בחייו, יקבל את המקום שהוא ראוי לו. זאת המלחמה שאני יוצאת אליה עכשיו." אני רוצה לספר לכם קוראיי, כיצד אחרי שהוצאנו את שירון המהפכה, התקשרו אלי גם מבית ביאליק וגם מבית אריאלה שנעשה את השקת השירון במקום. בבית ביאליק אף הציעו כסף למוזיקאי, בירות, ישיבה על הריצפה ושנבחר בעצמנו את מי נביא ופרסום מודעה בעיתון. כך היה להם מספיק מקום להכניס את המחאה החברתית. אך כשמדובר במשורר מזרחי מהשורה הראשונה שהגיע לגיל שמונים, הם לא מצאו מקום. חבל, זאת אחרי שטחנו את ביאליק מכל זווית אפשרית. ועל כך כתבתי פעם "אנחנו העבד והשפחה של הומרוס וביאליק, קוראים מזרחית, כנגד ומעבר, סוג של אפשרות שלישית לשירה".

שבוע הבא הצטרפו לגרילה חדשה – שבת שלום

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על דניאלה כרמי, עִזים | ואהבתי הרבה לשירת אהרון אלמוג

  1. יובל גלעד הגיב:

    אהרון אלמוג משורר נהדר אבל בלתי מתוקשר לחלוטין, אז לא היה שימושי ליקיר בן משה.
    אורי הולנדר – יפה השתיקה לדגים. משוררים הפכו למלחכי פנכה מלוקקים, מלקקי ישבנים
    בשביל פרסים ופסטיבלים, שמור לי ואשמור לך, תרבות של הפרד ומשול – סכסך בין המשוררים
    והם ילקקו לשלטון, יכתבו שירים על נשים ומשפחה, ולא יציקו למציאות.
    לצורך קידום מאבק המשוררים צריך לגרום לקהילת המשוררים להבין שכשהם דואגים לעצמם
    ולא לקהילה, הם יורים כדור בראש השירה העברית.

    אהבתי

  2. הסיפור של אהרון אלמוג ובית ביאליק, כל כך מוזר בעיני, שאני מתפלל שמקורו באיזו אי הבנה. אני מקווה שמישהו מבית ביאליק יענה על התהיות. בכל מקרה, אני לא חושב שמדובר במשהו על "רקע עדתי". האם אתה מאשים את יקיר בן משה בשנאה עצמית? למען האמת, אני מכיר כמה יהודים שחולים במחלה אוטו אימונית. אהרון אלמוג אף פעם גם לא זוהה כ"משורר מזרחי" למרות שבכתיבתו הוא עוסק במוצאו. עוד בשנות החמישים הוא נחשב בשורה אחת עם דוד אבידן ונתן זך.

    אהבתי

  3. יובל גלעד הגיב:

    הי גיורא,
    לא מאשים את יקיר בן משה בשנאה עצמית, אלא דווקא בהיפוכה.
    הביצה הפואטית רוחשת כישרונות של משוררים ומשוררות, אבל עד עכשיו הם לא התאגדו
    לצורך השגת תקציבים מכובדים, כמו שהקולנוע מקבל. כסף להוצאת כמה עשרות כותרי שירה
    מסובסדים בשנה, כסף לתמיכה במשוררים במצוקה, וכו'.
    המרדף אחרי פרסים הופך את כולנו לתולעים עלובות, לזאבים זה לזה, ובעיקר –
    יוצר מצב שבו רק כותבים לקקנים ורודפי שררה, שחלקם מוכשירם בהחלט, זוכים בכיבודים.
    למעשה, עולם פרסי השירה והפסטיבלים מתנהל בדיוק כמו המדינה:
    יד השלטון רוחצת את יד ההון שרוחצת את יד האקדמיה וכו' –
    הולנדר ובן משה הם בעלי עמדות כוח בשדה הספרות – הולנדר ב"הארץ", בן משה ב"בית ביאליק"
    ובכל מקום וכו'. בן משה משורר טוב, אבל זה לא העניין כאן. העניין הוא שדות כוח וחנופה.

    חלץ. עצמותייך גיורא ובוא לבית העם רוטשילד 69 ביום ראשון בשש.

    אהבתי

  4. Mati Shemoelof הגיב:

    יובל תודה על היצירתיות והאיכפתיות.

    גיורא, אני מציין את המציאות כפי שהיא מופיעה מולי. יכולתי להביא עוד נימוקים. אבל דע לך שכואב לי לכתוב את הדברים. ודווקא הייתי בעד ההשקה בבית ביאליק בזמנו עם שירון המהפכה אבל החבר'ה רצו את הרחוב, וזאת הייתה החלטה נבונה לוותר וההשקה בבית העם הייתה מדהימה עם קרוב לשבעים איש והקשבה קשובה ביותר.

    לגבי אהרון אלמוג הדברים חייבים להעלות לפני השטח מדובר כאן בהשתקה. מדוע בית ביאליק הפך למוסד שמסתודד סביב זכרו ולא נותן מקום לקולות אחרים. האם אליענה צריכה לצעוק ככה?

    משורר מזרחי הוא פן בכתיבה כמו שיש כתיבה שחורה, פמיניסטית וזה לא מצמצם את הכתיבה של גדולות הדור כמו טוני מוריסון וכד'. נתן זך הם לא אוניברסליים ואין כזה דבר אוניברסלי. יש ניסיון להגיע לשם אבל הרבה פעמים דרך מחיקת המקומי, הייחודי. ובמקום להישאר בבינאריות הזאת אני מציע גם מזרחי וגם אוניברסלי (:

    אהבתי

  5. ליובל, הייתי שם לפנייך!!!-:) שבוע קודם. יש תיעוד של הצלם הפואטי. אשתדל להגיע גם ביום ראשון. כידוע לך אני בא מרחוק, ושונא לנהוג. אבל המטרה קדושה!
    ההערה בדבר השתקת המזרחים, בהקשר של אהרון אלמוג ,והמחלה האוטואימונית, הופנתה למתי.

    למתי, אני לא בקי בפוליטיקה של הפואטיקה וההשתקה. מה שרציתי לומר, שאהרון אלמוג הוא לא דוגמה מוצלחת לטיעון הזה. אני מאד מאד אוהב את שירתו של אהרון אלמוג. ובאופן אישי אוהב גם את אליענה. אבל אהרון אלמוג הוכר כמשורר חשוב עוד בשנות החמישים. שיריו בתכנית הלימודים, והוא זכה לפרסים והוקרה.
    הסיבה שלא זכה ל"אור הזרקורים" קשורה לאישיותו הפרטית מאד. ולא לפוליטיקה של הדחקה.
    ועדיין, אני מקווה שהסיפור של בית ביאליק מקורו באי הבנה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s