ישו שחור

מאת: סיגלית בנאי

ז'אק קתמור. נביא האוונגארד של ישראל. מה לי ולך? אני, בימאית וחוקרת של סרטי בורקס וקולנוע ערבי נראית האחרונה שמתאימה לכתוב עליך. הקשר היחיד בינינו הוא העובדה שנולדת וגדלת בקהיר. אותה קהיר שהפכה עבורי למחוז תשוקה וגעגוע, לאחר שנסעתי אליה עם סרטי "אימא פאיזה" (המספר על פאיזה רושדי, זמרת יהודיה ממצרים שהפכה בארץ למלכת התזמורת של קול ישראל בערבית), והתאהבתי. שבתי לקהיר שוב ושוב ואימצתי לי ביוגרפיה דמיונית ששורשיה בעיר הקוסמופוליטית שאיננה עוד, עם הארכיטקטורה הפריסאית, והשירים העצובים, והמהפכות, והחלומות. והנה לך יש ביוגרפיה ממשית: נולדת וגדלת בקהיר. ואת זה אני מבקשת למצוא, אבל אין לכך כל זכר ביצירתך, בכתביך. ובכל זאת. אנסה למלא את אותו חור שחור בעברך, אותו חלק לא ידוע בביוגרפיה שלך, באמצעות הדמיון.

אז מי אתה ז'אק קתמור? כמו דויד אבידן או יונה וולך, שמך הפך למיתולוגיה, ודמותך המערבת תשוקה אפלה ומסתורין, עדיין מצליחה להצית את הפנטסיות שלי, למרות שאם היית חי היום, היית בן 73, יותר מבוגר מאבי. איך היינו נפגשים אתה ואני? מרתף של בית דירות ישן בתל אביב, מסיבת סמים, מיצג של דוגמנית ואמן, אתה יושב בצד, בולט בצבע עורך הכהה. ישו שחור. כולם ילדים בורגנים תל אביב ואתה איש ללא עבר, ללא ביוגרפיה. בודד. נביא. נושאים אליך את העיניים כדי שתביא אלינו את הבשורה האמיתית של האוונגארד – מפאריס. היינו שוכבים כבר באותו לילה, ובאותו לילה גם היינו רבים. הייתי מנסה לשאול אותך על העבר בקהיר, החיבור לערביות, השונות שלך מהם – אבל אתה מתחמק. מה אתה מדחיק? איזו מן דמות אתה מנסה לברוא? אני רוצה להכיר את הנער שחלם על צרפת ועל ישו בבית הספר הישועי, הנער ששנא את יהדותו ואת הערביות שמסביב, אבל הזדהה עם המאבק למען הפועלים המצריים. לפענח אותו מבין הקמטים שסביב העיניים ומליחות העפעפיים וריח הניקוטין. אבל אתה לא רוצה להכיר לי אותו. נותר סגור כמו קופסא שחורה שאי אפשר לפתוח. ישו שחור.

מעניין שדווקא את בשורת האוונגארד הביא לכאן יליד קהיר. אבל למה בעצם מעניין? הלא עד 52 לקהיר נסעו כדי לראות אופרה או כדי לקנות את מיטב האפנה הפריסאית. קהיר היתה בירה קוסמופוליטית כשבארץ עוד לבשו חאקי ושרו הורה. והנה כאן, בישראל, בה נוצרה דיכוטומיה ברורה בין "ערבי" ל"מערבי", המצאת את עצמך מחדש כ"צרפתי". אבל אני בוחרת לדמיין אותך כאינטלקטואל קוסמופוליטי מתעתע שיכול להתחפש, להתחזות, ללבוש ולהחליף זהויות בכל רגע.

האם אני יכולה לראות בך לבנטיני? זהות שקסמה לי בכתביה של ז'קלין כהנוב, סופרת ילידת קהיר שחיה בין פאריס, ניו-יורק ורמת גן, וגם היא, כמוך, למדה בבית ספר צרפתי שעיצב וטשטש את זהותה בו זמנית, וכך היא כותבת: "לא ידענו איך אירע הדבר שילדות יהודיות, יווניות, מוסלמיות וארמניות יושבות יחד ללמוד על המהפכה הצרפתית, על 'פאטרי, ליברטה, אגליטה, פראטרניטה' הגם שלאף אחד מאתנו לא היו הדברים האלה. אפילו מורותנו לא היו סבורות כי מילים אלה יש להן זיקה כלשהי לחיינו. דומה שסבורות היו שראוי לנו שנרצה להיות כילדות צרפתיות, אף כי בודאי ידעו שלא נוכל להיעשות צרפתיות באמת, גם לא רצו באמת שנשתווה אליהן או שתהיינה לנו כאחיות ומכאן שלאמיתו של דבר לא היינו ולא כלום. מה עלינו להיות לכשנגדל אם אין אנו יכולות להיות לא אירופאיות ולא ילידות?" בכתיבתה האישית והכנה העניקה כהנוב משמעות חדשה למושג "לבנטינים", אותם בני המזרח שאימצו את התרבות האירופית הקולוניאלית ונתפסו כחקיינים ומתחזים – והפכה אותו לכינוי מעצים. היא דיברה על הכוח של אלה שיכולים לחצות תרבויות, להחליף זהויות, לנוע בין מה שנתפס כ"מזרח" ל"מערב" ולקרוא תיגר על הקטגוריות האלה. היום בעידן של רב תרבותיות וחלומות על מזרח תיכון חדש, כהנוב הפכה למעין מודל, סמל, השראה.  ואני חושבת עליך, האם גם אתה, כמוה, חלמת להיות צרפתי והרגשת בתוך תוכך שלא היית ולא כלום? האם גם אתה היית סוג של "לבנטיני"?

אני מנסה לדלות עליך מידע ממשה מזרחי, בימאי קולנוע בן דורך, הבימאי הישראלי היחיד מלבדך שהיגר לכאן ממצרים. סרטיו כמו "הבית ברחוב שלוש" (1973) "אבו אל בנאת" (1973) ו"כל החיים לפניו" (1977) עליו זכה באוסקר, מבוימים בסגנון אישי ופיוטי, ועוסקים בהגירה וזהות. לתדהמתי הוא כלל לא ידע שגם אתה מצרי. "ז'אק קתמור הוא ממצרים? ידעתי שהתחנך בצרפת". ואני תוהה איך הצלחת כך להטעות ולהוליך שולל? מזרחי מספר שגם הוא קיבל חינוך דומה לזה שלך ושל כהנוב: "גדלתי באלכסנדריה הקוסמופוליטית. פיטפטתי יוונית, איטלקית, ארמנית וערבית. למדתי בצרפתית, ובבית דיברנו צרפתית. אנשים כמוני הם זיקית. מסתגלים מהר לסביבה. קתמור כנראה המציא את עצמו מחדש, וזה יאמר לזכותו". הוא מספר לי שבפאריס התייחסו אליו כ"מטק" ((Meteque "אחד שאיננו משלנו": "כמו אלה שהגיעו מטורקיה, הבלקן או המזרח התיכון, אלה שנכנסו לעורנו ולתרבותנו כמו טפילים. בסרטים שלי בצרפת  היתה בעיה ליחצ"נים עם שמי, משה מזרחי, אותו לא הסכמתי לשנות, ועם המראה שלי. וכך ביחצ"נות לסרטים שלי לא רואים תמונות שלי. ותראי, בסוף דווקא אני הבאתי לצרפתים את האוסקר על "כל החיים לפניו".

ואתה ז'אק, האם גם אתה נאלצת להעלים ולטשטש חלקים שלמים מעצמך? האם שנאת את המצריות שלך? את גוון העור, את זיכרונות הילדות? פרנץ פנון, פסיכיאטר צרפתי שחור מתאר את הקונפליקט של מי שאימץ לעצמו את המסכה הלבנה אך יודע שמתחתיה בוער עורו השחור[1]. ואתה, שנתפסת כיותר צרפתי מצרפתי – האם מתחת למסכת האינטלקטואל האירופי הבנת ערבית? מה הרגשת למשמע קולה של אום כלת'ום? בחילה, מהבכי שנובע מקרקעית הרחם? געגוע, לזיכרון ילדות נשכח? או אולי שניהם יחד? האם גם עליך הצביעו באירופה  כ-Meteque?

ואולי היכולת הזו להחליף זהויות כמו זיקית היא בעצם זהות. אולי אתה היית בעל הזהות והם לא.

נביא האוונגארד שלנו גדל בקהיר. אבל למה זה מוזר? האם לא היה אוונגרד במצרים? וודאי שהיה אוונגרד במצרים. כבר בשנות ה30 קמה תנועה סוריאליסטית חיננית עם מניפסט שהכריז "תחי האמנות הגרועה!"  וקרא "לעורר תדהמה במוחם של ההמונים!" [2]

סוריאליסטיים מצריים חנין, כמאל, אל אלאלי ויונאן כשבארץ

נחום גוטמן צייר רועה ערבי ליד משוכת צבר, ו"תרבות ערבית" נתפסה כפולקלור אוריינטלי  במקרה הטוב, או פשוט כשם נרדף ל"חוסר תרבות" –  בקהיר הוצגו תערוכות, סרטים ומיצגי אמנות סוריאליסטיים. אני זוכרת את הפליאה שאחזה בי כשעמדתי מול תמונה של צייר מצרי מהתקופה הזו בביאנלה לאמנות בקהיר, אישה עם שדיים חשופים ומבט מתגרה. ברוח התיאוריות הפרוידיאניות של הלא מודע והפראי, הקומוניסטים המצרים פלרטטו עם אנרכיזם, והמגזין הסוריאליסטי תטוור ("אבולוציה"), קרא לשחרור האישה, ולאנטי אימפריאליזם דרך הקמת "בית ספר לחוסר שביעות רצון".

אתה היית בן ארבע עשרה כשההמונים יצאו לרחובות והפילו את המשטר המלוכני לטובת מהפכה שהבטיחה שחר חדש והכזיבה. מה מכל הרעיונות האלה נצרב בתודעתך, איפה הוטבעה בך הכמיהה המוחלטת לחופש, חופש עד כדי אבדן חושים? כמו אלבר קאמי האקזיסטנציאליסט יליד אלג'יר שביקש את החופש בתוך הקיום האנושי המנוכר – גם אתה ביקשת להשתחרר מהכל. מהכבלים של ערכי הבורגנות והמוסר, להשתחרר, לברוח, ללכת לאיבוד, לאבדון.

בקהיר היית אירופי, באירופה לבנטיני, ובישראל צרפתי. תמיד זר, תמיד לא שייך. והנה, בתל אביב של שנות השבעים לכולם נדמה היה שהבאת את בשורת האוונגרד מפאריס, ואתה בכלל לא למדת בפאריס אלא בשוויץ. הם שתו את תורתך בצימאון כמי שינק ישירות מן המקור, ואתה לא היית המקור אלא רק סוג של חיקוי. "האדם המחקה" קורא לזה הומי באבא, שמתאר את ההיבריד, יצור כלאיים שקורא תיגר על הקטגוריות של "מזרח" ו"מערב" – ומצביע על המימד החתרני, כשהחיקוי Mimicry, הופך ללעג Mockery.[3] ואתה ז'אק, רק אתה ידעת את הסוד, את המסכה שכיסתה על מסכה ותיעתעה בכולם, כשאתה צוחק מאחוריה ובז להם. לא פלא שחטאת בחטא היוהרה, ההיבריס שלך הוא שהרג אותך.

אבל למה בעצם היית צריך להתחזות לצרפתי, הרי האוונגרד מעולם לא היה רק "אירופי", הוא נוסח בביתם של פרידה קאלו ודייגו ריברה במקסיקו, הוא התלקח גם בצ'ילה, מרטיניק וקהיר. אבל בכל זאת, בעיניי האוונגארד היה ונשאר אליטיסטי. למרות הכוונות הטובות הוא נותר נחלתם של ילדים בורגנים משכילים שהייתה להם הפריבילגיה והפנאי לשחק בצ'ה גווארה. עניים לא עושים אוונגרד. עניים לא צורכים אוונגאד. גם כשברכט ניסה להציג את מחזותיו במפעלים הנסיון כשל. זה נראה כמו עבודה בעיניים. ואולי זאת באמת עבודה בעיניים?

אני מראה את "מקרה אשה" לסטודנטים שלי לקולנוע בספיר, תוהה אם הסרט יעמוד במבחן הזמן, או שמא הוא יראה מנותק, יומרני, "אמנותי" מדי – ושוב אתה מצליח להפתיע אותי. הסרט נכנס אליהם ישר לווריד. "וואו! מגניב… סקס סמים ורוקנרול. למה לא חיינו בשנות ה70"… "זה כמו וידאו קליפ, איזה אסטטיקה, איזה זויות, עדשות, עריכה, זה ממש מזכיר את מה שקורה היום בפרסומות ואפנה". ואני מסתכלת עליהם, פליטי הודו יפיפיים בשיער ארוך ומבט דלוק, ומבינה שבאמת הקדמת את זמנך. אולי לא חטאת בהיבריס ז'אק, אולי באמת היית פשוט גאון.

את "מקרה אישה" ראיתי לראשונה בקורס על קולנוע ישראלי, לפני עשרים שנה. נלמדו אז רק "סרטי איכות" ישראליים, ולא היה זכר לקולנוע הפופולארי שנוצר במקביל וכונה "בורקס", ששיקף את רוח התקופה, והיה מאוד מחובר לקהל שלו.  אלה שוחט שניתחה את יחסי הכוח בקולנוע הישראלי דרך הפרספקטיבה של "מזרח" מול "מערב" עדיין לא הפכה לספר הלימוד ההכרחי[4] ועל אדוארד סעיד לא שמענו. אבל כבר אז הייתה תחושה שכל זה נסדק. לימים ניסיתי לטעון שהדבר שיקף את הרצון של מעצבי הטעם– לראות בעצמם "אירופים" ולהתכחש לצבע המזרח תיכוני של הקולנוע המקומי.

והנה, למרות שהיגרת לכאן מקהיר, הפכת לנציג מובהק של הקולנוע ה"אירופי" האמנותי.

כעבור שנים כתבתי מחקר שהתחקה אחרי השורשים המזרח תיכוניים של יוצרים שהיגרו לכאן ממדינות ערב, כמו ג'ורג' עובדיה וזאב רווח, הקולנוענים הבודדים שלא היו אשכנזים. היו בערך חמישה מתוך מאה ז'אק, ואתה אחד מהם. אבל כשאני מחפשת את העקבות לכך ביצירה שלך, ביומנים שלך – אני לא מוצאת דבר. בימים בהם הארץ דיממה במלחמת התשה, רגע לפני המהפך הגדול ועלייתו של בגין לשלטון על גלי המחאה המזרחית – אתה בונה ב"מקרה אישה" עולם מנוכר ומנותק סביב השימוש בגוף האישה כיצירת אמנות. מוחה נגד ניצולה ואונס אותה בו זמנית. יוצר קולנוע אליטיסטי שמתכתב עם גודאר ומסתגר בבועה של עולם הפרסום והאמנות בתל אביב.

כאילו "נולדת מן הים", כאילו כל אותם קונפליקטים שבערו כאן לא נגעו לך.

 בוא נודה ז'אק, לאורך השנים אני התעצבתי והתייצבתי כנגד כל מה שאתה הטפת לו. מול ערכי המרכסיזם והאוונגרד שחלקת עם מורי ורבותי יגאל בורשטיין וג'אד נאמן. העיסוק שלי בסרטי הבורקס ובקולנוע ערבי הוא מעין מרד בדמות אב אינטלקטואלית. ובך?

נדמה שהיום הם במקום אחר. דווקא בסרטיהם האחרונים הם מתחברים למרחב המזרח תיכוני ממנו היגרת. סרטו של בורשטיין, "אצבע אלוהים" מלא אהבה וחמלה לדמויות המזרחיות שנמצאות בשוליים של חברת הצריכה הישראלית. וג'אד עושה את "נוזהת אל-פואד" עם מוחמד בכרי שנסמך על אגדות אלף לילה ולילה. אגדות ז'אק. אלף לילה ולילה. אתה מחייך במבטך הרושף ופוטר הכל כאקזוטיקה אוריינטאליסטית. ואיפה אתה היית היום? אולי יוצא מהארון עם הילדות במצרים, אולי אפילו היית מצטרף לשיח המזרחי הרדיקלי. אולי היית מתחבר למיסטיקה היהודית בשיער ארוך ופרוע, וזקן מזוהם, במבטא צרפתי, ותפילה עברית, וניגון ערבי. אולי.

ואולי לא. מן הסתם היית פוטר את כל הפנטסיות שאני מלבישה עליך בזלזול, נשאר נאמן לרוח האוונגארד הטהור, לאמנות שלא מבקשת לשאת חן, לניתוק מהעבר, מהמקום והזמן, נאמן לחופש, לבריחה, להרס העצמי, למוות.

סיגלית בנאי, בימאית ("אימא פאיזה", "החלוצים"), מלמדת בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ובמכללת ספיר.


[1] עור שחור, מסכות לבנות, מעריב, 2004.

[2] ART AND LIBERTY: SURREALISM IN EGYPT by Don LaCoss

Portland, Oregon anarchist journal Communicating Vessels #21 (Fall-Winter 2009-10), pp. 28-33

[3] Bhabha, Homi. K.(1994) "Of Mimicry and Man: The Ambivalence of Colonial Discourse", In  Bhabha, H. The Location of Culture. London and New-York: Routledge, pp. 88-92..

[4] הקולנוע הישראלי היסטוריה ואידיאולוגיה, 1991, ברירות.

*

שבת שלום

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על ישו שחור

  1. האמת גם לי זה היה מאוד מוזר ששמעתי שהוא יליד מצרים..
    אבל סביר להניח שהוא ראה עצמו צרפתי לחלוטין, והדרך היחידה שיזהו אותו כזה הוא לבוא לפה.. זו גאונות..

    אהבתי

  2. שרה מ. הגיב:

    תודה רבה על הקטע הזה.
    אהבתי את מה שהוא משקף ואת החירות של השלמת הפרטים.

    אהבתי

  3. Neomic הגיב:

    הכרתי את ז'אק גם בתקופת השיא ב- 1973 בתל אביב, אחרי "מקרה אישה" ולפני מלחמת יום כיפור, שלאחריה תפס כל אחד מאיתנו כיוון למדינה אחרת באירופה או ארה"ב, למספר כזה או אחר של שנים……. הכרתי אותו גם בתקופות ביניים, וכשעשה את הסרט השני המומלץ "הליצנים" באמסטרדם והוקרן בארץ, וגם כשחזר לישראל בשנות התשעים עם אן, ופתחתי בפניהם את שערי ביתי בשינקין, להתחלה חדשה.

    ארחיב בעניינו בהזדמנות אחרת ולאחר שאבקר בתערוכה.

    תודה לכל מי שעושה לזכרו ותודה למתי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s