סליחה אדון אולי יש לך שקל בשביל הבטן שלי ובשביל אחי

שלום גד. צילום: אסף אנטמן, cc by-nd
ברגע הראשון לפני המחאה שמעתי ראיון של שלום גד ברדיו. הוא היה מר וישיר, ולא וויתר על האמיתות שלו. שלום גד. צילום: אסף אנטמן, cc by-nd

סולו וקולקטיבי

הגיגים על הקשר בין שירה למחאה ועם רגע אחד מזוקק שמחזיק הן פירוק והן לכידות.

"השיר הזה מתחיל כאן/ כחול על הדף הלבן/ לא גמור, לא תמיד מכוון/ השיר הזה מתחיל כאן" (יוצא לאור, אהוד בנאי)

איך מחברים את הרגע לפני הופעת הצונאמי עם הרגע לאחר בואו? אנסה לעשות זאת באמצעות מבט פואטי שיחבר שני מאבקים בלתי מתחברים: האחד המאבק הסיזיפי של שלום גד להכרה כאמן רוק בלתי מתפשר והשני כחלק מהמאבק של הקמת איגוד השירה. את הדברים הללו נזרוק לתוך מטחנת שירה מדוברת ונקבל שיר "לא גמור, לא תמיד מכוון" שיר ש"מתחיל כאן".

ברגע הראשון לפני המחאה שמעתי ראיון של שלום גד ברדיו. הוא היה מר וישיר, ולא וויתר על האמיתות שלו. כבר כתבתי על המוזיקה שלו בעבר בהעוקץ והיה ניתן לראות שבשני האלבומים האחרונים הוא הלך לכיוון יותר חברתי ופוליטי [הקשיבו לשירי ארץ ישראל(2011) ותל-אביב תל-אביב (2011)]. המנחה שאלה אותו האם הוא הולך להופעה של בוב דילן והוא לא שיחק את המשחק ואמר שאין לו כסף ולכן הוא לא הולך. ישבתי בזמן ההאזנה לרדיו וכתבתי את קולו. כי ידעתי שנפשו כבולה לחיים קשים וללא פשרות ורציתי להביא את הקול שלו לתוך השירה.

ברגע השני כתבתי פוסט על איך אני עוזב את עולם השירה, אך דווקא ברגע קריטי שכזה בחיי, מצאתי את עצמי מוביל ביחד עם משוררות ומשוררים אחרים את הקמת איגוד השירה. דווקא כשהיינו צריכים תמיכה מקיר לקיר מצאנו את עצמנו מִתְכַּתְּשִׁים עם משוררים מופרטים כעודד כרמלי (קראו את הפולמוס המלא) ואורי הולנדר שמנהל פסטיבל מטולה (קראו את התשובה של תהל פרוש וחגי קלעי).

הכנסתי את האינדיוואליזם האָלים הזה לתוך שיר קטן (בסגנון של חרוז חופשי) וביקשתי להלחים בו את חוויותיי הכפולות: רגע אחד שמפרק את השירה ומתכנס בתוכו ורגע אחר שיוצר ונלחם על היצירה בכל כוחו, למרות שכל הפרופסיה שלו הצטמצמה לכדי הוא עצמו ויצירתו.

***

אין מחאה בישראל

למה אתה לא מופיע?
כי כולם מופיעים יותר מדי.
דֵי מוזר לי, כי אחרי הופעה אין התפתחות
זה כמו לשתות בירה ועוד בירה עם חברים.

אז אני מופיע פחות
כי אני לא יכול להרשות לעצמי
להופיע בשירה פעם בחודש
ומעדיף להתרכז לכתוב שיר חדש.

הכי חשוב בשירה זה שָׂפָה ואנשים.
בחוץ לארץ אין דברים מעניינים כמו פֹּה
אבל היום כל זבל יכול להוציא ספר
עובדה גמאני הוצאתי אחד.

לא חשבתי שיהיו לי חיים נורמאליים
אני רואה באחותי מודל לחיקוי, אבל אנחנו לא ממש לומדים אחד מהשניה
כל מה שהיא עושה אני אוהב, יום אחד עוד נופיע ביחד (באיזה סמטת רחוב)
אבל זה יקרה רק שכבר שלא נהיה רלבנטיים (יש לי מה להספיק קודם)

*

הדברים התפרסמו לראשונה במדור "באסטה" בהעוקץ – הכותרת לפוסט – מתוך שיר הילדים הרעבים

*

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s