אסור ומותר לקפוץ לכביש: לכבוד שלושים וחמש שנים ל"והילד הזה הוא אני"

Swab-aton   By Mykl Roventine
בניגוד לספרי ילדים שהם יומרניים ביומרנותם, הספר מתחיל בשפה מינורית | Swab-aton By Mykl Roventine

סדרת ספריו של יהודה אטלס "והילד הזה הוא אני" חוגגת 35 שנה, ולכבוד המאורע כתבתי מספר דברים לאתר "YNET". אני מקווה שהם יצליחו להבהיר כיצד הרגשתי ברגע הראשון בו נתקלתי בספר וכיצד הוא השפיע על חיי.  

"הילד הזה הוא אני" של יהודה אטלס הוא ספר נדיר באיכותו וקודם כל בשל היותו עדכני גם היום אחרי שלושים וחמש שנה. אבל מה נותן רוח גבית לעדכניות שלו. בקריאות חוזרות ונשנות אני שואל את עצמי, מה הופך יהלום שכזה ליהלום? מה היא עבודת הליטוש הספרותית שנותנת בו את רמת הצלילות, זוהרו ומבהיקותו? והשאלה הגדולה הנוספת, כיצד הוא מתעלם מחליפות הזמן באלגנטיות עדינה שכל כך.

הספר נותן תחושה של אני, שמוכן לקבל את חסרונותיו ופגמיו ולא מתחמק מאחריות על מעשיו. הוא אינו עושה זאת עם אשמה, אלא דווקא מציין בקלות, מרחפת כמעט מעל פני האוויר, את טעותו. דווקא פגמי התקשורת עם כל המערכות החברתיות סביבנו הם שמביאים לתחושת אני יציבה ושלמה. כאן חשוב לציין ברמת הנרטיב, שדווקא ההכלה של הפגם, מביאה דווקא לליטוש היפה מכל.

cc: flickr | Indian kids  By Ben Sutherland
שמעו את מרכיב הסכנה: ילד שנכנס למקום חשוף, מתקרב לתוך כביש | cc: flickr | Indian kids By Ben Sutherland

במקום לפענח את הטראומה שלנו, אנו לומדים לחיות עימה

"סתם קופסה חלודה

שמונחת באמצע הכביש,

אפילו אני עובר על-ידה

בלי להרגיש –

משהו עוצר לי ת'רגלים

אחרי כמה פסיעות,

ואני חוזר אחורה

בשביל לבעוט" (פתיחת הספר)

בניגוד לספרי ילדים שהם יומרניים ביומרנותם, הספר מתחיל בשפה מינורית, ומצביע על קופסא דוממת שזרוקה בכביש. שמעו את מרכיב הסכנה: ילד שנכנס למקום חשוף, מתקרב לתוך כביש, אבל הסכנה לא באה ממכוניות שנוסעות לשני הכיוונים. הילד אינו מפחד לגעת בקופסא החלודה ולבעוט, אבל הוא לא פותח אותה. כאן אני שמח לצטט את מורי סלבוי זיז'ק :המטרה האולטימטיבית של הפסיכואנליזה אינה עשיית שלום דרך וידוי של הטראומה, אלא קבלת העובדה שחיינו כוללים גרעין טראומטי ללא יכולת תיקון. יש בנו משהו שלא יכול להשתחרר – לעולם. הקופסא החלודה, שהיא מיטונימית לילד,זקוקה לניעור, אבל לא לפתיחה. הסקרנות היא בתנועה אל מול הקופסא, בתוך המקום החשוף, ולא בפתיחתה.

המחשבה הפוסטמודרנית הצנועה והחכמה הזאת מלווה את הספר והיא גם שאולי תרמה להתקבלותו הרחבה בקרב הדורות החדשים שבאו לאחריו.

הדברים התפרסמו בקצרה בכתבה של יותם שווימר בYNET תרבות וספרות

*

ממליץ לקרוא את עיניים רעבות: ארבעה שירי חופש ועוד אחד ועוד: מאסף שירה מיוחד לחג הפסח, תשע"ב – של אילן ברקוביץ'

*

התוכנית על מחתרת מזג האויר עלתה לאי קאסט – הקשיבו לקבוצה שביקשה להפיל את המשטר האמריקאי

*

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: