סוזן, סוזן: בעקבות הסרט "איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים"

סוזן, סוזן |  אירוס זריני

"איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים" אודות פרופ' סוזן (ריקה) דניאל-נטף ז"ל הוא סרט זיכרון משפחתי מרגש שמחמיץ סיפור חיים מורכב של מזרחיות, שואה ופמיניזם. אירוס זריני מביאה לנו סקירה והערות לקראת ספר הביוגרפיה וסדרת הדוקו-דרמה שמתעתדים לצאת אודות הפרופסורית המזרחית הראשונה בישראל     

מתוך הסרט: נטף בחדר עבודתה בדירתה בירושלים

מתוך הסרט: נטף בחדר עבודתה בדירתה בירושלים

סיפור חייה של פרופ' סוזן (ריקה) דניאל נטף ז"ל (1916-2004), שהייתה לאישה הראשונה ממוצא מזרחי שמונתה לפרופסורית בישראל ב-1970, הוא חריג וייחודי[1]. סיפור זה כולל ילדות בתוניסיה, סוציאליזציה אקדמית בפריז, חיים והצלה בהסתר במהלך מלה"ע השנייה, פעילות פוליטית שמאל ליבראלית, הגירה לישראל, פעילות פוליטית ימנית ניצית ופעילות חברתית וציבורית.

אולם הסרט אודותיה 'איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים' מאת בתה, פרופ' אנט סיגל[2],  מתחיל לספר את קורותיה רק משנת הגירתה לארץ, 1970, עם מעט הבלחות נוסטלגיות של זיכרונות הילדות של סיגל מצרפת.

מזרחיות באפילה

אזכור מהדהד יחידי למוצאה התוניסאי של נטף בסרט הוא תצלום התקריב של קברה, בו מצוין גם שמה השני- ריקה.

רק ביקור בגנזך האוניברסיטה העברית והצצה לספרי הידיעונים בהם מתועדים ארצות הלידה של הסגל האקדמי חשף את העובדה שנטף הייתה ממוצא תוניסאי. גם הקולגות של נטף ממחלקתה לא ידעו על מוצאה וחשבו שהיא צרפתייה במקור. למרות שנטף הייתה מבין הפרופ' הראשונות שנשאו שם משפחה כפול, ברישומי הפרסומים שלה באונ' השם נטף הושמט. סבב ארכיוני בשאר האוניברסיטאות גילה שכל 5 הפרופ' המזרחיות הראשונות בארץ היו פרופ' בתחומי מדעי הרוח, מהגרות שעברו מסלול חיברות אירופאי צרפתי או אמריקאי. הן לא עברו את חווית ההגירה לישראל בשנות החמישים עם המרכיבים של הזהות המזרחית במפגש עם הממסד האשכנזי הקולט והציונות: החיים במעברה, עיירות הפיתוח, השיכונים בעיר או ההסללה בחינוך. הן גם לא היו בעלות מבטא של ח' וע' או בעלות מראה כהה, דבר שאף הוא סייע בטשטוש המוצא המזרחי. הלימודים והשהייה במשך שנים ארוכות בארץ מערבית סיפקו להן הון תרבותי שהעניק להן עדיפות בשדה הידע האקדמי-אינטלקטואלי ותמך בקידומן . 1989 היא שנת המפנה בה מונתה לראשונה אישה מזרחית בת לדור שהיגר/ נולד וגדל בישראל ועבר את החיברות האקדמי שלו בארץ. משנה זו ואילך התמונה מתהפכת: רוב הפרופ' המזרחיות התרכזו ומתרכזות גם כיום במדעים המדויקים ובמקצועות פרקטיים ומלמדות בפריפריה החברתית והאקדמית[3].

כשם הסרט, נטף אכן הייתה 'האישה החכמה מירושלים' כשהייתה לפרופ' המזרחית היחידה בארץ עד אמצע שנות ה-80', וכן היחידה באונ' העברית עד למותה בשנת 2004 . נראה שנטף ביחד עם שאר הפרופ' המזרחיות הראשונות (וכן פרופ' נוספות שמכהנות כיום בתחומי מדעי הרוח והחברה) אימצו את הקוסמופוליטיות על מנת להתברג בהצלחה באליטה האקדמית, שמהווה מרחב מובהק של לובן[4] . העניין בולט ביתר שאת אצל בת הדור השני, סיגל, אף היא פרופ', כשהיא מקריינת את הסרט בצרפתית לכל אורכו.

נטף כניצולת שואה

החיים וההצלה בהסתר של נטף ובן זוגה ד"ר ז'אן דניאל (שלא מוזכר בסרט כלל) בשנות מלה"ע השנייה אף הם לא מוזכרים בסרט. נטף ילדה את שלושת ילדיהם בלידות בית במהלך המלחמה כשהיא מסתתרת בכפר בדרום צרפת. המשפחה הייתה בסכנת חיים ממשית של הסגרה לנאצים מס' פעמים וניצלה בזכות בן הזוג שלא היה יהודי. הקליניקה הרפואית שהפעילו ופעולות ההצלה במחתרת למען ילדים יהודים ופליטים הביאו לכך שלימים דניאל קיבל את התואר חסיד אומות העולם.

בתור מזרחית שעברה את השואה באירופה, נטף קיבלה את מלוא הפיצויים מגרמניה. זאת בעוד שמזרחים ניצולי שואה שעברו את המלחמה בתוניס או לוב עדיין נאבקים להכרה שכזו[5].

כמו אמיליה, סבתו ניצולת השואה של יוסי סוכרי (2002)[6], גם נטף שוברת את הסטריאוטיפים המקובלים לגבי אישה מזרחית. זיכרון השואה המזרחי עודנו שולי בחברה הישראלית, על כן יש להדגיש פרק זה בדמותה הייחודית של נטף בהרחבה בסדרה וכן בספר הביוגרפיה העתידי.     

דמותה הפמיניסטית  

הפמיניסטיות של נטף מודגשת בסרט בעיקר דרך הציונות ("עלתה לארץ לבד ובעקבותיה סחפה את כל הילדים"), דרך ההקשר הפוליטי (על כך בסעיף הבא) והחיבור ליהדות: במשך 21 שנה נטף עברה שלוש פעמים על כל התלמוד, הישג נדיר לאישה. בערוב ימיה נטף השתתפה בשיעורי גמרא בבית כנסת, כשהיא יושבת ביחד עם הגברים בבית המדרש ולא בעזרת נשים.

נטף מוצגת כדמות החשובה ביותר במשפחה, "זקנת השבט", אותה סיגל שואפת לחקות, אישה שהשפיעה על כל הנשים במשפחה למצות את הפוטנציאל שלהן[7].

הפרידה מבן הזוג עם הגירתה לארץ מבלי להתגרש ממנו לא מוזכרת בסרט, גם לא מובא בשום הקשר שהוא כיצד נטף תפקדה כאישה בתפקיד בכיר בסביבה אקדמית גברית, בעיקר בתקופה בה נשים היו ועודן מיעוט זניח ביותר בנוף הפרופסוריאלי. מהריאיון שקיימתי עם סיגל עלתה דמות שנאבקה לזכותה ללימודים גבוהים עוד מילדותה בתוניסיה, כשהייתה מבין הבנות הבודדות בכיתת המדעים בה למדה. נטף אף עשתה ויתורים כואבים בקריירה:   כשמונתה לפרופ' מן המניין באונ' ליל בצרפת הוצע לה לשמש כדיקן הסטודנטים, אך היא לא  מימשה את התפקיד עקב הגירתה לארץ[8]. אקטיביזם פמיניסטי נוסף קשור בפעילותה החברתית כשהתנדבה במסגרת תהיל"ה ללמד נשים מזרחיות אנאלפביתיות ותיקות. ניכר שהפמיניזם היה לנטף כדרך חיים ועל כן יש להעצים היבט זה בתיעוד חייה.

נטף עם בתה אנט

נטף עם בתה אנט

 

שמאל דוחה וימין מקרבת

פעילותה של נטף בימין הפוליטי תופסת חלק מרכזי בסרט. נטף שהייתה פעילת שמאל ליבראלי בצרפת ואף השתתפה במהפכת הסטודנטים, הפכה לפעילת ימין בישראל. הדמות הציונית של נטף וחיבורה ליהדות מודגש ע"י המאבק למען ההתיישבות היהודית וארץ ישראל השלמה. כך למשל ביקוריה של נטף אצל נכדתה מרים המתגוררת בעפרה מוצגים כהרפתקה ציונית שמגלמת את חלום ההתיישבות בארץ ישראל ("נסעה באוטובוס והגיעה בכל מזג אויר- אפילו בשלג").

בשנות ה-80' נטף חברה באופן רשמי לתנועת "גוש אמונים" והשתתפה בקביעות בהפגנות הימין. בסרט מתואר כיצד נטף הפגינה נגד פירוק ההתנחלות בסבסטיה ("ישנו בלילות בהרים") כנגד הנסיגה ממדבר סיני, כנגד מדיניותו של קיסינג'ר[9]. סיגל מספרת שהסכם אוסלו היה בבחינת  נקודת שבירה. סיגל מאמצת את דרך פועלה של אמה, והיא מפגינה נגד הפינוי מגוש קטיף.

בנוסף לפעילות האקטיביסטית בהפגנות, נטף השתתפה באופן קבוע  גם בשידורי רדיו ערוץ 7. לקראת סוף הסרט מובאת הקלטה של נטף ברדיו ערוץ 7 במסגרת התכנית "7 בערוץ 7" (ללא ציון תאריך) שמשקפת את הלהט המיליטנטי שלה:

" למאזינים שלום. הראשונים בימי בין המיצרים המיטו עלינו מנה גדושה של פורענויות. אך לא פחות חמורה הייתה התגובה, או ליתר דיוק, חוסר התגובה, של הכת השלטת. לאחר הרצח החבלני בוואדי קלט, היא לא הפסיקה, ואף לא איימה להפסיק את המשא ומתן על חיזוק הכנופיות של רב-המחבלים ועל הפקרת המולדת לידיהם ".

אחרית דבר

כסרט זיכרון "איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים" הוא סרט הנצחה מרגש: השיחות עם החברות וקרובי המשפחה, הסצנות בחדר העבודה (נטף נוזפת באנט כשאנט מצלמת אותה). כשסיגל מראיינת את הנינים ושואלת אותם לגבי הזיכרון שלהם את נטף ניכרים גם רגעים קומיים. לאחר מותה של נטף המשפחה החליטה לשמור על דירתה בירושלים על כל חפציה כך שיש לצופים הצצה מוחשית לעולמה של נטף: החורשה הנשקפת מנוף הבית, פינת העישון, השירים והמוסיקה הקלאסית שאהבה.

אולם הזיכרון המתווך ע"י סיגל מפספס היבטים משמעותיים בחייה של נטף, כשמוצגת בפנינו 'סוזן' מאוד מסוימת. סוזן השנייה, ריקה, היא אניגמה שעוד מחכה להתגלות.

עם אנט והנכדים

עם אנט והנכדים


הערות

[1] נטף היתה פרופ' מן המניין במחלקה למחשבת ישראל, ביחידה ללימודים הלניסטיים, באונ' העברית. לתמצית הביוגרפית של נטף באתר יהדות תוניסיה

[2] סיגל, אנט. תשס"ט. "איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים". לכבוד פרופ' סוזן דניאל נטף ז"ל. תורת החיים- ביה"ס לקולנוע יהודי. 23 דק'. הסרט מומן באמצעות 'קרן סוזן דניאל' שהוקמה ע"י סיגל לתמיכה בעבודה ומחקר על חייה של נטף

[3] על כך כתבתי (2007) במאמרי "פריפריה אקדמית, פריפריה חברתית: פרופסוריות מזרחיות בישראל". בתוך שלומית ליר (עורכת), לאחותי: פוליטיקה מזרחית נשית. עמ' 143-154. הוצאת בבל, תל אביב

[4] מרחב מזוקק של לובן שכזה מגולם באקדמיה הישראלית הלאומית למדעים. רק שני פרופסורים ממוצא מזרחי היו חברים בכל תולדות המוסד

[6] סוכרי, יוסי. 2002. 'אמיליה ומלח הארץ, וידוי'. הוצאת בבל

[7] אנט סיגל היא פרופ' חבר בדימוס לרפואה באוניברסיטת תל אביב. נכדתה של נטף, בתה של סיגל, ד"ר מיכל בר-אשר היא פוסט-דוקטורנטית במדע הדתות באונ' חיפה

[8] ויתור זה בולט במיוחד לאור העובדה שבישראל נקלטה כפרופ' חבר ומינוי הפרופסורה מן המניין עוכב במשך 13 שנה, והוענק לה רק כשנה לפני פרישתה לגמלאות.

[9] נטף אף חתמה על עצומות במסגרת אזרחים למען יש"ע ואף השתתפה בכנסים במסגרת קבוצת אנשי רוח למען א"י. לפי עדות בנה של נטף, פייר, היא אף תועדה באחד העיתונים הבינ"ל כששוטרים מחזיקים אותה באחת ההפגנות כנגד קיסינג'ר. תמונה זו לא אותרה עד היום.

מאת: אירוס זריני

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על סוזן, סוזן: בעקבות הסרט "איפה את אמי? האישה החכמה מירושלים"

  1. אירוס זריני הגיב:

    הסרט הושלם לפני 3 שנים במסגרת לימודי הקולנוע של פרופ' אנט סיגל, ונגיש בביה"ס לקולנוע יהודי 'תורת החיים' ביד בנימין.
    הסרט קצר מדי (23 דק') ולא הופץ מעבר למעגל של המשפחה. אני מקוה שעם השלמת הסדרה היא תשודר בטלוויזיה/תהיה נגישה לציבור במסגרת אחרת.

    אהבתי

  2. פינגבאק: סוזן (ריקה) דניאל נטף (1916-2004) | רחוב משלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s