האלימות: החברה הישראלית נפרמת

פוסטר הסרט של התפוז המכני שבו האלימות הגיעה לשיאים חדשים

פרשת אונס מזעזע בגן העיר בתל אביב, מגיעה אלינו בדיוק אחרי הרצח המזוויע בבאר שבע. פרשה דולקת אחר פרשה והקצב רק מתגבר. החברה הישראלית מגלה לפתע את החצר האחורית המוזנחת שלה. הביטחון החברתי הולך ומתמעט. מנגנוני התקשורת מתחסלים אל מול האלימות. השפה היא אלימה. הביצוע הוא אלים. במקום לדבר, אונסים ורוצחים. הדיאלוג אבוד ואיתו גם התקווה להגיע להבנה בין אדם לחברו.

הדבר המפחיד באלימות שהיא מתחילה בגיל כל כך צעיר. גדי ויכמן נרצח כי הוא ביקש שקט והתחשבות בילדיו מנערים. אסור לתת כאן הנחות ואסור לחשוב שזה לא יקרה בשכונה שלנו. זה יכול לקרות בכל שכונה בישראל, וזה לא רק קשור לעוני, או תסכול חברתי. ישנה חוסר היכולת להקשיב, להיות סובלני, לפתוח את האוזן למצוקה של האדם העומד מולך. אך מדוע זה מתחיל עוד בגיל צעיר. אי אפשר להאשים רק את הצבא, הכיבוש, או את רשויות הרווחה בנושא. דרושה כאן אחריות ציבורית רחבה הרבה יותר מהאשמה מוסד שלטוני כזה או אחר. ההורים, אותה משפחה בסיסית העומדת במרכזה של החברה הישראלית התפרקה אל תוך הרעש הזה. אותו סְאוֹן שלא מאפשר לנער אחד להקשיב לנער אחר. הלוואי שזה היה מסתיים רק בחוסר הקשבה. אנו רואים בדיוק לאן הדברים הולכים, לרצח, לדקירות, להטרדות מיניות, לאונס ובכלל להיעלמות המרחב שבין אדם לאדם.

זה מתחיל בבית, בחינוך ובדיבור שמתקיים בין הילדים לבין הוריהם. כשההורים חסרי אונים מול ילדיהם, אזי הילדים עצמם חסרי אונים מול עצמם, ומול חבריהם. המערכת המשותקת הזאת מייצר אטימות, כעס, זעם ושם בחוסר היכולת לדבר, עולה האלימות כפתרון סופי.

למען האמת אני מביט בחוסר אונים בכותרות העיתונים ושואל את עצמי מה הרף הסופי של האלימות הישראלית. מה עוד צריך לקרות כשנתעורר. והתשובה אינה פשוטה. בכל רגע נשברים שיאי האכזריות המשתוללת ברחובות. אך איני חושב שהאלימות חסרת משמעות, ואינה יכולה לקבל מענה הולם.

המפגש עם האלימות הזאת המתרחשת בצדי הדרך, פעם בחניון ובשירותים ציבוריים בגן העיר בתל אביב ופעם בשכונת מגורים בבאר שבע אינה תיפתר רק על ידי משטרה, כוח ואכיפת סדר ציבורי. הרחוב אינו מועדון קרב, הרחוב צריך להיות מקום משותף שבו אנו נפגשים עם האחר. אפשר כמובן לרדת לרחוב עם שיריון עבה, כאילו היינו אבירים בימי הביניים, אבל מה זה ייתן לנו. הרי כוח גדול, רק יגדיל את הריחוק. חייבים להביא אנרגיה מחודשת מתוך חזון משותף. זה ידרוש כלים חדשים של דיאלוג. ובפעם הבאה שגבר ירגיש תשוקה לאישה שהולכת עם חבר שלה, הוא יכבוש את יצרו ולא יאנוס. ובפעם הבאה שאבא מבקש שקט מילדים בשכונה, הם יתחשבו בו ולא ירצחו אותו.

האלימות הזאת מראה לנו שמשהו בנו פרום ולא תפור כהלכה ובקרעים האלו יש סדום ועמורה. עלינו לחבר את החברה הישראלית מחדש לתוך אתוס של דיאלוג, סובלנות והקשבה. חייבים להעניק תקווה לילדינו. יש לנו אוזניים ופה אז בוא נשתמש בהם.

הדברים התפרסמו לראשונה בישראל היום ובוואלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s