אחד זאב ואחד אריה: על סרטה החדש של סיגלית בנאי "בן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַד" | ג'אד נאמן

בן הארץ

וִוילְד אל-בְּלַאד

ביום שישי 29.6.2012 בשעה 16:30

בסינמטק תל אביב אולם 4

בנוכחות זאב רווח

אחד זאב ואחד אריה

"בן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַד" − על סרט חדש של סיגלית בנאי

מאת ג'אד נאמן

נזכיר נשכחות, דברים שכתב המשורר יהודה הלוי מספרד היהודית: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". מרגע שסיגלית בנאי אוחזת בידו של זאביק רווח ולוקחת אותו למסע עם מצלמת קולנוע אל סוף מערב, היא מפנה אותנו גם אל אדוארד סעיד, שהיטיב לתאר כיצד המערב חורט על ליבו את "המזרח". מרוקו רוחצת בגלי האוקיינוס האטלנטי, ועל המפה הגיאוגרפית יוצא שהמזרח נמצא אמנם בפאתי מערב. סיגלית בנאי משוטטת עם זאב רווח בסמטאות המבוך המרוקני כשהיא אוחזת בחוט של אריאדנה שיבטיח את שובם הביתה אל "המערב", כלומר "ליבי במזרח". דרכם חזרה מובטחת, כי מורה הדרך שלהם טייב סדיקי יראה להם בנימוס את הדרך החוצה.

המארח, שחקן ומשורר, מקבל את פניהם בחדר עבודה עטור תמונות וגדוש חפצי האמנות. כמו רווח גם סדיקי דובר צרפתית, ולזאביק, שמאמין כי סוף סוף חזר הביתה, סדיקי אומר באירוניה דקה: “אני שמח מאוד שבאת אל הבית שלי". אבל מיד הוא מדייק ואומר כי זה גם ביתו של רווח: “חזרת הביתה”. סדיקי מתגאה  שהוא יודע להתבטא גם בעברית: "אני לא משוגע, הוא אומר במבטא צרפתי, חברים שיגעו לי…” זאביק מתמוגג מנחת ומכאן השיחה קולחת בצרפתית. סדיקי מספר על מקום הולדתו, הכפר מוגדור, ששם חצי מן האוכלוסייה הייתה יהודית והחצי השני ערבית – "דיברנו ערבית ועברית בלי להבחין בהבדל (sans difference)” הוא אומר. אולם כשייפגשו בפעם הבאה, סדיקי יאמר על התסריט שרווח הניח על שולחנו "קראתי את התסריט ולא הבנתי כלום". אי-ההבנה של סדיקי היא מפתח אפשרי להבנת מושג "ההבדל”, אולם לשם כך כדאי להקשיב לדעת מומחה. ז'אק דרידה, פילוסוף יהודי צרפתי ממוצא אלג'ירי, המציא בצרפתית מילה בשם differance  השונה מן המילה המוכרת difference. המילה החדשה מכוונת לשטח ההפקר שנמצא בין המסמן למסומן, אשר שם, לטענתו, מתחולל הוויכוח על יצירת המשמעות: ה"דיפראנס" של דרידה, המרווח שבין המסמן למסומן מכיל משמעות ובו בזמן גם קוצב את אי-האפשרות שלה. כאשר סדיקי אומר לזאב רווח כי לא הבין את התסריט שלו הוא בא מן המקום של דרידה.

סדיקי נושק את כף ידה של סיגלית בנאי ושואל ישר ולעניין: "את נשואה?" סיגלית מראה לו כף יד עם טבעת זהב, שהיא עונדת על אצבעה. האם זו אבירות צרפתית עם אבק כוכבים על זכות הלילה הראשון, או סתם רמז מסוגנן להימצאותנו במחוזות החברה המסורתית? רווח מציג לסדיקי את מטרת הביקור – הוא מחפש שחקן מרוקאי ערבי שיופיע בסרט על פי תסריט שהוא כותב. זאביק ישחק את לאון (אריה בצרפתית), מרוקאי יהודי, וסדיקי מוזמן לגלם את תפקיד סלים, מרוקאי ערבי. “זה אותו הדבר" מגיב סדיקי בקלילות וטורף את הקלפים של ההבדל: “כאשר היהודי נולד הוא לא יודע שהוא יהודי וכך גם הערבי לא נולד ערבי”. האם בידול בין יהודים לערבים היה בקוד הגנטי של הציונות?

זאביק מוסר לו את כתב-היד של התסריט וסדיקי קורא בעמוד הראשון פרטים ביוגרפיים של המחבר: נולד בראבאט ב-1940, עלה לישראל ב- 1948. ובנדיבות הוא מוסיף: "רווח, אם אתה רוצה אותי − אנא מעכ (אני איתך), ללא תנאים מוקדמים". נשמע ממש אידיליה. רווח במחווה של קירבה: "מהרגע הראשון אמרתי – אני חייב לראות את צדיקי (כך הוא מבטא את שמו של סדיקי)”, ומיד מנשק את ידו של הצדיק החדש. עיניו של סדיקי נוצצות במבט ממזרי: "איזה מזל יש לך! גם אני הייתי מאוד רוצה לראות אותו…  אתה יודע למה אני לא רואה אותו? אין לי ראי!” משחק המראות בין זאב רווח לטייב סדיקי מעלה אסוציאציה קולנועית של סצנת המראות בסרטו ההוליוודי-קלאסי של אורסון וולס "הליידי משנחאי". אולם בעוד שאצל וולס סחרחרת המראות מסתיימת ביריית אקדח ובמותו של הנבל, אצל ליידי בנאי הקרוסלה תמשיך להסתובב, כאשר סדיקי, מאלף האריות, נוטל את הזכות לקבוע מי יורד ומי עולה.

ובקרוסלה הזאת של מראות וזהויות, האם זאב רווח הוא עולה ממרוקו לישראל? האם זאב רווח יורד למרוקו לחשוף את שורשיו? לאחר 1948 בשנות ההגירה הגדולה, העולים שהגיעו לישראל מארצות ערב, נתפשו כמו "בני כלאיים המצויים במחצית הדרך בין יהודים לערבים".[1]  בעיני הנהגת המדינה של אותם שנים, המזרחים היו נטע זר, כמי ש"חוצים את הגבול התרבותי בין ערבים ליהודים" ובכך אף מהווים סיכון להתקיימות הגבול הפיזי בין ישראל לבין מדינות ערב. מדיניות הממשלה בראשות בן גוריון נועדה לטהר את בן הכלאיים המזרחי מן הסיגים הערביים שנצרפו אל זהותו והיו בולטים מדי באורח חייו ובשפתו. כך למעשה: "הציונות מבקשת לייצר את עצמה ולדמיין את גבולותיה תוך יצירה ושלילה בו זמנית של הקבוצות האתניות המרכיבות אותה".[2] המדיניות כלפי העולים מארצות ערב והבנייתם כ"מזרחים" נועדה להבדיל אצלם "בין מה שהוא מפגר, בלתי מובחן, פרימיטיבי, (כלומר 'ערבי'), לבין מה שהוא מתקדם, יצירתי, אמיתי ודינמי (כלומר 'יהודי')”. [3].

ואמנם, לקראת המפגש השני עם סדיקי, זאב רווח, יהודי יליד מרוקו, כלומר ערבי, אך יותר מכך יוצר סרטים ישראלי, כלומר יהודי, נראה עומד לבדו ברחוב לא הרחק משער ביתו של סדיקי ומדבר כאילו לעצמו: “באנו להיכנס אליו הביתה ואי אפשר להיכנס אליו – משהו חוסם…” מהו אותו 'משהו חוסם' המפריד בין זאב רווח לבין היותו "ווילד אל-בלד", בן מכורתו מרוקו שאבדה לו לנצח נצחים? אלא שכעבור רגע כן נפתח השער עם פיתוחי הברזל הים-תיכוניים, ושוב אנחנו במחיצתו של אותו איש עם שער עבות מאפיר וזקן פרא עשוי היטב המעטר פנים של "אריה בחורף". סדיקי רכון אל שולחן הכתיבה, כאילו לא זז ממקומו מאז הפגישה הקודמת, והוא מושיט את ידו לאורח בחביבות רבה ומקבל את פניו בעברית − ”ברוכים הבאים!” אלא שכאן נכונה להם ההפתעה שכבר הוזכרה: “קראתי את התסריט ולא הבנתי כלום!” (בצרפתית)  רווח ממהר להשיב: "אני יכול להסביר" אולם סדיקי לא נעתר "אתה לא יכול להסביר, אני לא רואה את עצמי שם!” חד וחלק. אבל בליהוק שחקנים רווח לא טירון, הוא  יודע שהמפתח הוא הסיפור ועל כן הוא מתחיל לספר את סיפור הסרט: "ערבי ויהודי מגיעים לניו-יורק…”  וסדיקי: “כל זה הבנתי…. יש לך שחקן?” וזאביק: “…באתי למרוקו לראות אותך…” וסדיקי: “לא, לא… לא אוכל…”

רווח מציג על המחשב קליפ מתוך סרטו טיפת מזל, שמתרחש בחלקו במרוקו. בסרט נראים עולים ממרוקו המגיעים לישראל, יורדים מכבש המטוס ושרים "התקוה". בשוט אחר נראים יהודים מרוקאים שרים בערבית מרוקאית וסדיקי יחד עם רווח מצטרפים לשירה בערבית. סדיקי מציע פרשנות לסיקוונס שהוצג בפניו: “מאחורי השיר שלהם יש טרגדיה… הם יכולים לצחוק אבל הצחוק שלהם הוא…” מה בדיוק מביע הצחוק שלהם? שמחה על עלייתם ארצה? שמחה על עזיבתם את מרוקו? “הציונות," כותב גיל אייל, "אף פעם לא הייתה מציאות, אלא מיתוס רווי סתירות שאיש לא יכול היה לחיות לפיו, ושבכל רגע נתון היה צריך להמציאו מחדש” [4]. הנה התמונה מתבהרת. הצחוק של העולים החדשים, מהגרים יהודים יוצאי מרוקו או יוצאי פולין, הוא צחוק על הציונות, על ההכרח להמציא את עצמם מחדש כל רגע.

בספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" מתחקה שלמה זנד אחר שורשי ההמצאה הגאונית, וכותב כי "הלאומיות שעלתה במרכז ומזרח אירופה […] הייתה חששנית וחסרת ביטחון. מכאן נובעת הישענותה על קשרי דם ומוצא קדום, כמו גם הגדרת הלאום כישות אורגנית…”[5]  הלאומים שהתהוו באירופה בעת המודרנית נתפשו "כמהויות אתנו-ביולוגיות" והם טובעים ב"מיסטיקה של דם ואדמה", ועל כן גם לא ניתן להצטרף אליהם בלא הקזת דם משמעותית. הציונות צמחה על רקע זה ואימצה כללים של הסתגרות אתנית. תפישה זו, כפי שמראה זנד בספרו, מהווה ניגוד מוחלט למה שהתרחש בעבר בקרב היהודים. החל מן התקופה ההלניסטית ובמשך מאות שנים היהדות הייתה קהילת פולחן, מגיירת ומכלילה, שלא התבדלה אלא שאפה לקבל אל חיקה כל מי שקיבל את כללי היסוד: האמונה המונותיאיסטית וכללי ההתנהגות על פי המצוות. ביהדות של פעם. עניין המוצא השבטי-אתני כלל לא הובא בחשבון. זאב רווח וסיגלית בנאי הם חדשנים, ששואפים לחדש ימינו כקדם. ומה עמדתו של סדיקי?

בהפנותו עורף לפנייתו של רווח להופיע בסרטו, טייב סדיקי חוזר בו מדבריו בפגישה הראשונה, כי בין יהודים לערבים אין כל הבדל. במקום זאת הוא מקדש את המוצא האתני המדומיין על פני המגמה של רווח ובנאי להכליל יחד יהודים וערבים. הגישה המכלילה של זאב רווח ושל סיגלית בנאי קוראת תיגר על כל הסתגרות, בין אם היא שבטית-אתנית ובין אם היא פולחנית. עמדה זו מעלה על נס עיקרון של אוניברסליות. לנוכח עמדתו המתנשאת משהו של הערבי-מרוקאי טייב סדיקי, זאב רווח היהודי-מרוקאי, בשעה שהוא ניצב לבדו בפריים הקולנועי מול השער הנעול של סדיקי, מהרהר ודאי בשורותיו של יהודה הלוי, המשורר הספרדי הגדול: "הֲיֵשׁ לָנוּ בְּמִזְרָח אוֹ בְּמַעְרָב מְקוֹם תִּקְוָה, נְהִי עָלָיו בְּטוּחִים?”

[1]  גיל אייל, הסרת הקסם מן המזרח,  מכון ון ליר בירושלים / הוצאת הקיבוץ המאוחד2005 .

[2] יהודה שנהב, היהודים-הערבים לאומיות, דת אתניות, תל אביב: עם עובד 2003.

[3]  אייל (ראה הערה מס' 1).

[4]  שם, עמ' 193.

[5]  שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי? תל אביב: רסלינג,2008, עמ' 55.

*

מסע פנימי ותרבותי של של זאב רווח למרוקו בחיפוש אחרי שחקן מרוקאי שיככב לצידו בסרטו הבא אותו הוא חולם להפיץ בעולם הערבי. געגוע לצליל של שפה מודחקת שזועקת להחלץ עד פיקוע חניכיים. נדודי לב בין גלות למולדת, בין מרוקאיות אותנטית למדומיינת, ובין חלום קולנועי – למציאות.

ההקרנה למוזמנים, אין צורך בכרטיסים. לאחר ההקרנה יתקיים קוקטייל. אנא אשרו את הגעתכם – אשמח לראותכם! סיגלית בנאי sigalit.banai@gmail.com  סצנה בן הארץ

תגובה אחת בנושא “אחד זאב ואחד אריה: על סרטה החדש של סיגלית בנאי "בן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַד" | ג'אד נאמן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s