לא להתחלק: משירי עמית משען

ידיעה בעיתון, מובאת כלשונה, וכל מילה נוספת תהיה מיותרת:

"תלמיד

השתפד

על

הגדר

המשוננת

של

בית-הספר

הדמוקרטי."

—–

לדבר על המתים:

לדבר על אלו שניצלו בנס,

שהקליע רק שרק ליד האוזן,

שהמטוס רק כמעט-התרסק,

שעזבו דקה לפני שהפצצה…

ופחות על אלו

שסתם-חיים,

לא אחרי ולא לפני,

לא עוד-מעט ולא כמעט

ולא בקושי ולא בדיעבד.

אף פעם לא מדברים,

אף פעם לא שואלים

כמה נשיאים לעתיד

מתו בלידתם,

כמה אומנים שישנו את העולם

ממש בקרוב,

נורו במלחמה לפני שהספיקו,

לפני שבכלל התחילו…

כמה אנשים שלוּ היו חיים עכשיו,

היו עומדים מעל במות ומקבלים פרסים

על מפעלם ותרומתם לאנושות

ומספרים סיפורים מאחורי הקלעים

על קליעים ששרקו, ומטוסים שאיכשהו, ופצצות שכמעט,

וכולם היו נאנחים ומודים לאל על זה הנס,

אבל לא.

הקליע פגע בדיוק במצח.

המטוס התרסק.

הפצצה התפוצצה.

לא קרה ה"במקרה", לא התמזל המזל,

ולשם שינוי – מה שהיה מתבקש שיקרה –

באמת קרה.

לא ארע הנס,

לא "ובדיוק כש…"

לא "ובקושי…"

לא "ואיכשהו"

או "ומאיזושהי סיבה לא ברורה…"

ובלי "בעור שיניו".

בתי הקברות מלאים

ב"הנשיא המכהן של ארה"ב" בני 5,

וב"האיש הזקן בעולם, בן 129", בני 18,

ובאנשים שלא זכו להגיד

"בלעדיו לא הייתי עומד פה עכשיו"

כי משום-מה באותו היום

המכונית נתקעה בדרך לבית-החולים,

הרופאים יצאו לשביתה,

כשהוא היה בשירותים ואף אחד לא ראה,

כי "דווקא אז…"

כי "מי היה מאמין"

כי "חוק מרפי"

כי "למה דווקא אותו, אלוהים?"

ו"למה דווקא עכשיו?!"

כמה אנשים שעוד 30 שנה

שמם לא יהיה ידוע בזכות התגליות שהם גילו

או ההמצאות שהם המציאו,

אלא בזכות מאמר קטן מאתמול בעיתון המקומי

"ילד בן שנתיים בלע גוּלה ומת"

"נער בן 13 נדרס ומצבו אנוש"

ובלי ציטוטים של שכנים ומשפחה וחברים;

"למה הוא היה חייב לשבת דווקא בחדר הזה

כשהמנוף מעליו נשבר והתרסק…"

ו-"למה דווקא ביום שהוא לא בדק אם שכח לסגור את הגז…"

ו-"מה הסיכויים? כנראה שככה אלוהים רצה…"

ההמצאה לא תומצא.

התרומה לא תיתרם.

הגילוי לא יתגלה.