השקת לרוחב בבית העם / גרילה תרבות

ההשקה תערך ב1 באוגוסט בבית העם, רחוב רוטשילד 69, תל אביב, בשעה 20:00 בערב.

 

פייסבוק

 

משתתפים לפי א.ב.:

  • אבי בוחבוט
  • אלמוג בהר
  • ארז ביטון
  • מתי שמואלוף
  • יונית נעמן
  • נעמה גרשי
  • עמיחי שלו
  • ראג'י באטחיש
  • תאמר מסאלחה

מוזיקה

לונה אבו נאסר מסיסטם עאלי

המוזיקאי ונגן העוּד ויסאם ג'יבראן

אבי בוחבוט יתקלט סט של רמאדן בחלל החיצון – מוזיקה שמחה. בואו לערב שיכור, תרבותי וחתרני.

עוד משתתפים ב"לרוחב": האמנים עידית גבאי, עתליה שחר, דני רוזנברג, ענבל לימור, חמוטל פישמן, אברהם אילת, ערן שקין, המשוררים איתן קלינסקי, והיב נדים והבה, ג'ודאת עיד, אלמוג בהר, ענת זכריה, ינאי ישראלי, יוסי דברה, עמוס קושניר, מיה אנגלר ספקטור, שבתאי מג'ר, יובל פז, שחר מריו מרדכי, ונעמה גרשי, הסופרים אברהים מוואסי ודניאל שוורץ.

לדמיין יחד את העתיד: דברי פתיחה של היוצרת נעמה גרשי בהשקת "לרוחב" בבית העם / נעמה גרשי

**

המשוררת והעורכת נעמה גרשי בדברי הפתיחה כפי שהוקראו בהשקת כתב העת "לרוחב" בבית העם. 

איש אחד ממוסף ספרותי אחד הזדעק יום אחד וכתב:

"העיסוק האובססיבי בקבוצות ה"לא-קאנוניות", שנציגיהן שיננו על פה את מלת הקסם "הדרה", עיסוק זה יצר, בשלב ראשון, את קאנון ה"מודרים" – ובשלב שני, הפך את ה"מודרים" ל"קאנוניים". טירוף המערכות הייחודי שמאפיין את שדה השירה המקומי – מיעוט המבקרים הרציניים ובימות הפרסום הרציניות, קלות פרסומו של שיר בודד או ספר שירים שלם והחירות הדמוקרטית המוחלטת של המרחב המקוון, שאינו מבדיל בין ציוץ לציוץ – טירוף מערכות זה משך שורה ארוכה של מגדלי ירקות ביזאריים אל שדה השירה."

(אורי הולנדר, מוסף תרבות וספרות, עיתון הארץ 30.6.2012)

כשקראתי את זה בתחילה נעלבתי (האם הוא רומז שהשירה שלי, של חברי, אינה ראויה?), ואחר כך כעסתי (מי הכתיר אותו כדי לשרטט את מפת השירה העברית ולהגדיר בה שוליים ומרכז), בראש שלי נכתבו עשרה מכתבים למערכת, בכולם הופיעו טיעונים לוגיים, סדורים, עם דוגמאות והבהרות, ועברית גבוהה ורפרנטים למשוררים הרומנטים ולתרבות יוון. דמיינתי איך אני קוראת לצדק על גבי העיתון ואיך טיעוני האיש נשמטים, מתפרקים מול עוצמת טיעוני. בקצה הדמיון נכתבה אפילו התנצלות והודאה בכך שרק מי שגדל על ברכיה של אלת הפריוילגיה וידע כל חייו בביטחון כי לו מגיע האמצע של האבטיח, יכול לכתוב דברים כל כך יהירים.

אבל אז סגרתי את העיתון ופתחתי את האינטרנט. לא היו בו מודרים. לא היו בו קנונים. היו בו קהילות של קוראים ואנשים שחיפשו שירה, ספרות, רעיונות ששייכים לעולם שלהם. לא לעולם האידיאות והמוזות. לא לאקדמיה, לא לנחיריים של עורכים ספרותיים ותיקים. השירה שקראתי היתה שירה כי היו לה קוראים והיא דיברה את שפתם. הספרות היתה ספרות כי היא סיפרה את הסיפור של הקהילה מתוכה היא נכתבה. כמו סיפורה של הקהילה שלנו שחיה כאן בישראל של 2012 ונאנקת תחת הפוליטיקה הפופוליסטית, הגזענית, תחת הגזרות הכלכליות והקיצוצים, תחת ההתעקשות לחלק את התושבים שוב ושוב לשווים יותר ושווים פחות (פיננסית כמובן) ללבנים ושחורים לערבים ויהודים, לנאמנים ולבוגדים.

צילום: עזרא לוי, הצלם הפואטי

צילום: עזרא לוי, הצלם הפואטי

***

צפו: מתי שמואלוף מקריא את השיר "נשאלת השאלה" של יונית נעמן בהשקת "לרוחב"

**