توطئه – להביט בחורבן בעיניים פקוחות

לרוחב, כתב-עת חדש, גיליון ראשון: חורבן

לרוחב, כתב-עת חדש, גיליון ראשון: חורבן

כתב-העת "לרוחב", של גרילה תרבות שערכנו יחדיו: תאמר מסאלחה, נעמה גרשי, אלמוג בהר ועבדכן הנאמן עלה בימים אלו לרשת, והוא ניתן להורדה חינם. ההשקה תהיה ב-1.8 בבית העם בתל-אביב, ובהמשך בירושליםלפרטים נוספים.

תודה לאבי בוחבוט על העיצוב הרגיש והזירוז והשותפות, ולכל המשתתפים: ארז ביטון, מאג'דה חלבי מרעי, ינאי ישראלי, עידית גבאי, הישאם נפאע, עמיחי שלו, עתליה שחר, יונית נעמן, ראג'י בטחיש, מואיז בן-הראש, דני רוזנברג, ענת זכריה, יסמין דאהר, ענבל לימור, יוסי דברה, שבתאי מג'ר, אליק אלחנן, עמוס קושניר, ואן נויין, יובל פז, אברהם אילת, דניאל שוורץ, ג'ודת עיד, איתן קלינסקי, שחר מריו מרדכי, חמוטל פישמן, והיב נדים והבה, לארי אברמסון, מיה אנגלר-ספקטור, אמירה הס, ערן שקין.

אני שמח להביא את פתח הדבר של כתב העת לקוראי "המבוקש מס' 2"

דברי הפתיחה של הגיליון בעברית ובערבית 

בתחילה היה הצורך, אחר כך המניפסט חוצב הלהבות ואז הפאתוס והידיעה הברורה כי כך צריך והפרסום בעיתונים ומיפוי המרחב וניפוץ הלשון וההחלטיות מי שייך לכאן ומי לא. ואז אפשר לשבת בקפה וללחוץ ידי בחורות צעירות או בחורים צעירים נלהבים בחולצות קטנות צמודות ולהרגיש נכון, ומשפיע וחשוב. המהפכה הושלמה.

ומה אם יהיה זה הפוך, ואנו צאצאים חיוורים של מהפכה ספרותית כושלת לא נכתוב מניפסטים, לא נאמר דבר בביטחון גדול, נוותר על חידוש וניפוץ והחלטיות. נשתמש בתנועות קטנות חשובות או גדולות מיותרות, לא נתעקש על מהות, על הגדרות, על חדשנות, לא נתעקש לומר או להיות משהו שלא היה כאן מעולם או לטעון משהו שלא נראה כמותו.

יהיה זה תרגיל במינוריות. לא בשוליות. במלאכת צירוף ותיעוד של דבר מה אחר המתרחש כבר כמה שנים בשדה הספרות. יהיה זה תיעוד של הגבולות הנוזלים בין המציאות לפיקציה, בין מי שהוא איש ספרות למי שאינו. הפוליטיקה מעולם לא חדלה להיות חלק מעולם הספרות שלנו. עכשיו אפשר אולי להסיר את הכסות של אנשי ספרות נאורים, של איכות ללא פשרות. קוואפיס מת, גם אלתרמן ודרוויש ויונה וולך. ספרות מתרחשת במקום בו יש חיים.

"לרוחב" קם כדי לתעד את אלו החיים. ללוות את התנועה המתרחשת כבר כמה שנים בתוך המרחב הציבורי שאינה מבקשת להוריד את השירה לרחוב אלא טוענת כי השירה היא הרחוב. ואנשי הספרות אינם משקיפים אלא חלק מהמאבק החברתי. לכן כתב העת אינו מבקש להגדיר דרך ספרותית חדשה אלא להגדיר את הרחוב. איך צריך היה הרחוב להיראות. מה צריכה היתה להיות שיחת היום בו, באיזו שפה ידברו, מי יהיו השכנים.

לכן בחרנו בעברית וערבית להיות שפות הרחוב, שלעיתים מובנות הן ולעיתים לא. קיומן אינו תלוי זו בקיומה של זו. רצינו גם להפוך את הרחוב למקום בטוח. לא בעזרת שומרי סף, אלא בעזרת הקפיצה פנימה אל תוך מה שמפחיד אותנו יותר מכל. אל תוך מה שנראה כעומד בבסיס אידיאולוגית ההפחדה והחרדה שמפעפעת ברחובות ההורים שלנו בחיפה, בדבורייה, ברעננה ובאשקלון. ברחוב שלנו אנחנו רוצים לבחור לבד ממה ראוי וממה לא ראוי לפחד.

כך בחרנו לפתוח את הגליון הראשון בדיון על החורבן ועל הפחד ממנו. החורבן שמאיים על החדש עוד בטרם נבנה. שמאפשר את הפשעים הגדולים ביותר בשמו רק כדי למנוע את התרחשותו. החורבן כך נדמה לוקח מאיתנו את האפשרות לבחור, את האפשרות להרגיש משהו לבד. בהצביעו על הסכנה הוא מסמן אותנו כקבוצה נבדלת. מי הוא ה"אנחנו" המוגדר על ידי הפחד מן החורבן? ענת זכריה מציפה בשירה את השאלה ומשאירה אותה פתוחה, פרומה. השפה כך נדמה מאפשרת הגדרה ראשונית של הקבוצה, אבל אבדן השפה או שיבושה, מחזיר אותנו כך נדמה ללא תשובה, אל נקודת ההתחלה. אל הערבית שמעורבבת בעברית אצל אמירה הס, אל הזהות המסוכסכת, הפרדוקסלית של ג'ודאת עיד.

החורבן, כך הסתמן ככל שנאספו החומרים לגיליון, אינו נעלם כשמביטים בו מקרוב. אך הוא שונה מזה עליו למדנו בבית הספר, מזה הנקרא בחדשות. כשמביטים בחורבן בעיניים פקוחות הוא לובש ופושט צורה ללא הרף. הוא אינו אחיד, הוא אינו שלנו או שלהם. רגע אחד הוא אידיאולוגיה כפי שמתאר אליק אלחנן במאמרו ורגע אחר הוא דימוי או סצינה מסרט שסופה ותחילה ידועים מראש לכל, כמו בשירה של מיה אנגלר ספקטור או המקום בו נוצקת משמעות למושג "אני" כמו בסיפורו הקצר של עמיחי שלו, והוא יכול גם להיות מטאפורה או פארודיה על עליבות המאבק כמו בשירו האירוני של תאמר מסאלחה על מגרש הרוסים.

ריבוי הצורות של החורבן הופך את סדר הדברים. מחייב אותנו לתאר אותו במקום לאפשר לו להגדיר אותנו. הריבוי מאפשר להביט לחורבן בעיניים ולראות את עינינו שלנו משתקפות בתוכו, לגלות שפרצופו כפרצופינו. הדיבור על החורבן מאפשר לדבר על מי שאנחנו עכשיו. גלויות. מאפשר לשקר קצת פחות או לפחות לספר רק שקרים מצחיקים. כך אולי יהיה קל יותר לבחור להתרחק ממנו או להקטין את כוחו. הפנים יהיו גלויות יותר ואיש ברחוב שלנו לא ישלח ידיים עייפות לחטט לנו בתיקים.

כך חשבנו להתחיל את הגליון הראשון של "לרוחב". הכל פתוח ונגיש. אפשר לפתוח ולסגור ולהוריד להקטין להגדיל להדפיס לתרגם לשלוח ולקבל. הפורמט האינטרנטי, כך אנו מקווים, יאפשר לכתב העת להציע את עצמו בבתים ובמחשבים רבים ככל האפשר, יאפשר גם לקחת את מה שרוצים לקחת ולהמנע מן השאר.

נעמה גרשי, תאמר מסאלחה, מתי שמואלוף, אלמוג בהר

توطئه

في البداية كانت الحاجه ثم البيان العقائدي الناري ومن بعده المشاعر الجياشه والادراك القاطع بأن هذا ما وجب ان يكون. ومن ثمة الاشهار في الجرائد ومسح المجال وتحطيم اللسان وأخذ القرار الفيصل من الذي ينتمي الى هنا ومن لا. بعد كل هذا يمكننا الجلوس في مقهى ومصافحة شاباتٍ او شبان يافعين مرتديين بلائز ضيقة وأن نشعر بالرضى والتأثير والأهميه, ها قد اكتملة الثورة!

لكن ماذا لو كان واقعنا نقيد هذه الصورة, ونحن لسنا سوى خلفاً شاحباً لثورة فاشلة! لن نكتب بياناتٍ, ولن نقول شيئاً بثقه كبيرة, وسنرفع أيدينا عن محاولة التجديد والتحطيم والحزم. وعوضاً عن ذلك سنستخدم حركاتٍ صغيرة ذات أهمية او خطوات كبيرة دون جدوى تذكر, لن نصر على فحوى او على تعريف أو على تجديد, لن نصر على قول شيئ او على أن نكون شيئاً ما لم يكن له نظيرٌ من قبل, او ان ندعي بأن ما نقدمه لم يتم تقديمه من قبل.

سيكون هذا بمثابة تمرين في تذليل الذات والمقولة ولا نعني بذلك تهميشها, بل العكوف على صنعة   المزج والتوثيق لشيئ آخر يحدث منذ بضع سنين في مجال الأدب. سيكون هذا توثيقاً للحدود الهلامية بين الواقع والخيال, بين الأدباء ومن ليسوا كذلك. فالسياسة كما الواقع لم تتوقف يوماً على أن تكون جزءاً من عالمنا الأدبي. ربما سنتمكن لآن من ازالت الأقنعة عن أدباء متنورين, عن ادعائات الأدب الرفيع الذي لايساوم في الجودة. فلقد مات كونستاندينوس كفافيس وألترمان ويونه فولخ ومحمود درويش ونزار قباني والأدب لا يكون ولا يصنع الا في مكان تتواجد به الحياة والأحياء.

لقد تم انشاء مجلة "مقطع عرضي" لتوثيق ؤلائك الذين ما زالوا على قيد الحياة, ولمرافقة الحراك الجاري منذ عدة سنين داخل الحييز العام لأشخاص لا يطالبون انزال الشعر الى الشارع, بل انهم يدعون ان الشعر هو الشارع عينه بنبضه وتطلعاته, الادباء هم جزئ منه وهم يمثلون جزئ من الحراك السياسي والنضال الاجتماعي والمجتمعي فيه, وعليه فان هذه المجلة الأدبية لا تسعى الى تعريف ورسم معالم أدبية جديدة انما تحاول تعريف ورسم معالم الشارع والحيز العام, كيف يجب أن يكون, وأي خطابٍ عليه أن يتضمن وأي مواضيع يتوجب أن يتحدثوا عنها بداخله, أي لغةٍ يتحدثون بداخله, ومن يكونوا جيرانه.

من هذا المنطلق اخترنا العربية والعبرية لتكون لغة الشارع التي تكون أحياناً مفهومة وأخرى مبهمة, وجودهن ليس متعلق ببعضهن البعض. لقد أردنا بأن نجعل من الشارع مكاناً أكثر أماناً لا بواسطة زيادة الحراس والرقباء بل بواسطة الغوص داخل ما يخيفنا, داخل ما نرى انه في صلب ايديولوجيا التخويف والقلق الذي تنبض به شوارع آبائنا في حيفا, دبورية, رعنانه, وعسقلان. نريد أن يكون لنا حق الاختيار بما نراه أهلاً لأن نخافه أو لا نخافه وأن لا نورث الخوف كما نورث المتاع.

وعليه فلقد اخترنا أن نستهل عددنا الأول بالخراب والخوف منه, ذات الخراب الذي يهدد بتقويض الجديد من قبل أن يبنى, وهو ذاته الذي يتيح ويشرعن لاقتراف الجرائم الجسام باسمه وبدعوى منع حصوله. الخراب كما يبدو قد سلب منا امكانية الاختيار, امكانية ان يشعر المرء شيئاً ما بمفرده. الاشارة الى الخطر هي دلالة على ما نعتبره كجزئ خارجي أو كمجموعة مختلفة. وعليه فان السؤال من هو ذلك ال"نحن" المعرف بواسطة الخوف من الخراب, كما تتسائل الشاعرة "عنات زخاريا" في قصيدتها من دون أن تعطينا جواباً على سؤالها هذا الذي يبقينا مع حرج اللا جواب.

 للغة على ما يبدو المقدرة لاعطاء تعريف أولي للمجمعة, لكن ضياع اللغة أو تفكيكها يعيدنا الى مرحلة اللا جواب, الى البداية, الى العربية الموشحة بالعبرية كما هو عند الشاعرة "أميره هس", الى الهوية المتنازعة والمتناقضه كما هو عند الكاتب جودات عيد.

كلما أخذت المواد لهذا العدد بالتجمع أكثر فأكثر, تبين لنا أن الخراب لا يختفي عندما ننظر اليه عن قرب, لكنه يختلف عن هذا الذي درسناه في المدرسة, وقرأناه في الأخبار. فعندما نمعمن النظر اليه يتضح لنا, أن هذا الخراب ليس موحداً أو متواصلاً وهو ليس "لنا" أو "لهم" فهو في لحظةٍ واحدة الايديولوجيا كما يصفها الكاتب "اليك حنان" في مقاله, وفي اخرى هو وصف أو مقطع من فيلم نهايته معروفه مسبقاً للجميع كما هو الحال في قصيدة الشاعرة "مايا انجلر سبيكتور" أو مكان يَصُب فيه المعنى والمفهوم لمصطلح ال"أنا" كما هو الحال في قصة الروائي "عميخاي شليف", فتنوع أشكال وأوصاف الخراب يقلب نظام الأشياء ليلزمنا بأن نصف ماهيته لذاتنا بدل أن ندعه يعرف ماهيتنا هو. هذا التنوع يتيح لنا أن ننظر للخراب عن كثب لكي نرى عيوننا التي تنعكس وترتسم في داخله, لأن وجهه هو وجهنا نحن.

الحديث عن الخراب يتيح لنا ان نتحدث بوضوح عن هويتنا الحالية, يتيح لنا أن نكذب أقل أو على الأقل أن ناتي بأكاذيب مضحكة, بهذا الشكل قد نستطيع الابتعاد عنه أو تحجيم ستوطه الطاغية, وبهذا الشكل تصبح الوجوه مكشوفةٌ أكثر ومخيفة أقل مما قد تشجع رجل الشارع بأن لا يبعث يدان متعبتان لتفتيش الحقائبنا.

هكذا ارتأينا أن نبدأ عددنا الأول لمجلة "مقطع عرضي" بجعل كلِ شيئ يسيراً ومفتوحاً على مصرعيه, كل ما في المجله يمكن فتحه واغلقاه, تصغره وتكبيره, طباعته وترجمته, بعثه واستقباله, اختيار الصيغة الألكترونية للمجلة سيتيح كما نأمل للمجلة أن تعرض نفسها على بيوتٍ وحواسيب كثيرة, مما يتيح للقارئ أن يأخذ ما يريد أخذه والامتناع عن الباقي.

نعمه جرشي, تامر مصالحة, ماتي شموئيلوف, الموج بيهار

השקת לרוחב בבית העם / גרילה תרבות

ההשקה תערך ב1 באוגוסט בבית העם, רחוב רוטשילד 69, תל אביב, בשעה 20:00 בערב.

 

פייסבוק

 

משתתפים לפי א.ב.:

  • אבי בוחבוט
  • אלמוג בהר
  • ארז ביטון
  • מתי שמואלוף
  • יונית נעמן
  • נעמה גרשי
  • עמיחי שלו
  • ראג'י באטחיש
  • תאמר מסאלחה

מוזיקה

לונה אבו נאסר מסיסטם עאלי

המוזיקאי ונגן העוּד ויסאם ג'יבראן

אבי בוחבוט יתקלט סט של רמאדן בחלל החיצון – מוזיקה שמחה. בואו לערב שיכור, תרבותי וחתרני.

עוד משתתפים ב"לרוחב": האמנים עידית גבאי, עתליה שחר, דני רוזנברג, ענבל לימור, חמוטל פישמן, אברהם אילת, ערן שקין, המשוררים איתן קלינסקי, והיב נדים והבה, ג'ודאת עיד, אלמוג בהר, ענת זכריה, ינאי ישראלי, יוסי דברה, עמוס קושניר, מיה אנגלר ספקטור, שבתאי מג'ר, יובל פז, שחר מריו מרדכי, ונעמה גרשי, הסופרים אברהים מוואסי ודניאל שוורץ.

לדמיין יחד את העתיד: דברי פתיחה של היוצרת נעמה גרשי בהשקת "לרוחב" בבית העם / נעמה גרשי

**

המשוררת והעורכת נעמה גרשי בדברי הפתיחה כפי שהוקראו בהשקת כתב העת "לרוחב" בבית העם. 

איש אחד ממוסף ספרותי אחד הזדעק יום אחד וכתב:

"העיסוק האובססיבי בקבוצות ה"לא-קאנוניות", שנציגיהן שיננו על פה את מלת הקסם "הדרה", עיסוק זה יצר, בשלב ראשון, את קאנון ה"מודרים" – ובשלב שני, הפך את ה"מודרים" ל"קאנוניים". טירוף המערכות הייחודי שמאפיין את שדה השירה המקומי – מיעוט המבקרים הרציניים ובימות הפרסום הרציניות, קלות פרסומו של שיר בודד או ספר שירים שלם והחירות הדמוקרטית המוחלטת של המרחב המקוון, שאינו מבדיל בין ציוץ לציוץ – טירוף מערכות זה משך שורה ארוכה של מגדלי ירקות ביזאריים אל שדה השירה."

(אורי הולנדר, מוסף תרבות וספרות, עיתון הארץ 30.6.2012)

כשקראתי את זה בתחילה נעלבתי (האם הוא רומז שהשירה שלי, של חברי, אינה ראויה?), ואחר כך כעסתי (מי הכתיר אותו כדי לשרטט את מפת השירה העברית ולהגדיר בה שוליים ומרכז), בראש שלי נכתבו עשרה מכתבים למערכת, בכולם הופיעו טיעונים לוגיים, סדורים, עם דוגמאות והבהרות, ועברית גבוהה ורפרנטים למשוררים הרומנטים ולתרבות יוון. דמיינתי איך אני קוראת לצדק על גבי העיתון ואיך טיעוני האיש נשמטים, מתפרקים מול עוצמת טיעוני. בקצה הדמיון נכתבה אפילו התנצלות והודאה בכך שרק מי שגדל על ברכיה של אלת הפריוילגיה וידע כל חייו בביטחון כי לו מגיע האמצע של האבטיח, יכול לכתוב דברים כל כך יהירים.

אבל אז סגרתי את העיתון ופתחתי את האינטרנט. לא היו בו מודרים. לא היו בו קנונים. היו בו קהילות של קוראים ואנשים שחיפשו שירה, ספרות, רעיונות ששייכים לעולם שלהם. לא לעולם האידיאות והמוזות. לא לאקדמיה, לא לנחיריים של עורכים ספרותיים ותיקים. השירה שקראתי היתה שירה כי היו לה קוראים והיא דיברה את שפתם. הספרות היתה ספרות כי היא סיפרה את הסיפור של הקהילה מתוכה היא נכתבה. כמו סיפורה של הקהילה שלנו שחיה כאן בישראל של 2012 ונאנקת תחת הפוליטיקה הפופוליסטית, הגזענית, תחת הגזרות הכלכליות והקיצוצים, תחת ההתעקשות לחלק את התושבים שוב ושוב לשווים יותר ושווים פחות (פיננסית כמובן) ללבנים ושחורים לערבים ויהודים, לנאמנים ולבוגדים.

צילום: עזרא לוי, הצלם הפואטי

צילום: עזרא לוי, הצלם הפואטי

***

צפו: מתי שמואלוף מקריא את השיר "נשאלת השאלה" של יונית נעמן בהשקת "לרוחב"

**

מאת: דרור קסטל, הכתבה התפרסמה לראשונה בכלכליסט

ב־2007, הרבה לפני שהשיח החברתי הפך שגור בפי כל, הוקמה "גרילת תרבות", קבוצה שארגנה מחאות שירה ואמנות ספונטניות בסגנון הפלאש מוב. הקבוצה השתתפה בשורת מאבקים חברתיים ופוליטיים, בהם המאבק למען מלצריות קופי טו גו; "שירת אקירוב" – מחאה מול ביתו דאז של שר הביטחון; "משוררות נגד האח הגדול" – נגד חוק המאגר הביומטרי; "שירת הבדואים" – במחאה על פינוי הכפר אל־ארעקיב; ו"שירה סוציאלית" – תמיכה במאבק העובדות הסוציאליות.

מחר יושק כתב העת של הקבוצה, "לרוחב" – כתב עת מקוון, פוליטי וחינמי, המכיל 130 עמודים של שירה, פרוזה, מסות ואמנות בעברית ובערבית. עם המשתתפים בו נמנים אבי בוחבוט, ארז ביטון, יונית נעמן, עמיחי שלו, ראג'י בטחיש, תאמר מסאלחה, עידית גבאי, עתליה שחר, דני רוזנברג ורבים אחרים. כתב העת יושק בבית העם בת"א, שהפך בית לאמנים ופעילים חברתיים.

מתי שמואלוף, מיוזמי הקבוצה ומעורכי כתב העת, מספר: "כבר ב־2010 הרגשנו שפעולות אד הוק של גרילת תרבות לא מספיקות, ורצינו לחשוב על פעולות לטווח הארוך, שייגעו בתהליכי עומק בחברה. אבל נעמה (גרשי – ד"ק) גרה אז בארה"ב, ובדיוק לאלמוג (בהר – ד"ק) נולד ילד (שניהם מעורכי הגיליון – ד"ק). אחר כך חששנו שנושא הגיליון 'חורבן' יהיה מנותק מהמציאות, בעקבות ההתעוררות החברתית. רצינו להראות שחורבן הוא לאו דווקא שלילי, ויכול להיות מקום גם ליצירה ולא רק לקטסטרופה. לאו דווקא חורבן פוליטי, גם חורבן אישי, טראומה כבסיס ליצירה".

סרקו את הבר קוד ותגיעו לכתב העת

סרקו את הבר קוד ותגיעו לכתב העת

אתה מרגיש שאתם משפיעים?
"הרבה מאבקי עובדים ומאבקים פוליטיים קיבלו סיקור תקשורתי בעקבות היוזמות שלנו. המאבק הראשון שלנו, למען מלצריות קופי טו גו, נחל הצלחה – למחרת האירוע נענו דרישות המלצריות; במאבק העובדים נגד חברת אקרשטיין השתמשה השופטת בסיסמה שלנו 'העובדים אינם מרצפות משתלבות'. אבל יש מקומות שנכשלנו, כמו מפעל פולגת בקריית גת".

ישנה טענה שאמנות פוליטית הופכת את האמנות והשיח הפוליטי לרדודים.
"אני מכיר את הטענה, אבל בישראל של 2012 האמנות חייבת לעסוק בנושאים פוליטיים, זה חוסר אחריות לא לעשות את זה."

מתי שמואלוף. "חשוב להביא את מה שנשאר בשוליים ולפעול ממקום של חוסר סיפוק" צילום: עזרא לוי

מתי שמואלוף. "חשוב להביא את מה שנשאר בשוליים ולפעול ממקום של חוסר סיפוק" צילום: עזרא לוי

המחאה החברתית הפכה אתכם לרלבנטיים יותר או פחות?
"המחאה הפכה את השוליים למרכז. בהתחלה, כשבאנו מהשוליים, כולם יצאו נגד וכתבו מאמרים נגדנו. היום הרבה יותר קל ליוצרים חברתיים שהשירה שלהם באה מהשטח. אתה רואה סיסמאות כמו 'העם דורש צדק פואטי', וכבר לא הזוי לשמוע שיר של יודית שחר. המחאה גם הולידה את איגוד המשוררים – שכיום משתף פעולה עם המדיטק בחולון. ועדיין, חשוב להביא מה שנשאר בשוליים, ממקום של חוסר סיפוק, ולהראות שיש עוד מקום לפעולה".

מה הייחוד של "לרוחב"?
"הוא מאוד פתוח ומגוון בדעות שלו, זו גם אחת הפרשנויות לשם 'לרוחב'. אנחנו מאוד חברתיים, לכן האתר וכתב העת פתוחים ובחינם. חשוב לנו לשמור על תרבות נגישה".

מה התוכניות לעתיד?
"כרגע אנחנו לא מתכננים את הגיליון הבא, גם כשנולד לך ילד אתה לא חושב על הילד הבא. אולי בעתיד נשקול להוציא גרסה מודפסת".

1 באוגוסט, 20:00, בית העם, רוטשילד 69 ת"א, gerila.co.il/wide01

מאת: דרור קסטל, הכתבה התפרסמה לראשונה בכלכליסט

 

 אבי בוחבוט עיצב את הלוגו של כתב העת של גרילה תרבות וגם את הגלוייה עם הברקוד לסריקת סמארטפון

אבי בוחבוט עיצב את הלוגו של כתב העת של גרילה תרבות וגם את הגלוייה עם הברקוד לסריקת סמארטפון

***

תקשורת

לינק לכתב העת

הורדת כתב העת כ-PDF

הודעה לעיתונות

צילום: עזרא לוי

צילום: עזרא לוי

  •  12.7.2012 לרוחב בואינט
  • 13.7.2012 כתב העת לרוחב במדור תרבות וספרות של ידיעות אחרונות. כתבה: צליל אברהם

8101_10151255732288238_134154777_n

  • פתח הדבר של כתב העת לרוחב פורסם בעברית ובערבית בבלוג של אלמוג בהר ומתי שמואלוף
  • 13.7.2012 דיברו על כתב העת ברשת א
  • 13.7.2012 הגיליון הראשון של "לרוחב" מתארח במדור באסטה של העוקץ עם השיר המומלץ מאוד של תאמר מסאלחה
  • 16.7.2012 – הארץ – גלריה – כתב עת ספרותי חדש, "לרוחב", ראה אור באינטרנט >>> גיליון ראשון של "לרוחב", כתב עת דו-לשוני לספרות של אנשי "גרילה תרבות", עלה בימים אלה לאינטרנט בעריכת מתי שמואלוף, נעמה גרשי, תאמר סאלחה ואלמוג בהר. גיליונות כתב העת, שהופק באופן עצמאי ובהתנדבות, יראו אור פעם בשנה ויכללו טקסטים בעברית ובערבית. מטרת כתב העת, על פי עורכיו, היא ליצור כתב עת המגיב למציאות ומנסה להשפיע עליה דרך יצירת מרחב ספרותי פתוח, דו לאומי ופוליטי. "'לרוחב' קם כדי לתעד את אלה החיים", נכתב בדברי הפתיחה של הגיליון. "ללוות את התנועה המתרחשת כבר כמה שנים בתוך המרחב הציבורי שאינה מבקשת להוריד את השירה לרחוב אלא טוענת כי השירה היא הרחוב".  הגיליון הראשון, הכולל 130 עמודים, מוקדש לנושא "חורבן" ומתמקד בשירה, אבל כולל גם אמנות, פרוזה ומסות ספרותיות. בין הכותבים נמנים המשוררים שחר מריו מרדכי, ענת זכריה, יונית נעמן, ואן נויין, אמירה הס, ג'ודעת עיד וראג'י בטחיש, האמנים לארי אברמסון, מאג'דה חלבי מרעי וענבל לימור. בגיליון מופיע פרק ראשון מתוך רומן חדש של הסופר והמשורר מואיז בן הראש, וסיפור של הסופר עמיחי שלו. את הגיליון אפשר לקרוא ולהוריד בכתובת http://www.gerila.co.il/wide01. ב 1 באוגוסט יתקיים ערב השקה ב"בית העם" בשדרות רוטשילד בתל אביב. תודה לעידו בלאס!!!
  • 26.7 לרוחב בטיימאאוט!!!!

ב־2007, הרבה לפני שהשיח החברתי הפך שגור בפי כל, הוקמה "גרילת תרבות", קבוצה שארגנה מחאות שירה ואמנות ספונטניות בסגנון הפלאש מוב. הקבוצה השתתפה בשורת מאבקים חברתיים ופוליטיים, בהם המאבק למען מלצריות קופי טו גו; "שירת אקירוב" – מחאה מול ביתו דאז של שר הביטחון; "משוררות נגד האח הגדול" – נגד חוק המאגר הביומטרי; "שירת הבדואים" – במחאה על פינוי הכפר אל־ארעקיב; ו"שירה סוציאלית" – תמיכה במאבק העובדות הסוציאליות.

מחר יושק כתב העת של הקבוצה, "לרוחב" – כתב עת מקוון, פוליטי וחינמי, המכיל 130 עמודים של שירה, פרוזה, מסות ואמנות בעברית ובערבית. עם המשתתפים בו נמנים אבי בוחבוט, ארז ביטון, יונית נעמן, עמיחי שלו, ראג'י בטחיש, תאמר מסאלחה, עידית גבאי, עתליה שחר, דני רוזנברג ורבים אחרים. כתב העת יושק בבית העם בת"א, שהפך בית לאמנים ופעילים חברתיים.

מתי שמואלוף, מיוזמי הקבוצה ומעורכי כתב העת, מספר: "כבר ב־2010 הרגשנו שפעולות אד הוק של גרילת תרבות לא מספיקות, ורצינו לחשוב על פעולות לטווח הארוך, שייגעו בתהליכי עומק בחברה. אבל נעמה (גרשי – ד"ק) גרה אז בארה"ב, ובדיוק לאלמוג (בהר – ד"ק) נולד ילד (שניהם מעורכי הגיליון – ד"ק). אחר כך חששנו שנושא הגיליון 'חורבן' יהיה מנותק מהמציאות, בעקבות ההתעוררות החברתית. רצינו להראות שחורבן הוא לאו דווקא שלילי, ויכול להיות מקום גם ליצירה ולא רק לקטסטרופה. לאו דווקא חורבן פוליטי, גם חורבן אישי, טראומה כבסיס ליצירה".

 

אתה מרגיש שאתם משפיעים?

"הרבה מאבקי עובדים ומאבקים פוליטיים קיבלו סיקור תקשורתי בעקבות היוזמות שלנו. המאבק הראשון שלנו, למען מלצריות קופי טו גו, נחל הצלחה – למחרת האירוע נענו דרישות המלצריות; במאבק העובדים נגד חברת אקרשטיין השתמשה השופטת בסיסמה שלנו 'העובדים אינם מרצפות משתלבות'. אבל יש מקומות שנכשלנו, כמו מפעל פולגת בקריית גת".

ישנה טענה שאמנות פוליטית הופכת את האמנות והשיח הפוליטי לרדודים.

"אני מכיר את הטענה, אבל בישראל של 2012 האמנות חייבת לעסוק בנושאים פוליטיים, זה חוסר אחריות לא לעשות את זה."

צילום: עזרא לוי

צילום: עזרא לוי

המחאה החברתית הפכה אתכם לרלבנטיים יותר או פחות?

"המחאה הפכה את השוליים למרכז. בהתחלה, כשבאנו מהשוליים, כולם יצאו נגד וכתבו מאמרים נגדנו. היום הרבה יותר קל ליוצרים חברתיים שהשירה שלהם באה מהשטח. אתה רואה סיסמאות כמו 'העם דורש צדק פואטי', וכבר לא הזוי לשמוע שיר של יודית שחר. המחאה גם הולידה את איגוד המשוררים – שכיום משתף פעולה עם המדיטק בחולון. ועדיין, חשוב להביא מה שנשאר בשוליים, ממקום של חוסר סיפוק, ולהראות שיש עוד מקום לפעולה".

מה הייחוד של "לרוחב"?

"הוא מאוד פתוח ומגוון בדעות שלו, זו גם אחת הפרשנויות לשם 'לרוחב'. אנחנו מאוד חברתיים, לכן האתר וכתב העת פתוחים ובחינם. חשוב לנו לשמור על תרבות נגישה".

מה התוכניות לעתיד?

"כרגע אנחנו לא מתכננים את הגיליון הבא, גם כשנולד לך ילד אתה לא חושב על הילד הבא. אולי בעתיד נשקול להוציא גרסה מודפסת".

 
****

דגלים אדומים לפניך; רשמים מהשקת כתב העת "לרוחב"

"שלושים שנה אני מורה ללשון עברית מובסת" מעיד המשורר איתן קלינסקי, בהאשימו את השיח הישראלי באנכרוניזם, הגמוניה ואלימות. בהשקה לכתב העת "לרוחב", שנערכה ביום רביעי האחרון, הושמעה ההאשמה לצד שאיפה ליצירת שפה אחרת, שתגדיר את הרחוב מחדש

| 7 באוגוסט 2012, 15:25

מאת אור זילברמן בחיה רעה – מדור הספרות של מגפון".

בשירו "דיסוננס", כותב המשורר ג'ודת עיד: "כזה אני…\ לעתים לבן, לעתים צהבהב\ עוטה גלימה בחום העז\ מגבעת בגשם\ מסתופף בחושיי\ חולם על כפר\ על לחן\ על שמש\ על אור ירח". את שירו מקריא עיד על גג "בית העם" בתל אביב, בליל אוגוסט חם במיוחד ונטול כוכבים. הדיבור העברי-ערבי שלו מתגלה גם במציאות כבגדר "עובדה קיימת". הוא פרובלמטי, בהיותו בעל זהות מסוכסכת ובה בעת הוא גם אנושי מאוד, בהיותו עוד קול הנבלע לתוך ההמולה העירונית של הרחוב מתחת.

 

השקת כתב עת לרוחב. צילום: עזרא לוי

השקת כתב עת לרוחב. צילום: עזרא לוי

כתב העת החדש "לרוחב",  http://www.gerila.co.il/wide01/ בו התפרסם זה עתה שירו של עיד, מתיימר "לתעד את אלו החיים" דווקא מתוך מהלך של הורדת השירה לרחוב. לא לרחובות תל-אביב הכוונה, כי אם לרחוב של המרחב העברי והערבי, הישראלי והפלסטיני, אותו רחוב של שיח ציבורי רווי כפילויות וסתירות שעיד מתאר דרך זהותו שלו כ"דיסוננס". עם זאת, משוררי תנועת "גרילה תרבות", בפתיח לכתב העת, מסבירים שאין בכוונתם להתחקות אחר רחוב זה, כי אם להגדירו מחדש: את המראה, את השיח, את השפה ולבסוף- גם את "השכנים", הלוא הם אנחנו.

מתי שמואלוף, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי

מתי שמואלוף, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי

תפישתה של השירה כמעין "כוח פואטי", שבכוחה להגדיר מחדש את המציאות, כמו גם להביא לשינוי חברתי, מפתיעה לנוכח הכותרת של הגיליון הראשון: "חורבן". לכאורה יש פרדוכסליות מסוימת, בתיעוד "החיים" מתוך דיבור אודות "חורבן", המאיים להביא לקצם. קריאה בגיליון הראשון של "לרוחב" אכן מגלה יצירות רבות המשתמשות בחוויה של "חורבן" ובביטויים חריפים המביעים הרס ומוות. יחד עם זאת, כחלק מתפישה מוצהרת של עורכי כתב העת, אין "החורבן" מהווה אלא שיח של פחד ואלימות, ממנו נוצרים "החיים" כפי שאנו מכירים אותם. מדובר, כמובן, בשיח ההגמוני והמיליטריסטי של החברה הישראלית. שיח העולה, בין היתר, מתוך שירה של המשוררת ענת זכריה, "אנחנו אנחנו": "אנחנו בונים את החומה\ אנחנו פשטנו שרפנו באש\ אנחנו אלה פה היום\ כולנו חיים".

האם אווירה זו של "חורבן" באה לידי ביטוי בהשקת הגיליון, שנערכה ביום רביעי? לאו דווקא. למעשה, שילוב של שירה, אמנות ומוסיקה, כמו גם של עברית לצד ערבית (לא פעם מפי אותם דוברים ומשוררים), יצר במקום שיח שיתופי, חי ומרגש. היה ניתן ליהנות משירתה הנפלאה של לונה אבו נאסר, מהרכב "סיסטם עאלי", גם מבלי להבין ערבית, כמו גם להשתעשע מטעויות קלות שהגו הדוברים השונים, אחד בשפתו של האחר, מבלי להבחין או להבין את הטעות עצמה. יותר מכל, הייתה האווירה במקום רוויה בפתיחות ובשיתופיות, של מלים, של חוויות ושל תחושת גאווה אחת מרכזית. תחושה, שבאה לידי ביטוי בתקווה שהביע אבי בוחבוט, מפעילי המחאה החברתית, ש"הביטים" של כתב העת (המושק בגרסה אלקטרונית) "יציפו" את הקוראים מקיר לקיר,יאפשרו לגשר בין פלגיו המסוכסכים של הציבור הישראלי ויהוו נדבך נוסף בדרך לשינוי חברתי.

 

אלמוג בהר, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי

אלמוג בהר, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי

 

שלא כמנהג כתבי עת ספרותיים אחרים, "לרוחב" כאמור אינו מופץ בדפוס, ומכאן שלא ניתן להשיגו בחנויות הספרים. הוא מבקש ללוות את התעוררותה השנייה של המחאה החברתית, כאשר הוא מופץ על גבי הרשת וניתן לקריאה בחינם ומכל מקום, בארץ או בעולם. לנוכחים בהשקה, ניתנה האפשרות לקרוא את הגיליון הראשון באמצעות ברקוד, שהודפס על גבי גלויות אדומות הנושאות את לוגו כתב העת. עד לסוף הערב כבר נופפו הנוכחים בגלויות, על פניהם שלהם ועל פני האחרים, להגנה מפני החום הכבד. כמו דגלים אדומים, וכמו כתב העת עצמו, נדמה היה שצבען של הגלויות מתריע על סכנה כלשהי, על איום ועל פחד. עם זאת, ניסיון לאתר תחושת פחד בפני הנוכחים העלה חרס. ככלות הכול, אין תכלית כתב העת להתריע על איום מוחשי במרחב הציבורי, כי אם להרחיב את גבולותיו, מתוך מודעות לפחדים המשותפים לכל באי "הרחוב" הישראלי. על כן, השקת כתב העת בעיקר מעוררת תקווה- ליצירת שפה אחרת, שיח שיתופי ואולי, בהמשך, גם מהפכה.

ארבעים משתתפים נטלו חלק בגיליון הראשון, חלקם יוצרים ותיקים וחלקם זכו לפרסום ראשון. ראויה המערכת לכל המחמאות על מתן במה ליוצרים בשפה העברית ובשפה הערבית

▪ ▪ ▪

איתן קלינסקי על ההשקה

כמאה שוחרי שירה הצטופפו על גג בנין "בית העם" בשדרות רוטשילד בתל אביב להקשיב למשב רוח מרענן של שירה חדשה בערב ההשקה של כתב העת "לרוחב", שעל הוצאתו שקדה "גרילת תרבות".

הגיליון מכיל 130 עמודים של שירה, פרוזה, אומנות ומסות ספרותיות. ניכר, שהושקעה עבודה מאומצת על-ידי חברי המערכת – נעמי גראשי, אלמוג בהר, תאמר מסאלחה ומתי שמואלוף – כדי להביא את כתב העט לצורה מקוונת וחינמית. לה הוסיף חן רב אבי בוחבוט בעיצוב גראפי מרשים.

 

ראשון הקוראים היה ארז ביטון, מי שהוביל מהפכה בשירה הישראלית, שכתיבתו היא מודל למשוררים רבים. משורר הנותן ביטוי עז לחוויה חנוקה של ילדות מהגרים מארצות המזרח במעברה והופך אותה לחומר שירי חי וחגיגי . שירו "בשעה של שקיעה" זועק כבר שנים את זעקת האב, הכורע תחת נטל מלחמת קיום תוך איבוד טוהר עולמו וזהותו.

 

ריגש את הקהל המשורר ג'ודת עיד בשירו "דִּיסוֹנַנְס", המתמודד עם מקומו כפלשתיני החי בחברה הישראלית המתנכרת לו:

 

"אֵין לִי מִשֶּׁלִּי כְּלוּם אֵין לִי אֲדָמוֹת \ לֹא לַיְלָה וְלֹא עָפָר וְלֹא עֵצִים". מה שיש לו , לג'ודת עיד מובע בכאב רב – " אֲנִי דִּיסוֹנַנְס \ אֲנִי עֻבְדָּה קַיֶּמֶת \ לַאֲחָדִים – בִּלְתִּי רְצוּיָה \ לַאֲחֵרִים – עֲדַיִן בִּבְדִיקָה." והתוצאה העגומה היא בתחושה הזועקת – "זֵהוּתִי הִיא פְּזוּרָה לְבַנָּה \ זְמַנִּי בָּדוּי כְּמוֹ הַמָּקוֹם \ נוֹכְחוּתִי כִּפְזוּרָתִי \ מַשְׁפִּילָה, זוֹעֶקֶת."

כמו האב בשירו של ארז ביטון "בשעה של שקיעה", האבא שבא מצפון אפריקה לבנות את ביתו בישראל, הנדחה על-ידי מציאות מתנכרת, חש כיום המשורר בן העיר נצרת – פלשתיני אזרח מדינת ישראל – ה"נוֹשֵׁא אֶת בֵּיתִי בְּמִזְוָדָה \ אַף כִּי הָרְחוֹבוֹת מִתְנַכְּרִים לִי ". קולו של הכפר הבלתי מוכר, המנותק מהחיים ממים ומחשמל, הדהד בעוצמה רבה בערב ההשקה, כשמתי שמואלוף קרא את שירה של המשוררת יונית נעמה.

את תחושת הכאב של אובדן שפה וזהות ניתן היה לחוש בעוצמה רבה בקריאתו של המשורר אלמוג בהר את שירה המרטיט של המשוררת אמירה הס, הכותבת בעברית-יהודית-בגדדית ובעברית, שירה המבכה את אובדן זהותה ושפתה.

ארבעים משתתפים נטלו חלק בגיליון הראשון, חלקם יוצרים ותיקים וחלקם זכו לפרסום ראשון. ראויה המערכת לכל המחמאות על מתן במה ליוצרים בשפה העברית ובשפה הערבית.

העורכים בחרו להתמקד בנושא "החורבן", כפי שהצהירו: "נדמה כי הוא מלווה את המקום בו אנו חיים, נוכח בהיסטוריה של כל אחת מהקהילות החיות כאן, נוכח בשיחות על העתיד וחוזר שוב ושוב ברטוריקה הפוליטית, שנעה בין דמות התוקף לדמות הקורבן".

ניכר, כי ב"לרוחב" ניתנה במה לקולות רבים ושונים להציב מראה מורכבת, אנושית ומדויקת יותר מזו המוגשת ונדחסת לנו יום יום בתקשורת.

ביטוי שירי למציאות של היותנו עם כובש במשך ארבעים וחמש שנים נתן איתן קלינסקי בשיר – "מורה ללשון עברית מובסת". שיר שנכתב על דף החזרת ציוד ביום האחרון לשירות מילואים בגזרת שכם וג'ינין לפני שנים רבות.

 

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית

קִשַּׁטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידַי וִילָדַי

בְּתַפּוּחֵי זָהָב

הָעוֹלִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם תְּלוּיִים

כִּבְמַשְׂכִּיּוֹת כֶּסֶף

עֵת דְּבָרָם דָּבוּר עַל אֳפָנָיו.

 

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית

קִשַּׁטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידַי וִילָדַי

בַּהֲגִיגֵי לְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַבִּי

שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן מִלָּאדִי:

הַלָּשׁוֹן – קֻלְמוּס הַלֵּב

הַשִּׁירָה – קֻלְמוּס הַנֶּפֶשׁ.

 

שְׁלוֹשִׁים יוֹם בְּסִמְטָאוֹת שְׁכֶם וְגִ'ינִין

הוּסְגוּ אָחוֹר

כָּל קִשּׁוּטֵי לְשׁוֹנִי

מֵרָחוֹק נֶעֶמְדוּ,

כָּשְׁלוּ בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב קֻלְמוּסֵי הַלֵּב

וְקֻלְמוּסֵי הַנֶּפֶשׁ לֹא יָכְלוּ לָבוֹא.

בְּשְׁכֶם וּבְגִ'ינִין

אֲנִי מוֹרֶה מוּבָס

לְלָשוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת.

 

הַיּוֹם

אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת

שֵׁמֵיתָרֶיהָ נִקְרְעוּ בַּקַּסְבָּה שֶׁל שְׁכֶם

וּנְגִינָתָהּ הַסְּדוּקָה וְהַמְּצַמְרֶרֶת

מְמַלֶּטָת מִנְּקָבֶיהָ הַמְּחוֹרָרִים

עֲרָבִי מַסְרִיחַ

סְ'תוֹבֵב לַקִּיר

אוּסְקוּט

יָא מַנְיָאק.

 

 

*

קראו את הראיון של נטע הלפרין בעכבר העיר עם המשוררת ועורכת כתב העת "לרוחב" נעמה גרשי

 

%d7%9c%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%91-%d7%91%d7%a2%d7%9b%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a8

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: