שרון רוטברד על "מה קורה על רכבת השפה שלנו" למתי שמואלוף

מכתב של האדריכל שרון רוטברד בעקבות קריאה בשירי "שימו לב שימו לב מה קורה על רכבת השפה שלנו" מעלה שאלות על המרחב הצר שבין שירה ובין גזענות. 

מאת: שרון רוטברד

אני לא קורא הרבה שירה בשנים האחרונות, פעם קראתי יותר, אבל בכל זאת מצאתי צורך להגיב לך אישית בנוגע לשיר הזה שלך (מוות לערבים [או בשמו המלא "שימו לב שימו לב מה קורה על רכבת השפה שלנו" הערה שלי מ.ש.]) שמצאתי לפני כמה ימים באינטרנט. זה שיר לא טוב, וחשבתי להציע לך לגנוז אותו, או לחילופין ללכת למשטרה ולהסגיר את עצמך בעוון הסתה.

לחצו על השיר כדי לקרוא את הספר כולו "שירה בין חזז ובין שמואלוף (הוצאת ירון גולן, 2006)
לחצו על השיר כדי לקרוא את הספר כולו "שירה בין חזז ובין שמואלוף (הוצאת ירון גולן, 2006)

למה השיר לא טוב? לכאורה, הוא משחק על המגרש המוכר של הפרובוקציה, כשהוא עושה שימוש ברדימיידס מוכרים מלשון הרחוב הנהוגה בישראל. ההגנה העיקרית שלו (נניח מהחוק נגד ההסתה) תלויה ועומדת על זה שזה שיר ולא פלקט, שזו יצירת אמנות – בהתאם למה שנקרא בתיאוריה של האמנות "נסיבות ההזמנה האמנותית" או "ההגדרה המוסדית של האמנות". כלומר, כשם שהצופה יודע שלא משתינים על המשתנה של מרסל דושאן במוזיאון כך הקורא יודע שהוא לא קורא קריאה לרצח עם. השיר מנוקד, השורות שבורות, זה נכתב על ידי משורר ידוע וכו'.

עד כאן, אין שום בעיה עם זה שזה שיר. ואני מניח שחופש הביטוי צריך לאפשר גם ביטויים כאלה.
כדי להבין למה זה שיר לא טוב, אני נדרש לפרשנות של פול דה מאן מהספר "אלגוריות של קריאה" (לא תורגם לעברית, למרבה הצער) לסיום המפורסם של השיר "בין ילדי בית הספר" של ייטס, במיוחד השורה האחרונה:

O body swayed to music, O brightening glance, How can we know the dancer from the dance?

דה מאן טוען שהקריאה השגורה של השאלה הזאת היא שזו שאלה רטורית. הקורא מניח שהכותב מניח מראש שאי אפשר להבדיל את הריקוד מהרקדנית ושהתשובה השלילית מקופלת בשאלה.

הבעיה היא, כך הוא טוען, שהקריאה הרטורית מעמיסה, לגמרי בהתנדבות ומבלי שכלל התבקשה לכך, מעין עודפות פרשנית על השאלה הזאת שניתנת להיקרא גם כשאלה ליטרלית לגמרי (ייטס באמת מבקש לדעת איך להפריד בין הרקדנית והריקוד).

דה מאן מראה כיצד מרגע שהשורה הזאת נקראת באופן "ליטרלי", זה מבעיר בבת אחת המון אפשרויות ומשמעויות חדשות בשיר הזה. זו רק דוגמה כיצד דווקא קריאה "ליטרלית" יכולה להיות הרבה יותר מעניינת ו"פואטית" מקריאה "רטורית", "מטאפורית" וכו'.

במקרה של השיר שלך, גם הוא כמובן יכול להיקרא בשתי הקריאות, ובדיוק כמו בשיר של ייטס כל קורא יכול לבחור בין שתיהן או לפחות לבחור אם הוא מעוניין לציית להזמנתך לקרוא את הקללות האלה באירוניה הדרושה. הבעיה שבמקרה שלך הקריאה הליטרלית לא מוסיפה לשיר אלא מקלקלת אותו וחושפת את המנגנון של הפרובוקציה שבמקרה זה מתנהלת על גבם של הכי חלשים בחברה הישראלית. זוהי זכותו של כל קורא לא-צייתן, שלא אוהב להעמיס על השיר עודפות פרשנית, להחליט שהוא רוצה לקרוא את השיר בלי אירוניה, דווקא קריאה ליטרלית. ממילא, צריך להיות מאוד בעניינים כדי לקרוא את זה ככה. נסה לחשוב איך זה היה להקריא את השיר הזה בהקשרים אחרים, לבד ונטול קונטקסט, בלי חבורת בבון ובלי גרילה תרבות, במקומות כמו שוק התקווה או מרכז טייבה.

שים לב שבאופן דומה, על אותה רכבת השפה שלנו בדיוק יכולה מירי רגב להגיד שאנשים זה סרטן ולטעון שזו "מטאפורה" (אוטובוס ביוונית). נראה לי שהיום צריך לסרב למטאפורות מתוך עיקרון.
בידידות, שרון

 

16 מחשבות על “שרון רוטברד על "מה קורה על רכבת השפה שלנו" למתי שמואלוף

  1. בשם השיר מופיעה אזהרה פעמיים: שימו לב, שימו לב – מי שמפספס אכל אותה, ובכל מקרה לא הבנתי מהביקורת מדוע לא ניתן לקרוא את השיר "ליטרלית" – כאן דווקא שיא כוחו – הוא מכריח אותנו להקשיב לאותן אמירות ה"סמויות" מן העין בדרך כלל – ולראות בבת אחת את השותפים המודרים שלנו לארץ מכורתנו או ההפך, איך שתרצו. בערוץ 10 קוראים שירים בסוף החדשות – אין להם שום מובן – שם – ליטרלי פואטי אירוני מטאפורי או רטורי – במיוחד בגלל העדר ההקשר הפרגמטי הנחוץ. שירה היא "צורת חיים" לשונית: form of life במונחיו של ויטגנשטיין. והיא אחת המורכבות שבהן – ויותר מכל היא עוברת שינויים כל הזמן במקביל לשינויים שעוברת השפה בין דור לדור ובמיוחד בעידן של שינויי דפוסי ואופני תקשורת.

    אהבתי

    1. עומר לא אסתיר את דעתי: אני לא מסכים לגמרי עם שרון. אבל כשהדברים נאמרו חשבתי שיש מקום לתת להם במה בכדי ליצור דיון סביב שירה. דיון שאני מרגיש שהוא נדיר בחברה בישראל. השיר בתוך המכלול של הספר, וגם בתור הזהות הביוגרפית יהודית-ערבית שלי וגם בתוך הטקסט עצמו בהחלט עומד במקום הרדיקלי והלא לגיטימי, אבל הוא בא לפרק ולהבנות זיהוי גזעי.

      אהבתי

  2. מרית, אני מסכים שזה היה שיר אחר אבל רק בגלל הקונטקסט, שבמקרה זה עובד שעות נוספות (ההוכחה לכך היא מאוד פשוטה: לא צריכה להיות שום בעיה להחליף את סדר השורות או אפילו להחליף משפטים ומילים – נניח לכתוב "ערבי מניאק" במקום "ערבי מסריח" – זה לא היה ממש משנה מבחינת השיר ומשמעויותיו). קריאה אירונית היא תמיד קריאה עודפת, ולכן תלויה ברצונו הטוב של הקורא. במקרה הזה, כל השיר תלוי באירוניה, שמצידה תלויה גם בהיענותו של הקורא להזמנה של המחבר לקרוא את הטקסט באופן לא ליטרלי, וגם בעוד מאה אלף מרכיבים קונטקסטואליים מחוץ לטקסט שהקיום שלהם יכול להיות זמני ושלא תמיד הקורא אמור להיות מודע אליהם. הזזה קטנה של הקונטקסט, נגיד אם שמואלוף היה בוחר לפרסם את השיר במוסף השבת של "מקור ראשון" או "נקודה", יכול לשנות לגמרי את הקריאה. חוץ מזה, נסי למשל לדמיין לעצמך משורר גרמני, אנרכיסט ככל שיהיה, שכותב בשנות השלושים שיר הכולל שורות כמו "יהודי מסריח" או "מוות ליהודים". איך השיר הזה עשוי להיקרא בשנות השלושים ואיך הוא עשוי להיקרא בימינו.

    אהבתי

  3. המסר של השיר גלום בשם שלו. אם השם היה למשל "כל האמת …." או "קול האמת …." – אפשר היה לטעון להסתה ובטח לגזענות. אבל השם שלו אומר שכאן מוצבת מראה

    אהבתי

  4. קריאה אירונית ?
    אין בשיר של מתי שום צורך בקריאה אירונית (הכוונה כנראה להבנה אירונית, או לחילוץ רכיב המשמעות האירוני מתוך האובייקט הלשוני, מה שילדים בני שש עושים זאת לאחר אימוני כושר לשוני מפרכים בחוף צ'ארלס אורד וינגייט) ולא בגלל שאנחנו מכירים את מתי, אלא בגלל שכמעט כל דובר עברית (וגם אוהדי כדורגל משולהבים) יודע שהאמירות הלל אינן תקניות – מתי, כמו אדריכל, לוקח את האמירות הללו והופך אותן לאבני בניין של השיר. השיר הופך למסה צפופה של גזענות שאותה כמובן אין לייחס חלילה לא למתי ולא לשיר.

    בשלב הזה נדרש הקורא לפרשנות אפשרית של המבנה, (אבל הוא אינו נדרש לאלפי המרכיבים של ההקשר – מספיק לו אחד: זה שיר),

    מאוחר, ורק קור נושב בעולם,
    וגם משורר – ממצוקה, לא משפע – הוא שר
    הישארו חבוקים.

    אהבתי

  5. כשקראתי את השיר הזה לראשונה לא קראתי אותו באופן אירוני. יותר מכך, אני חושבת שהקריאה האירונית דווקא מפשטת אותו והופכת את השיר ל"רזה" יותר.
    רק קריאה ישירה של הדברים כפשוטם מאפשרת להבין את השורה האחרונה כשמה כן היא: נבואת זעם עבור הרגע בו הקריאה "מוות לערבים" תהפוך למציאות ותכונן את אותו "מוות לערבים".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s