אירוע השירה של יודית שחר וגרילה בשיתוף מחאת הנדל"ן: לכל אחת ואחד מגיעה פיסה על האדמה

צילום: עיר האוהלים בשד' רוטשילד, 16.07.11. משהו חייב להשתנות בדרך בה קובעי המדיניות פועלים. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

צילום: עיר האוהלים בשד' רוטשילד, 16.07.11. משהו חייב להשתנות בדרך בה קובעי המדיניות פועלים. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

 

שירת הנדל"ן – שירת הזדהות עם מחאת האוהלים

ביום ג', 19 ביולי, בשעה 18.30 במעברת רוטשילד תל אביב תתקיים הפגנת שירה וסולידריות ביוזמת המשוררת יודית שחר וחבורת גרילה תרבות. מטרת האירוע היא הזדהות עם מפגינות ומפגיני הדיור ברחבי הארץ.

באירוע צפויים הקראות שירה, ספוקן וורד ומוזיקה שעוסקים בשאיפה של האדם לבית ובנישול המתרחש בישראל. בין המשוררים יוצרים מוכרים לצד שירים שכתבו אנשי האוהלים, שחלק גדול מהם שייך למעמד היוצר המנושל. בין הקוראים:

 

הדס רשף

הדס רשף

אהרון שבתאי

אורנה ריבלין

איריס ארגמן

איתן קלינסקי

אלמוג בהר

אפרת מישורי

גליה אבן חן

חגית גרוסמן

יהושוע סימון

יודית שחר

יעל ברדה

מתי שמואלוף

נעם לוי

ערן הדס

רועי צ'יקי ארד

רותם מלנקי

רענן בן טובים

שירז גרינבאום

 

מוסיקה: שחר כהן

 

"גרילה תרבות" היא קבוצת משוררים ויוצרים שמארגנת הפגנות ברחבי הארץ בנושאים חברתיים. בעבר, הפגינו עם העובדים הסוציאליים בשדרות, עם עובדי חיפה כימיקלים ואקרשטיין ירוחם, וכנגד גירוש ילדי העובדים הזרים בחולון.

יודית שחר: "לכולם מגיעה פיסה על פני האדמה. בית, מעון, זו זכות בסיסית מוסרית מולדת. בישראל החזירית של 2011 הבית כבר לא רלוונטי. כולם בעלי "נכסים". ולמי שאין נכס? שילך לעזאזל וישלם על כך עד יום מותו, בשכר דירה מופרך, במשכנתא משעבדת, צמיתות מודרנית עבור הזכות להתקיים בכבוד".

848

האירוע בפייסבוק

להתראות בהפגנה!

כנסו לאלבום התמונות

כנסו לאלבום התמונות המשגעות מהאירוע – שצילמה אסנת איטה סקובלינסקי

קו העוני: מחווה ל"הפטיש" / רוני סומק

קו העוני: מחווה ל"הפטיש" / רוני סומק


שִׁיר פָּשׁוּט / גליה אבן חן

פָּשׁוּט שֻׁלְחָן, פָּשׁוּט כִּסֵּא,
פָּשׁוּט בַּיִת.
פָּשׁוּט אֲנִי, פָּשׁוּט אַתְּ,
פָּשׁוּט בְּנֵנוּ, פָּשׁוּט בִּתֵּנוּ,
פָּשׁוּט אַרְבַּעְתֵּנוּ,
בְּתוֹךְ הַבַּיִת.

כל כך פשוט, וכל כך מסובך עבור כל כך הרבה אנשים.


כרוז מס. 1 לתלמידי כתות כתות יא / אהרון שבתאי

אני לא אשרוף חנות
החבר של בתי לא ירסק חלונות ראוה
אבל אתם
אתם
אתם
תלמידי כיתות יא
עוד תעלו בלהבות את הסנטר
ואז
האוליגרכיה שמקרצפת בצעירים את המדרכות
ששוטפת להם את המוח
ששולחת אותם להרוג ולההרג
שתולה אותם להתייבש כסחבה במרפסת העוני
תשתין בפחד מתחת לכורסה
ובידיים מיוזעות תוציא את הפנקס
ותכתוב לכם את הצ'ק הגדול
הצ'ק הגדול
ותקבלו בחזרה את הביצים
אני רואה את היום בעיניי
מבר כוכבא עד לקינג ג'ורג'
מפצפצים חנות חנות בנק בנק
הסנטר נדלק כמדורת חג
מאפר הכסף הנשרף בכספות
הכבוד לעבודה ההיגיון החברתי השמחה הגאוה
ואה הא הא הא הא
בא סוף לעוני קץ לשפל.

לשים לב לשלטים / שירז גרינבאום
התקרה קרובה לפנים,
הדירה מותרת על פי אמנת ז'נבה
ומחירה עולה.
הערב אחשוב על קפיטליזם סוציאלי.

כפי שנכתב בשלט:
"כל חברי הקיבוץ מתבקשים לגשת
לאחל לחברה חנה מזל טוב!
על הולדת בנה הבכור,
זמן הברכות ינוקה מהשכר החודשי".

חדר משלי. שיר למאהל / יודית שחר

אין לי חמש מאות לירות, וירג'יניה ואין לי חדר משלי. יש לי מורשה ויש לי תורשה ומשכורת שבקושי מכסה. שיר והזמנה להפגנת משוררים הערב במאהל בתל-אביב

בואו לא ניתן לפוליטיקאים לבלבל אותנו. נתחיל מהבסיס. לכל אשה ואיש באשר הם יש זכות על האדמה. הזכות למעון, לדיור, לבית, לקורת גג. אל תתנו לפוליטיקאים לבלבל אתכם שוב, זו זכות יסוד, זכות מוסרית, זכות מולדת. היא אינה שייכת לימין, לשמאל או למרכז, היא זכותנו שלנו כולנו. כל אשה ואיש על פני האדמה זכאים ומחובתו של השלטון לדאוג להם לדיור במחיר הגיוני, במחיר אפשרי.

אבל במדינת ישראל של הון ושלטון נמוגו הבתים. לא חיים סתם בבית. מעתה כולנו בעלי "נכסים". חשבתם עד כמה המילה "נכס" מנוכרת, עד כמה היא מגעילה וקפיטליסטית? כל ישראלי גאה הוא בעל נכס, והנכסים האמירו כל כך שכל ישראלי גאה כבר לא מסוגל להיות בעל נכס, גם אם הוא ממשכן את אם אמו ואת אבי אביו ואת ילדיו הרכים לדמי שכירות מטורפים או למשכנתא שודדת.

מחאת הקוטג' היא המשל והנמשל. בקצב שהקפיטליזם החזירי צומח כאן ועושק אותנו, כך הקוטג' הלבן, הגבישי, הצנוע, הופך לבלתי אפשרי להשגה. כמה שעות אדם צריך לעבוד ביום כדי לממן את קורת הגג שלו? ומה נותר לו כדי לממן את שאר צרכיו. האם אפשרי לו לגדל ילדים בכבוד במציאות הקיימת? התשובה היא לא! אנחנו מדברים על התקוממות של אנשים עובדים, עבדים מודרנים, שלא מצליחים לשרוד את יוקר המחיה במדינת ההון והשלטון האכזרית.

ביבי כבר לא יכול למרוח אתכם שיש פה מחאה של אנשים עצלים ולא מתפרנסים. עובדה, אני עובדת בשתיים ושלוש עבודות בחודש, הרבה מעבר למשרה מלאה, גרה בפתח תקווה, ועדיין אין לי חדר משלי.

את השיר הזה אקריא בהפגנה, אולי מילותיו יטיבו לדבר ממני:

חדר משלי

אין לי חמש מאות לירות, וירג'יניה

ואין לי חדר משלי,
יש לי שני ילדים
שני חדרים
שתי משרות
ושני חשבונות –
בשניהם בחובה,
ויש לי מורשה ויש לי תורשה
ומשכורת הוראה שבקושי מכסה.

חמש מאות לירות אין לי, וירג'יניה

ולא חדר משלי,
יש לי עט ונייר
ותשוקה שתוקה
ואור חיוור שנוהר בשתיקה
מבעד חלון
חציו סגור
חציו פעור לרווחה.

אני מזמינה את כולכם לבוא ולהפגין איתי ועם מארגני גרילה תרבות, מתי שמואלוף ורועי צ'יקי ארד, בשעה 18:30, במתחם האוהלים בשדרות רוטשילד בתל-אביב. הפסיקו לנמנם בזמן שהעשירים מושכים לנו את האדמה, כמו שטיח רפוי מתחת לרגליים.

יודית שחר, משוררת חברתית, מנחה ועובדת עם אוכלוסיות מוחלשות, אם לשניים, גרה בפתח תקווה. ספרה "זו אני מדברת", יצא בהוצאת "בבל" בשנת 2009 וזכה בפרס "טבע" בפסטיבל מטולה. חברה ב"גרילה תרבות", קבוצת יוצרים אקטיביסטים חברתיים.
הדעה פורסמה בדעות ואינט

גַּג / חגית גרוסמן

עוֹד אַגִּיעַ אֶל הַגַּג בְּלַיְלָה
הַשָּׁמַיִם יִהְיוּ תְּכוּלִים כְּעֵין הָאִינְדִּיגוֹ.
רוּחַ תישוב. הַמִּגְדָלִים יְנַצְנְצוּ כְּמוֹ כְּלָבִים
עִם הַרְעָלָה זַרְחָנִית. הַשֶּׁקֶט יַצְמִית אֶת הַכּוֹכָבִים
אֶשְׁכַּב עַל הַסַּפָּה הַגְּדוֹלָה וְהַמְּטֻנֶּפֶת
וְאֶתְמַלֵּא בַּרוּחַ הַסּוֹדִית וְלֹא יִהְיֶה לִי אִכְפָּת
מֵהָעֻבְדָּה שֶׁאֵין לִי זְכוּת גִּישָׁה לְגַג,
כִּי בַּעַל הַבַּיִת הַמְּחֻרְבָּן הִשְׂכִּיר אוֹתוֹ לְאַחֶרֶת
וְחָסַם אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל הָאֲחֵרִים
אֶכְתֹּב שִׁיר נְאָצָה לְבַעַל הַבַּיִת חֲסַר הַפָּנִים
אֶשְׂרֹף אוֹתוֹ וְאַשְׁלִיךְ לַכְלָבִים.
כְּבָר אַרְבַּע שָׁנִים שֶׁאֲנִי סְגוּרָה בְּתוֹךְ הַקּוּפְסָא
מְפַנְטֶזֶת עַל מִרְפֶּסֶת רְחָבָה יוֹתֵר
עַל רוּחַ, עַל מְרְחָבִים
בִּזְּמַן שֶׁמעַל הָרֹאשׁ שֶׁלִּי שׁוֹכֵן לוֹ הַגַּג
מְחֻבָּר לַעֲנָנִים, לְשמים, לֶאֱלֹהִים
אַךְ שְׁלִיחֵי הַכֶּסֶף בִּצְּעוּ מַעֲשֶׂה מְגֻנֶּה וְנָעֲלוּ הַדֶּלֶת.
שֶׁיִּשָׂרֵף בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלִּי שֶׁאֶת פָּנָיו מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי
שֶׁיִּשָׂרֵף עוֹרֵךְ הַדִּין שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלִּי שֶׁאֵת הַסִּיד הַמִּתְקַלֵּף שֶׁל קִירוֹתַיו
אֲנִי מטאטאת מֵהָרִצְפָּה, שֶׁמַּפָּלֵי הַטִּיט שֶׁלּוֹ חוֹנְקִים אֶת רֵיאוֹתַי
שֶׁיִּשָׂרֵף הַכֶּלֶב שֶׁהִמְצִיא אֵת הַכֶּסֶף
שֶׁתּשרף הַחַמְּדָנוּת.

*

/ אלמוג בהר ألموج بهر

"אין משכירין בתים בירושלים מפני שאינן שלהן"
(תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ו, עמ' א')

אין משכירין דירות בירושלים
ואין שוברין חומות בתוך הלב
ואין מקצרין בשל ספק את הידיים
גם אם גלותן הנה כאורך הכאב

ואין שמחין על טעויות מן השמיים
ואין אדם רשאי למחוק פני אוהב
ומי שלא מחכה את כל הבינתיים
אינו יודע דבר על חוכמתו של הַרַעֵב

ואין שולחין גלויות כתובות במים
אלא אם כן הדואר הוא הלב
ואין רואין אחד מתוך השניים
אלא אם כן העין היא הכאב

בית / יודית שחר
בית ישן עם עץ תפוזים אני רוצה
עם רעפים שנתלשים ברוח סערה
פקעות נרקיסים בגינה
וסביונים צומחים פרא,
אולי שלוות נפשי תבוא
תתיישב במרצפות מעוינות
צהוב תכול אדום
אולי בין קירותיו תעור
לקול הציפורים המרננות

רֵיחָהּ הַמָּתוֹק שֶל הַבִּצָּה / איתן קלינסקי
נוֹלַדְתִּי
לְרֵיחָהּ הַמָּתוֹק שֶל הַבִּצָּה הַנְּקִיָּה
וּבְלִבָּהּ נַרְקִיס
סְבִיבָהּ חַצָּב וְכַלָּנִית
שֶפָּסְעוּ אֶל גֶּדֶר הַצַּבָּר
בַּפַּרְדֵּס שֶל אַבָּא.

נוֹלַדְתִּי
לְרֵיחָהּ הַמָּתוֹק שֶל הַמִּלָּה הַמְּיֻבֶּלֶת
וּבְלִבָּהּ תִּקְוָה
סְבִיבָהּ יוֹשְרָה וַעֲבוֹדָה
שֶפָּסְעוּ מִתּוֹךְ סֵפֶר הַמִּלִּים
שֶשּוֹרְרוּ וְחוֹלְלוּ בְּיַלְדּוּתִי.

הַיּוֹם
הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת מִתְחַנְּנוֹת לְאַתֵּר אֲחִיזָה
בְּקִפְלֵי קַרְקַע וּבְסִתְרֵי עֵשֶב
לִמְצוֹא אֶת הַבִּצָּה
לְהָרִיחַ אֶת נִיחוֹחָהּ
אוּלַי יִמְצְאוּ אֶת הַנַּרְקִיס שֶלִּי
אוּלַי יִמְצְאוּ אֶת הָאָרֶץ שֶגָּנְבוּ לִי
וְיַחֲזִירוּ לַחַיִּים אֶרֶץ וּמִלִּים
שֶנֶּעֶלְמוּ לִי.

( מתוך ספר השירים "והיו אחד בידי" בהוצאת "ספרי עיתון 77". )

בית / אפרת מישורי
הָיֹה הָיָה בַּיִת מְעוֹפֵף.

לַבַּיִת הָיוּ כְּנָפַיִם. לַכְּנָפַיִם

הָיָה אֹמֶץ. לָאֹמֶץ

הָיְתָה רוּחַ וְלָרוּחַ

הָיָה בַּיִת מְעוֹפֵף.

לֹא נוֹרָא, הָעִקָּר שֶׁבַּיִת,

וּבְתוֹכוֹ, הָעִקָּר שֶׁדֶּלֶת,

לָצֵאת, וּבְעִקָּר לְהִכָּנֵס,

בְצוּרַת צוּרָה

בְּרוּרָה לַנִּכְנָסִים.

אֵלֶּה שֶׁמְּנַסִּים אַחֶרֶת – כּוֹעֲסִים

אֵלֶּה שֶׁכּוֹעֲסִים – נַסִּים (=נסים = בורחים)

וּמִי שֶׁנַס –

נִכְנַס לְבַקֵּשׁ כּוֹס מַיִם

עם שחר / יערה שחורי
עם דמדומי הבוקר, אם אפשר לקרוא להם דמדומים,
מוטב לדייק ולומר עם שחר כי רק אנחנו מדמדמים
עירומי רגליים נלך עייפים אל עבר בית הקפה
שאין לו בית אלא שדרה
מקבלים את ירושת היום ואת נחמתו
את שמנו נקרא בפנינו
מצעידים לפנינו אפריונים זערוריים
נושאים קיסרים רדומים, חיות פלסטיק,
כדורים לאחיזה קלה,
רגיעונים ומרגיעונים, תיבות נגינה.

עם בוקר, כשהעיניים עוד לא שוחררו מסיוטי העין הפנימית
בהם הארץ ריקה מילדים אותם אנחנו שכחנו
אותם אנחנו הולכנו אחרי מישהו שמנגן במשהו
נאמר כלי נגינה, נאמר מצלתיים,
נאמר בעצלתיים אבל גם בחלום זה נעשה בחופזה גדולה
והנה רחובות העיר ריקים מילדים והמיטות שבבתים ריקות
ואין אנו מכירים את פנינו בין שפע הזרים הממלמלים
המוליכים רק חיות בית מצונפות
אם לא כדי למצוא אבדה אם לא לנחמה
הרי שרק מתוך ההרגל ללפות משהו.

אז מה נלין שנקום אל הבוקר המר, הרע,
והוא אינו רע יותר מהרעד החדש בידיים
מהתחושה כי טיפות בלתי נראות
מרקדות על זרוע ימין
מה נלין על שנלך אל בית הקפה שאין לו בית
ונשווע שוב לשמוע את שמנו מצטלצל באוזנינו
כשבגובהם של פני הים הרוגעים מאוד
עומדות מרכבות של פלסטיק
וכל רוכביהן ישנים.

הרוח של שמואל / מתי שמואלוף

שאול הולך לצד פסי הרכבת הכבדה
יש לו כרטיס לכיוון אחד, ואין דרך חזרה
מסוקים צבאיים עולים מעבר להרים
מרק חם ומדורה ושקרים קרים.

קו של חסד מתמתח עד מעבר לפינה
ברוך הבא ל"סדר" החדש, ל"חופש" ו"לצמיחה"
משפחות ישנות במקלט, במחסום ובגינה
בלי בית, בלי עבודה ובלי כל תקווה.

הכביש המהיר משתעל כמגפה
ובעלת האוב מרגישה את הסכנה
אני יושב כאן מתחת לגיצי הסערה
מחפש איזה אלוהים שיביא לי תשובה.

הארץ המובטחת בכרטיס מתקפלת לכיוון אחד
הרעב שבבטן הוא אקדח חד ביד
המדרכות המוצקות הן שק שינה
ואין מקלחות בלב העיר המסכנה.

שמואל מעיר בתוכי שאכטה
ובין אבני השק שינה הוא מוצא תפילה
ואני מתפלל לרגע שבו האחרון יהיה הראשון
התקווה עוד תחזור, אולי בעולם הבא.

הכביש המהיר משתעל כמגפה
ובעלת האוב מרגישה את הסכנה
אני יושב כאן מתחת לגיצי הסערה
מבקש אלוהים שיביא מעט קדמה.

שמואל אומר: "במקום אטום למתן צדקה
בכל מקום בו תינוקת רעבה ובוכה
בכל רגע שבו הצדק מתעורר
חפש אותי שם, אל תוותר,

במקום בו נאבקים על נשמת משפחה
בעד הזכות לעבוד, היכן שיד מושטת להצלה
בכל מאבק לחופש, בין העולם השלישי ועד למשפחתך
נילחם ביחד,שאול, גם אם תיקרע ממך אהובתךָ"

הכביש המהיר משתעל כמגפה
ובעלת האוב מרגישה את הסכנה
אני יושב כאן מתחת לגיצי הסערה
מתחנן אלוהים שיזרז את הנקמה.

***
עורך השיר: חיים פסח.
מבוסס על השיר The Ghost of Tom Joad, 1995, The Essential Bruce Springsteen

אין לי חדר משלי ואפילו לא מפתח / איריס ארגמן
צלצול הטלפון קוטע את
הקפה של אחר הצהריים,
את הרגע שבין העבודה לבין הילדים והכביסות והקניות
זה שוב בעל הבית
והוא מזכיר שתכף נגמר החוזה של השכירות
ושוב הוא מעלה את המחיר
ואם זה לא מתאים אני יכולה ללכת
ולאן אלך אני שואלת את עצמי
ועצמי לא עונה כי הוא לא יודע.
ואני תכף מטפסת על הקירות,
אבל נזכרת שאין קירות ואין אפילו גג.
שותקת, מקבלת את רוע הגזירה בשתיקה נעצבת
נכנעת לשלטונו של בעל הממון .
מחשבת את השעות הנוספות שאצטרך לעבוד,
להתפרנס ולפרנס שלושה ילדים.
וכל החלומות על בית קטן וגינה מתעופפים באוויר,
והחלום של טיסה לארץ רחוקה גם הוא מתרחק
כי צריך להיצמד לקרקע.
אולי אכתוב עוד טקסט ואוציא לאור עוד ספר
לפני שיוציאו אותי להורג.
אכתוב בלילה, אכתוב בדממה
אך הלילה מאחר לבוא
ואין לי חדר משלי
ואין לי אפילו מפתח.

שִׁיר אַהֲבָה לְתֵל אָבִיב מִגוׂלַת אַמְסְטֶרְדַם / מיכל גינדין
תֵּל אָבִיב
מְכוֹרָתִי.
עַרְפִילֵּי עַרְפִּיחַ
מֻכָּרִים וַאֲהוּבִים-
כְּבוׂד הַמֶּלֶךְ ג'וׂרְג'
וּכבוׂד הַגֶנֶרָל אַלֶּנְבִּי
וְכָל הַכָּבוׂד תּוׂדָה וּבְרָכָה לָעֲבוׂדָה
וּלַמְּלָאכָה
וּלְבַעֲלֵי הַמְּלָאכָה.
טְשֶׁרְנִיחוׂבְסְקִי וּבְּיַאלִיק
נִפְגָשִׁים בַּפִּינָה
לְקָפֶה.

(מתוך "הרגע המחולל" מחזור שירים, הוצאת גוונים 2004)

חדשות כל ישראל / אורנה ריבלין
"בַּרְבּוּר תּוֹעֶה

בִּבְרֵכוֹת מָעְיָּן – צְבִי "

בִּשֵּׂר הַקַּרְיָן.

"בִּטְנוֹ הָרְעֵבָה ,

דְּחוּסָה בִּכְנָפָיו" .

"קָרָה בָּמְקוֹמוֹת הַמֻּעֲדִים,

שְׁנֵי קְשִׁישִׁים תָּפְחוּ

וּמְחֻסָר בַּיִת אֶחָד ."

"מְחִירוֹ שֶׁל הַלֶּחֶם הָאָחִיד,

תָּפַח אַף הוּא" ,

הִמְשִׁיךְ הַקַּרְיָן,

"בַּרְבּוּר תּוֹעֶה,

בִּטְנוֹ הַרְעֵבָה,

תָּפְחָה בִּכְנָפָיו".

מדברים איגוד / יהושע סימון يهوشواع سيمون

אז אם אתה רוצה שכר גבוה יותר תרשה לי לומר לך מה לעשות
אתה צריך לדבר עם העובדים איתך
אתה צריך לבנות איגוד, לעשות אותו חזק,
אם תישארו יחד, חבר'ה, היום לא ירחק.
תקבלו קיצור שעות עבודה, הטבה בתנאים
חופשות בתשלום. תיקחו לחוף הים את הילדים

זה לא כל כך פשוט, וזה דורש חידוד
בדיוק למה אתה צריך לעלות על רכבת האיגוד.
כי אם לבוס שיעלה את השכר אתה ממתין
אז תחכה עד יום הדין
כולנו כבר נהיה קבורים, ובשמים
ואליהו הנביא יירד אלינו מהעננים

אתה יודע שמשלמים לך מעט אבל הבוס אומר ההפך
הוא מגביר את העבודה עד שאתה עובד בפרך
אולי אתה מוכה אבל זה לא חלום
אתה יכול לארגן מפגש ולהפיץ עלון
דבר על זה, תאמר את דעתך
תחליט לעשות משהו בנידון

ברור, הבוס יכול לשכנע איזה טיפש חנפן
ללכת למפגש שלך ולהיות מלשן
אבל אתה תמיד יכול לזהות מלשן, וזו עובדה,
יש לו על הגב שלט של נמושה
הוא בכלל לא חייב להלשין, הוא תמיד יהיה בעניינים
הוא יקח גם מטבעות מקבצנים עיוורים

יש לך איגוד עכשיו, ואיך בך רעד
שים כמה חבר'ה טובים בוועד
הבוס לא יקשיב כשבחור אחד ממלמל
אבל הוא חייב להקשיב כשהאיגוד מדבר
כדאי לו, יהיה לו מאוד בודד
כשלא יישאר לו אף עובד

נגיד מעבידים אותך שזה שערוריה
ומשלמים לך שכר שזה בדיחה
תלך לבוס והוא ייתן צווחה:
"לפני שאתן העלאה, בגיהינום אראה אותך"
הוא נושף בסיגר הענק, מרגיש פיגוז
חושב שהוא ניצח את האיגוד
הוא מביט בחלון ומה שם?
משמרת שובתים והם כולם
מסכימים שהוא מניאק, לא הוגן, נוגש עבדים,
בטח גם מכה את אישתו!

חבר'ה, הגעתם לרגע הקשה מכל עכשיו
הבוס ינסה לשבור לכם את הקו
הוא יקרא למשטרה, מאבטחים יזעיק
יגידו לכם שכרטיס איגוד זה פשע להחזיק
יפשטו על המפגשים, בראש יכו אתכם
יכנו 'פרזיטים' כל אחד מכם
אנטי-ציונים, מרגלים-סורים, מחבלים בביטחון הלאומי
אבל במרד הימאים, זה מה שגילו
ומחוץ לחיפה כימיקלים, זה מה שגילו
ומחוץ לנמל אשדוד, זה מה שגילו
ושם במטרודן זה מה שגילו:
שאם אתה לא נותן לאלה שקוראים לך 'קומוניסט' לשבור אותך
שאם אתה לא נותן לשטינקרים של הבוס לשבור אותך
אם אתה לא נותן לשוברי השביתה לשבור אותך
אם אתה לא נותן לגזענות לשבור אותך
אתה תנצח. אני מתכוון, קח את זה באיזי, אבל קח את זה!

פיט סיגר, קבוצת זמרי אלמנך, 1941. תרגום לעברית: יהושע סימון

קבוצת זמרי אלמנך (Alamanac singers), כללה את וודי גאתרי, פיט סיגר, מילארד לאמפל ולי הייס. "זו הלהקה היחידה שמתאמנת על הבמה", תיאר גאתרי את הקבוצה, שאלתרה שירים על בסיס לחנים עממיים ופעלה כקומונה בניו-יורק בראשית שנות הארבעים. השיר "מדברים איגוד" מבוסס על ניסיונותיהם של לאמפל ושל הייס לחבר מילים חדשות למזמור העבדים "Talking Blues".

פודים תחילה את העיניים / נעם לוי

בבוקר פודים תחילה את העיניים מן היבשושית. מַטְּבֵּעוֹת המים מצלצלים לביוב. הו ערוּת, נוֹשֶה אכזר מלוֶה בשינה קצוצה. אח"כ יוצאים מפתח האחמי"ם, ונכנסים בדלתות אגרה אחרות כמו אל משחק סטריפּוֹקר-עם-בגדים, עם הבגדים על כל הקופה, בלי לעשות קופה, האסימונים נושרים אחדאחד בקילוח מיוזע מן הכיסים. אבל לא נופלים. ממשיכים, בכל זאת, תחתונים – אפילו גנובים מאפחד – עדיפים על עלה תאנה. פני השטר שלנו מתוחים כאילו סיימנו לזייף אותם זה עתה, תלויים באוויר כיד מושטת לקבלת עודף, משל היינו רגע לפני הכניסה למחזור הגדול בפעם הראשונה. ושוב עולה הדבר על כל ספקולציה מוקדמת שלנו, פגם-הקריצה הקטן שנשתרבב לדיוקן גדולי-האומה רק מוסיף לאמינות: התבנית עובדת במקומנו. בהפסקות הצהריים יושבים ומסתכלים על חצי היום המלא מתחתית חצי היום הריק. מעכלים.
בערב שבים חזרה למִשכוּן בין ארבעה קירות הכספת. שמורים היטב נזרקים, בפיתול אגבי על ספה בצבע אדוֹמוּגְזם-מהוה, כמו מחרוזת על מצע כריתי בתחתית קופסת תכשיטים ישנה שעולה יותר ממנה. ומתקפדים בתוך הריאליטישואו הכי משמים ועבש שכסף לא רע אך גם לא סביר יכול לשכור. השתכנענו, טיח רופף אמין יותר מטיח. מודים – ללא כל צורך בדיבוב אלים, לכך מספיקה שמיעה רהוטה – בעבירת מזלנו. כי, טוב, השידורים המסחריים זולגים חינם מן המרקע אל העיניים. על כל פיהוק שאנחנו מכניסים, אנו מוציאים אלף עפעופים. אם אתמול היינו נמשל של סיפור מסגרת בדוקומנטרי, היום אנחנו אולי הפואנטה בבדיחה שלא כולה על חשבוננו, בערוץ הצחוק והחיים הנכונים.


הגרלה / יעל ברדה

ואם גם סבא שלי
עמד אז על החוף
ב 1909 כשעשו את ההגרלה
הזאתי
וחילקו את תל אביב
והיתה רוח ועפו כובעים

אז אולי בלילות של ירח מלא
לא היו דפי החשבון השליליים
מוקרנים על קירות ההכרה שלי
ֿכמו בדרייב אין

והלב מתהפך מצד לצד
בתשלומי הקרדיט הארוכים
כחרכי האור המשתפשף על תריסים ישנים
ותגידי תודה שיש לך כרטיס אשראי
ומסגרת גדלה והולכת

ואם סבא שלי היה חזק על חלשים
חלוץ על פלחים
אז אי הודאות היתה נראית אחרת
כמו גברת עם כובע גדול שיש לה הרבה
מה להפסיד

אם סבא שלי עמד אז החוף ב 1909
אז אולי יכולתי גם אני
לקנות בית
או למכור בית
או להשתתף בחגיגה של הנדלן
של ישראל שחלק
קוראים לה לאומיות
וחלק קורים לה ציונות
וחלק לא צריכים לקרוא לה כלום
כי יש להם בית
שהם זכו בו בהגרלה.

תל אביב
15.7.2011

נתנו לי לשמור על החתול / רועי צ'יקי ארד
הייתי אמור לבוא ולנשק אותך אבל
נתנו לי לשמור על החתול של שר הפנים
יכולתי לנשק אותך
אבל לשמור על החתול של הילדה של שר הפנים.
החתול הוא לא של שר הפנים, החתול הוא של הילדה של שר הפנים
ושר הפנים, הוא
הפך כבר לשר החקלאות
ואני לא צריך שום קשרים עם שר החקלאות
כולם צריכים קשרים עם שר הפנים
כל האנשים שנמצאים בפנים.
הייתי צריך להגיע אליך, ויכולתי לנשק אותך. זה היה הימור
טפשי, שנראה אז כדבר הנכון: שר הפנים. הילדה של שר הפנים בעצם.
לשר הפנים אין חתול הרי. ועכשיו גם לשר החקלאות אין חתול.
ויכולתי לנשק אותך.
ויכולנו לפתוח במהפכה.
החזיה שלך היתה נושרת, תחתוני הכדורגל שלי היו מתפרקים כממשלות השונות.
והיינו מדברים על המהפכה, את גרפיקאית עם תואר מוסמך.
היינו עובדים על הסטיקר.
ומהצד השני: החתול, כרסתני, שפמו נוטף שמנת.
אפילו לא היה בזה כסף, זו היתה מין טובה לשר הפנים, זה נראה אז כהזדמנות על פניו.
כשהגעתי באוטובוס אחרי שעתיים ושבע עשרה דקות בפקקים, התברר שהשר ביטל
את הטיסה עם בתו בגלל הדיבורים על המלחמה, כך שלא היה צריך שאשמור על החתול.
הוא שלח לי סמס, השר, אבל הטלפון שלי נשאר בלי בטריה.
בסלקום ואולי בפלאפון מכרו לי בטריה גרועה והיא מתה תוך שעתיים.
זה כבר עניין לשר התקשורת או שר האנרגיה
אויבו הגדול של השר, שהפך לשר הפנים במקומו.
היה יום אחד שכל השרים התחלפו במקומותיהם,
כי חשבו שאולי זה יציל את העניינים.
כשהגעתי, שר הפנים לא נתן לי אפילו להיכנס ולשתות תה או ללכת לשרותים
הוא הסביר לי את הכול ליד הדלת וחייך.
עמדתי ליד הדלת לנשום אוויר,
עד שפניו הקטנות מאחורי הוילון הביטו בי באימה.

מוחים / ערן הדס

אתה מנגב חומוס כפי שמנגבים זיעה
אני מנגבת חומוס כפי שמנגבים דמעות
אוכלים ומוחים
לך הפיתה, לי הבצל


חולדאי, רגב ושטרית שותפים לאותה אטימות / איתן קלינסקי

כשהוקמו ארבעת האוהלים הראשונים בשדרות רוטשילד, נשלחו פקחיו של רון חולדאי להנחית את מלוא עוצמת השררה הבוטה כלפי הצעירים, שהתמקמו בבתיהם החדשים – "אנחנו נותנים לכם כמה שעות להתקפל מכאן, אם לא אנחנו נדאג להרים אתכם".

חלפו השעות, שפקחיו של רון חולדאי ב"מלוא נדיבותם" נתנו לצעירים לקפל את מה שעכשיו ביתם . הגיחה השנייה של הפקחים הייתה כבר חסרת אונים אל מול עשרות אוהלים ומאות דיירים חדשים, שהתמקמו אל מול בית הבימה. וכשהגיע ראש העיר למקום כדי למחזר מצגת של מלל ריק מכל תוכן , שיש בה כביכול הזדהות עם הצעירים, הוא מצא עצמו מול אמירה ברורה ונחרצת, מול אמירה כנה – אתה, רון חולדאי, כבר מזמן נציג תל אביב של מגדלים, ולא של תל אביב לצעירים. אתה נציגה של תל אביב, הבונה דירות יוקרה ולא דיור בר השגה לצעירים בתחילת דרכם, לצעירים שהם נשמתה ורוחה של העיר תל אביב. ראש עיר אינו יכול לברוח מאחריות לצביון שיש לעיר.

מר רון חולדאי לא הבין מימינו ומשמאלו – מה מתרחש כאן. הוא לא היה ערוך להיפגש עם עוצמת זעם צודקת של צעירים, שהעיר שלהם הפכה עיר למגדלים לעשירים, ואלפי צעירים נאלצים לראות את האוהל כביתם.

הזדמן לי לעמוד יחד עם קבוצת משוררים צעירים, הנמנים לקבוצת "גרילת תרבות". לידם עמד חבר הכנסת מאיר שטרית, מי שהיה גם שר בממשלות ישראל. המשוררים הצעירים התקבלו במחיאות כפיים סוערות על-ידי דיירי האוהלים והקהל הרב . כבשה אותם שירה של המשוררת יודית שחר על המסע המייגע לקורת גג לה ולילדיה. כל מילה בשירה של יודית שחר דברה אל הקהל וריגשה אותו. הקהל הודה לה במחיאות כפיים סוערות על שהיטיבה בשירתה לבטא אותו, את כאבו.

כמוה התקבלה בהתלהבות רבה המשוררת יעל ברדה, שהרטיטה את הלבבות במסעה השירי על מה שקרה לעיר תל אביב, שעלתה על שרטון של הון נואף. בהתלהבות רבה קיבל הקהל את המשוררים הצעירים מתי שמואלוף, יהושע סימון, צ'יקו ארד. אך בין שיר לשיר ביקש חבר הכנסת מאיר שטרית לשאת את דבריו. מאיר שטרית לא הצליח להוציא משפט אחד מפיו, כי פשוט הצעירים מאסו במלל פלקאטי נבוב, שמפאר רק את מה שעשינו כשרים ועל מה אנחנו מבטיחים לעשות.

אודה, שכאב לי לראות לידי את חבר הכנסת מאיר שטרית בחליפה מהודרת, מעונב בעניבה מנוכרת למקום לזעה ולשרב. כאב לראות חבר כנסת מתגמד, מתקפ , מבויש ומבוזה על-ידי קהל סוער. החליפה המהודרת שידרה את החדר הממוזג שממנו זה הרגע הוא יצא ואליו הוא יחזור. החליפה המהודרת לא שידרה, באתי כדי להיות אתכם כאן, לשבת אתכם כאן על החול ולשמוע אתכם.

זה קרה גם לחברת הכנסת מירי רגב. התגובה של מירי רגב הייתה היסטרית. תחת כל מיקרופון ומעל כל במה תקשורתית היא בכתה ויללה. התגובה של חבר הכנסת מאיר שטרית הייתה יותר מאופקת. כנראה, ניסיון בהישרדות פוליטית וקצת יותר אינטליגנציה עבדו לטובת מאיר שטרית, שנשך שפתיים ולא בכה בפני העיתונות על שנאלץ לנוס על נפשו בבושת פנים.

חברי הכנסת מירי רגב ומאיר שטרית, זכו לטבילת אש קשה כמו רון חולדאי. כי שלושתם שייכים למפלגות, שלא נתנו מעולם את הבכורה להון האנושי העובד, אלא נתנו את כל תשומת הלב להון מיסטר קאפיטאל. הם לא מנעו מציאות בלתי נסבלת, שרבבות צעירים עובדים בחברות קבלן תמורת שכר עלוב ללא תנאים סוציאליים. וגם אם הם עובדים בשתי משרות האפשרות להגיע לקניית דירה הולכת ומתרחקת.

מאיר שטרית בעברו ומירי רגב היום שייכים למפלגה שלאות מ' יש יחס מיוחד בחזון של מייסד ביתר – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. ב"כיכר תחריר" של צעירי תל אביב , הממוקמת כיום מול בית הבימה, נשלחת תזכורת למדברים בשם תורת ז'בוטינסקי , ששכחו את המחויבות כלפי האות מ'. שכחו את המחויבות לדאוג לצעירייה של הארץ הזו לדיור בר השגה.

ורק הערת אגב קצרה, כשייפתח בית הבימה החדש מול "כיכר תחריר" החדשה, שחסידי האות מ' יחשבו כיצד אותם אלפי צעירים ייהנו מתיאטרון הבימה, אם הכרטיס הזול ביותר חצה כבר מזמן את גבול המאה שקלים לכרטיס. מאה שקלים זה לא כרטיס בר השגה לצעירים. לחסידת ה-מ, השרה לימור ליבנת, חשבי על זה.


הלל לעשירים / מרינה צוואטייבה / אבנר עמית

וכך, להבהיר מראש
אני יודעת שקילומטרים מפרידים בינינו;
ואני רואה עצמי כחלק מההמון
שזה מקום של כבוד בעולם:

תחת גלגלי המותרות
בשולחן עם נכים וגיבנים….
ממרומי גג מגדל-הפעמונים,
אני מכריזה: אני אוהבת ת'עשירים.

על השורש הרקוב, הלא יציב שלהם
על הנזק שנעשה בעריסה שלהם
על הדרך המפוזרת בה הידיים שלהם
נכנסות ויוצאות מהכיסים שלהם;

על הדרך שמילתם הרכה ביותר
מצוייתת כמו פקודה נצעקת; כי
לא יכניסו אותם לגנעדן; וכי
הם לא מסתכלים לך בעיניים;

וכי הם שולחים סודות עם בלדר!
ואת תשוקותיהם עם נער שליח.
כי בלילות שנכפו עליהם הם
שותים ומתנשקים באלימות,

וכי בכל החשבונאוּת שלהם, בשעמום
בציפוים המוזהב, בפיהוק, עטופים בצמר,
הם לא יכולים לקנות אותי אני חצופה מדי:
אני חוזרת ואומרת, אוהבת ת'עשירים!

ולמרות השמנוּת המגולחת שלהם,
המשקה המשובח שלהם (אני קורצת ומבזבזת):
חלקם לפעמים מובסים
וחלקם מביטים בעיני כלב

החושש… האם עמוד התווך
אבד? האם המשקולות מאכזבות?
אני אומרת שמבין כל המנודים
אין כאלה יתומים על פני האדמה

יש גם אגדה מגעילה
על גמלים שנכנסים דרך מחט.
כי המבט הזה, מופתע למוות,
מתנצל דרך קדחת, כאילו

שהם פתאום פשטו ת'רגל: "הייתי מלווה
הייתי שמח, אבל.." ועל הדרך השקטה,
דרך שפתיים מצומצמות "הייתי סופר קאראטים, הייתי בין אלו".
על כל הדברים האלה, אני נשבעת: אני אוהבת ת'עשירים.

* עזר בתרגום השיר מרוסית, רומן פילקובסקי

 

 

הבלוג של יודית שחר

אתר שירה עברית

העוקץ

המפלגה הקומיניסטית

הגדה השמאלית

כנסו לאלבום התמונות המשגעות מהאירוע – שצילמה אסנת איטה סקובלינסקי

שירת הנדל"ן – שירת הזדהות עם מחאת האוהלים

הפגנת שירה וסולידריות ביוזמת המשוררת יודית שחר וחבורת גרילה תרבות תתקיים הערב (ג') במאהל המחאה בשדרות רוטשילד תל אביב. הכניסה חופשית והקהל מוזמן. "כי לכל אחת ואחד מגיעה פיסה על האדמה"

"והנה צצה במוח העבדים המחשבה השערורייתית שלכל אדם על פני האדמה מגיעה פיסה ממנה. שזו זכותה וחובתה של המדינה לדאוג לאזרחיה שתהיה להם קורת גג". כך מסבירה יודית שחר, משוררת השייכת לחבורת "גרילה תרבות" את ההחלטה ליזום הפגנת שירה וסולידריות הערב (ג'), במאהל המחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב, אותו היא מכנה "מעברת רוטשילד".

 

מטרת האירוע היא הזדהות עם מפגינות ומפגיני הדיור ברחבי הארץ. "גרילה תרבות" היא קבוצת משוררים ויוצרים שמארגנת הפגנות ברחבי הארץ בנושאים חברתיים. בעבר, הפגינו עם העובדים הסוציאליים בשדרות, עם עובדי חיפה כימיקלים ואקרשטיין ירוחם, וכנגד גירוש ילדי העובדים הזרים בחולון.

באירוע צפויים הקראות שירה, 'ספוקן וורד' ומוזיקה העוסקים בשאיפה של האדם לבית ובנישול המתרחש בישראל. בין המשוררים יוצרים מוכרים לצד שירים שכתבו אנשי האוהלים. בין הקוראים: אדם דובז'ינסקי, אורנה ריבלין, איריס ארגמן, איתן קלינסקי, אלמוג בהר, אפרת מישורי, גליה אבן חן, חגית גרוסמן, יהושוע סימון, יודית שחר, יעל ברדה, מתי שמואלוף, נעם לוי, רועי צ'יקי ארד, רענן בן טובים ושירה גרינבאום.

 

"לכולם מגיעה פיסה על פני האדמה. בית, מעון, זו זכות בסיסית מוסרית מולדת" מסבירה שחר, יוזמת האירוע, "בישראל החזירית של 2011 הבית כבר לא רלוונטי. כולם בעלי 'נכסים'. ולמי שאין נכס? שילך לעזאזל וישלם על כך עד יום מותו, בשכר דירה מופרך, במשכנתא משעבדת, צמיתות מודרנית עבור הזכות להתקיים בכבוד".

 

  • הפגנת שירה וסולידריות ביוזמת המשוררת יודית שחר וחבורת גרילה תרבות. תתקיים היום ג', ב- 19 ביולי  במאהל המחאה בשדרות רוטשילד תל אביב בשעה 18.30. הכניסה חופשית והקהל מוזמן.
  • המעוניינים לשלוח שירים העוסקים בנושא מוזמנים לשלוח לכתובת: Yudit.shahar@gmail.com

 

 

חדר משלי. שיר למאהל

אין לי חמש מאות לירות, וירג'יניה ואין לי חדר משלי. יש לי מורשה ויש לי תורשה ומשכורת שבקושי מכסה. שיר והזמנה להפגנת משוררים הערב במאהל בתל-אביב

יודית שחר

פורסם: 20.07.11, 08:51

בואו לא ניתן לפוליטיקאים לבלבל אותנו. נתחיל מהבסיס. לכל אשה ואיש באשר הם יש זכות על האדמה. הזכות למעון, לדיור, לבית, לקורת גג. אל תתנו לפוליטיקאים לבלבל אתכם שוב, זו זכות יסוד, זכות מוסרית, זכות מולדת. היא אינה שייכת לימין, לשמאל או למרכז, היא זכותנו שלנו כולנו. כל אשה ואיש על פני האדמה זכאים ומחובתו של השלטון לדאוג להם לדיור במחיר הגיוני, במחיר אפשרי.

 

אבל במדינת ישראל של הון ושלטון נמוגו הבתים. לא חיים סתם בבית. מעתה כולנו בעלי "נכסים". חשבתם עד כמה המילה "נכס" מנוכרת, עד כמה היא מגעילה וקפיטליסטית? כל ישראלי גאה הוא בעל נכס, והנכסים האמירו כל כך שכל ישראלי גאה כבר לא מסוגל להיות בעל נכס, גם אם הוא ממשכן את אם אמו ואת אבי אביו ואת ילדיו הרכים לדמי שכירות מטורפים או למשכנתא שודדת.

 

מחאת האוהלים – סיקור נרחב ב-ynet  


ועדיין אין לי חדר משלי. מראה ממאהל המחאה בתל-אביב (צילום: דודו אזולאי)

  

מחאת הקוטג' היא המשל והנמשל. בקצב שהקפיטליזם החזירי צומח כאן ועושק אותנו, כך הקוטג' הלבן, הגבישי, הצנוע, הופך לבלתי אפשרי להשגה. כמה שעות אדם צריך לעבוד ביום כדי לממן את קורת הגג שלו? ומה נותר לו כדי לממן את שאר צרכיו. האם אפשרי לו לגדל ילדים בכבוד במציאות הקיימת? התשובה היא לא! אנחנו מדברים על התקוממות של אנשים עובדים, עבדים מודרנים, שלא מצליחים לשרוד את יוקר המחיה במדינת ההון והשלטון האכזרית.

 

ביבי כבר לא יכול למרוח אתכם שיש פה מחאה של אנשים עצלים ולא מתפרנסים. עובדה, אני עובדת בשתיים ושלוש עבודות בחודש, הרבה מעבר למשרה מלאה, גרה בפתח תקווה, ועדיין אין לי חדר משלי.

ומשכורת הוראה שבקושי מכסה.

אני מזמינה את כולכם לבוא ולהפגין איתי ועם מארגני גרילה תרבות, מתי שמואלוף ורועי צ'יקי ארד, בשעה 18:30, במתחם האוהלים בשדרות רוטשילד בתל-אביב. הפסיקו לנמנם בזמן שהעשירים מושכים לנו את האדמה, כמו שטיח רפוי מתחת לרגליים.

יודית שחר, משוררת חברתית, מנחה ועובדת עם אוכלוסיות מוחלשות, אם לשניים, גרה בפתח תקווה. ספרה "זו אני מדברת", יצא בהוצאת "בבל" בשנת 2009 וזכה בפרס "טבע" בפסטיבל מטולה. חברה ב"גרילה תרבות", קבוצת יוצרים אקטיביסטים חברתיים.

מחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל אביב: כאן מוחים בכיף

מאת רועי צ'יקי ארד, הארץ

ערב השירה במאהל, הקצאת ארבע דקות לפוליטיקאי ומחשבות האם לקרוא לכינון מדינת רווחה. יום שישי למעברת רוטשילד

תגיות: מחאת הדיור

1. ל"מטבח המהפכה" בעיר האוהלים של מעברת רוטשילד תל אביב החלו לזרום אבטיחים יפים, ואחד המתנדבים ספר אותם. התברר שהם מתנת איל-הסופרים רמי לוי. גם בקרב הצלמים חלפה שמועה שרמי לוי עומד להגיע. זה הביא את אחת המארגנות, שהיתה לבושה כובע קש, לצאת בנאום נגד הפיכת המחאה לגימיק מסחרי. "אנחנו מוכנים לוותר על כמה קילו עגבניות בשביל לשמור את המחאה", היא אומרת. והקהל מסכים ונלהב.

תצלומים: תומר אפלבאום, ירון קמינסקי, אלי הרשקוביץ, מור דניאל (א.הסטודנטים מכללת ספיר)

2. הידיעה ב"ישראל היום" שניסתה לרמוז שההפגנה היא יוזמה של אלדד יניב ממפלגת "השמאל הלאומי", מי שהביא כמה אוהלים אפורים למקום, בוודאי עצבנה את המארגנים. כמעט אף אחד לא יודע כאן מי זה אלדד יניב. הוא נראה לא כל כך קשור לעניינים ולסגנון הפרוע. ראיתי את דן מרגלית מגיע. באופן טבעי הוא נבהל מהאנרגיות ההיפיות ונדבק אל אלדד יניב המוכר והטוב. ראיתי אותם מסתודדים יחד. זה כנראה מה שהוליד את הכותרת הזו ב"ישראל היום", שנועדה לנגח את המחאה. כולם מחכים לספין הבא נגדם. איזה אדם שיפרוש ואז יגידו שהמחאה התפרקה. במאהלים מניחים שנתניהו זומם איזו תקרית בטחונית כדי לפוגג אותם. "אל תפחדו מאיראן. הפצצה האטומית היא פה בכיכר", אמר רגב קונטס.

3. עיר האוהלים הגיעה עד שינקין. ללכת מקצה לקצה שלה לוקח כבר כמה דקות. מלבד זה, באיזור רוטשילד 16, מול הבית שבו הוכרזה המדינה, נפתח סניף נוסף, עם מספר מפגינים בעלי אג'נדה נגד הון-שלטון. "צריך גם לפטר את כל חברי הכנסת ואנחנו צריכים להנהיג את המדינה", אומרת לי בצהריים אחת היזמות. בכל השטח כמות עולה של צוותי כלי תקשורת זרים, חלקם של עיתונות יהודית מחו"ל. גם תיירים מחו"ל באים לראות את הגימיק ומצלמים את המפגינים הפוטוגניים. לא רחוק משינקין יש אוהל גדול, בחצות היה שם קונצרט מרגש של מפגינים שעירים יחד עם חסידי נחמן מאומן שתופפו, מתחת לדגל הגאווה.

4. המחאה מזרימה מתוכה מחאות צד, שאחד מהם הוא "שבוע הזעם" במסגרתו נערכים אירועי מחאה נגד הקפיטליזם החזירי, בין השאר תעלולים בבנקים ובסופרמרקטים וזריקת קוטג' במצודת זאב. הגר אוחנה יושבת וגוזרת קרטונים כדי להכין דמויות אדם שיתלו על העצים, לרמוז על כך שיוקר המחיה הורגים את כולנו. היא גם צריכה לשמור על עגלת קניות. מגיע ח"כ ניצן הורוביץ ממרצ והוא נראה עגום. הוא שב מהכנסת ומאוכזב מכך שהסופרטאנקר הנדל"ני של נתניהו עבר ללא סעיף על דיור בר-השגה. הורוביץ נראה לי תמיד אלגנטי, אבל הוא אומר שהוא הולך לצעוק על המארגנים על כך שהם מתבצרים בא-פוליטיות.

5. בינתיים מתברר שבזמן ששוחחנו עם הורוביץ גנבו את העגלה של הגר. היא מרגישה נורא, חם לה מאוד, היא לא יודעת מה לעשות. אבל בסוף מתברר שחדשות ערוץ 2 לקחו את העגלה ומשתמשים בה. ככה זה להיות רדיקלי בישראל, תוך שניה אתה מגיע למרכז. כמו כל נואם, ניצן הורוביץ מקבל ארבע דקות להסביר למה המחאה הזו פוליטית. אבל סקייטבורדיסט זועם על דבריו.

6. אמש בשש וחצי נקבע אירוע "גרילה תרבות" שסייעתי לארגן לצד יודית שחר, של תמיכת משוררים במחאה. במפתיע, הודיעה לי אחת המארגנות שיר נוסצקי, המוכרת גם מהסדרה "מסודרות", שזמר הלהיטים המזרחי ליאור נרקיס נקבע גם לאותה שעה בערך. המארגנים נעלמים. האוהל מוצף באנשים שרוצים לתמוך כמונו (למשל, הקאוצ'ר הקרח אלון גל). לבסוף, נרקיס נדחה איכשהו, ואנחנו מופיעים. שעת הפריים מביאה אנשים, שמשולבים בין המשוררים. אחד מהם הוא השר לשעבר מאיר שטרית שמבקש לדבר, ובינתיים ממתין במיזוג של האוטו. ואז אומרים לדובר לקרוא לו והוא עדיין צריך להמתין כמו כולם וזוכה לשריקות בוז שהמארגנים קוטעים. "בואו נצביע עליו", אומרים המוחים, וכולם מצביעים על האיש שזוכה להאשמות. הוא עומד עם חליפה ונראה מבויש ופגוע, הוא מרגיש שזה לא מגיע לו. מאשימים אותו בהרס הדיור הציבורי, וצעקות "לגיליוטינה" עולות באוויר. גם שטרית כמו כל אחד מקבל 4 דקות ומנסה להגן על עצמו. הקהל שונא אותו.

7. מיד לאחר שיר של אהרון שבתאי שפונה לצעירים לשרוף את דיזנגוף סנטר, עולה לפתע לנאום פלאטו שרון, הבעלים של הסנטר. בניגוד לשטרית הקפוץ והמתנצל, פלאטו שרון כריזמטי וחינני ומביע תמיכה במחאה. "אני לא פוליטיקאי", פותח פלאטו שרון את דבריו. כמו רמי לוי, ענבל אור, מירי רגב ופוליטיקאים רבים שהגיעו, ההגעה הזו של אישים לכיכר הזו, מראה את המרכזיות של המאבק, את העובדה שרוטשילד כרגע הוא המרכז הפוליטי שצריך להקשיב לו, ולא זה הירושלמי. אפשר לדבר על "מבחן רוטשילד" של פוליטיקאים, משהו שמזכיר אולי את ההגעה שלהם לשוק מחנה יהודה לפני הבחירות.

8. כדאי לשים לב שחלק ניכר שהמארגנים מגיעים מהמעמד היוצר. דפני ליף ורגב קונטס הם תסריטאים. אחרים שחקנים. המעמד הזה הפך את תל אביב לעיר שוקקת וצבעונית ועכשיו הוא משלם על זה ומגורש מהעיר, מרוט נוצות. זה המאבק שלו. בגלל זה הוא נעים כל כך. כשישנתי אמש בבאר שבע בבית הוריי אחרי סיקור המעברה המקומית, לא נרדמתי עד חמש בבוקר. רציתי להיות עם החברים ברוטשילד.

9. אני מחזיק שליש דירה בבאר שבע, ירושה מסבא, שמושכרת לסטודנטים. בעקבות המאבק, אמא שלי שאלה אותי אם אני רוצה בשנה הבאה שנעלה את מחיר הדירה במאה ש"ח. אמרתי לה שלא. היא אמרה שהיא גם חשבה ככה. מבחינתי, המאבק הצליח.

10. אם בתחילת המאבק הכול עסק בנישה הצרה של דיור לצעירים, נראה היה המארגנים יותר ויותר מבינים את הכוח שיש בידיהם. בנאומי ההייד פארק נידונות יותר ויותר שאלות מהותיות של הון ושלטון, הפרטה ובגידת הפוליטיקאים. זו למעשה פוליטיקה, במובן הבסיסי שלה. גם כשמדברים על דיור, מדברים על דיור ציבורי לא רק לצעירים ולא רק בתל אביב. לאחר נאום נמלץ נגד צריכה, הגיעו למקום גם חתן וכלה עם הצלמים, מסמנים את הפיכת המקום לחלק מהישראליות. "זה היסטורי", אומרים פה לא מעט. הערב או מחר תתקיים הצבעה האם לקחת את המהלך צעד אחד קדימה לכיוון קריאה למדינת רווחה. "הדיור זה רק ההתחלה. העובדות הסוציאליות כבר הצטרפו אלינו ואנחנו מחכים לעובדי חיפה כימיקלים", אומר אחד ממייסדי האירוע

כשהוקמו האוהלים הראשונים בשדרות רוטשילד, נשלחו פקחיו של רון חולדאי להנחית את מלוא עוצמת השררה הבוטה כלפי הצעירים, שהתמקמו בבתיהם החדשים – "אנחנו נותנים לכם כמה שעות להתקפל מכאן, אם לא אנחנו נדאג להרים אתכם".

חלפו השעות, שפקחיו של רון חולדאי ב"מלוא נדיבותם" נתנו לצעירים לקפל את מה שעכשיו ביתם . הגיחה השנייה של הפקחים הייתה כבר חסרת אונים אל מול עשרות אוהלים ומאות דיירים חדשים, שהתמקמו אל מול בית הבימה. וכשהגיע ראש העיר למקום כדי למחזר מצגת של מלל ריק מכל תוכן , שיש בה כביכול הזדהות עם הצעירים, הוא מצא עצמו מול אמירה ברורה ונחרצת, מול אמירה כנה – אתה, רון חולדאי, כבר מזמן נציג תל אביב של מגדלים, ולא של תל אביב לצעירים. אתה נציגה של תל אביב, הבונה דירות יוקרה ולא דיור בר השגה לצעירים בתחילת דרכם, לצעירים שהם נשמתה ורוחה של העיר תל אביב. ראש עיר אינו יכול לברוח מאחריות לצביון שיש לעיר.

מר רון חולדאי לא הבין מימינו ומשמאלו – מה מתרחש כאן. הוא לא היה ערוך להיפגש עם עוצמת זעם צודקת של צעירים, שהעיר שלהם הפכה עיר למגדלים לעשירים, ואלפי צעירים נאלצים לראות את האוהל כביתם.

הזדמן לי לעמוד יחד עם קבוצת משוררים צעירים, הנמנים לקבוצת "גרילת תרבות". לידם עמד חבר הכנסת מאיר שטרית, מי שהיה גם שר בממשלות ישראל. המשוררים הצעירים התקבלו במחיאות כפיים סוערות על-ידי דיירי האוהלים והקהל הרב . כבשה אותם שירה של המשוררת יודית שחר על המסע המייגע לקורת גג לה ולילדיה. כל מילה בשירה של יודית שחר דברה אל הקהל וריגשה אותו. הקהל הודה לה במחיאות כפיים סוערות על שהיטיבה בשירתה לבטא אותו, את כאבו.

כמוה התקבלה בהתלהבות רבה המשוררת יעל ברדה, שהרטיטה את הלבבות במסעה השירי על מה שקרה לעיר תל אביב, שעלתה על שרטון של הון נואף. בהתלהבות רבה קיבל הקהל את המשוררים הצעירים מתי שמואלוף, יהושע סימון, צ'יקו ארד. אך בין שיר לשיר ביקש חבר הכנסת מאיר שטרית לשאת את דבריו. מאיר שטרית לא הצליח להוציא משפט אחד מפיו, כי פשוט הצעירים מאסו במלל פלקאטי נבוב, שמפאר רק את מה שעשינו כשרים ועל מה אנחנו מבטיחים לעשות.

אודה, שכאב לי לראות לידי את חבר הכנסת מאיר שטרית בחליפה מהודרת, מעונב בעניבה מנוכרת למקום לזעה ולשרב. כאב לראות חבר כנסת מתגמד, מתקפ , מבויש ומבוזה על-ידי קהל סוער. החליפה המהודרת שידרה את החדר הממוזג שממנו זה הרגע הוא יצא ואליו הוא יחזור. החליפה המהודרת לא שידרה, באתי כדי להיות אתכם כאן, לשבת אתכם כאן על החול ולשמוע אתכם.

זה קרה גם לחברת הכנסת מירי רגב. התגובה של מירי רגב הייתה היסטרית. תחת כל מיקרופון ומעל כל במה תקשורתית היא בכתה ויללה. התגובה של חבר הכנסת מאיר שטרית הייתה יותר מאופקת. כנראה, ניסיון בהישרדות פוליטית וקצת יותר אינטליגנציה עבדו לטובת מאיר שטרית, שנשך שפתיים ולא בכה בפני העיתונות על שנאלץ לנוס על נפשו בבושת פנים.

חברי הכנסת מירי רגב ומאיר שטרית, זכו לטבילת אש קשה כמו רון חולדאי. כי שלושתם שייכים למפלגות, שלא נתנו מעולם את הבכורה להון האנושי העובד, אלא נתנו את כל תשומת הלב להון מיסטר קאפיטאל. הם לא מנעו מציאות בלתי נסבלת, שרבבות צעירים עובדים בחברות קבלן תמורת שכר עלוב ללא תנאים סוציאליים. וגם אם הם עובדים בשתי משרות האפשרות להגיע לקניית דירה הולכת ומתרחקת.

מאיר שטרית בעברו ומירי רגב היום שייכים למפלגה שלאות מ' יש יחס מיוחד בחזון של מייסד ביתר – מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. ב"כיכר תחריר" של צעירי תל אביב , הממוקמת כיום מול בית הבימה, נשלחת תזכורת למדברים בשם תורת ז'בוטינסקי , ששכחו את המחויבות כלפי האות מ'. שכחו את המחויבות לדאוג לצעירייה של הארץ הזו לדיור בר השגה.

ורק הערת אגב קצרה, כשייפתח בית הבימה החדש מול "כיכר תחריר" החדשה, שחסידי האות מ' יחשבו כיצד אותם אלפי צעירים ייהנו מתיאטרון הבימה, אם הכרטיס הזול ביותר חצה כבר מזמן את גבול המאה שקלים לכרטיס. מאה שקלים זה לא כרטיס בר השגה לצעירים. לחסידת ה-מ, השרה לימור ליבנת, חשבי על זה.

.

הזכות הבסיסית לבית
המשוררת יודית שחר שיוזמת מחר הפגנה במאהל שואלת שאלות בסיס על הזכות לקורת גג ועל חמדנות השלטון, ומדגישה: זה לא פוליטי

יהודית שחר, צילום: איריס נשר

 יודית שחר. צילום: איריס נשר

פעם, לפני שחולק העולם למדינות מדינות, נדדו בני האדם לכאן ולשם, ובאשר הניחו את ראשם היה זה מעונם. זכותם של בני האדם על האדמה הייתה ברורה.

אחר כך קמו ממלכות והריבון הפך לבעל האדמה. חילק או לא חילק כרצונו. מאוחר יותר קמה המדינה הריכוזית המודרנית שירשה את תפיסת הריבון, השתלטה על האדמה ומכרה אותה לבעלי ממון.

כשהמדינה הציונית קמה לפני 63 שנה, היא קנתה אדמות בכדי לחלק בין אזרחיה וליישבם. והנה כמה שנים עברו ואותה מדינה מתנכרת לאזרחיה, הזכות הבסיסית לפיסת אדמה, למעון, לקורת גג, נגזלה מהאזרחים והופכת לפריבילגיה של בעלי הון. כל בעל מחסן מט, דירת חדר מעתה הוא בחזקת בעל "נכס".

שמתם לב איזו מילה מגעילה זו "נכס". כמה מנוכרת היא?

אנשים בישראל כבר לא הולכים בתום יום עבודה הביתה. הו, לא, הם הולכים לנכס שלהם. ולמי שאין נכס? שילך לעזאזל וישלם על כך עד יום מותו, בשכר דירה מופרך, במשכנתא משעבדת, צמיתות מודרנית עבור זכות בסיס. להיות בעל פיסה, מקום על האדמה עליה נולדנו.

ונשאלת השאלה האם ל"מדינה" יש זכות חוקית או מוסרית לגזול את את זכות היסוד הבסיסית הנ"ל מאזרחיה, שהרי אם אין לשילטון זכות שכזו חובה עלינו לקום עליו ולשנות את החוק הלא מוסרי.

ואני שואלת, ממתי הפכה המדינה הזאת לכל כך רעה לאנשיה. שילטון שגוזל אוכל מפי ילדים קטנים, שגוזל תרופות מקשישיה, שהופך את הקיום לגיהינום סיזיפי בלתי אפשרי.

מדינה שעבור הזכות לשתות את מימיה אנחנו משלמים אינסוף מיסים ישירים ועקיפים. מדינה שאנשים ישרים וחרוצים לא מצליחים להתקיים מעבודה קשה תובענית.

ובואו לא ניתן לפוליטיקאים לבלבל או להשלות את עצמנו ושוב ולפלג אותנו באמירה שזהו "ויכוח פוליטי". הזכות לדיור, דהיינו לקיום בכבוד, איננה קשורה לימין או לשמאל. זה לא משנה מי אתה, היכן נולדת ומיהם הוריך. הזכות למקום על פני האדמה היא זכות מוסרית מעצם היוולדנו.

ונדמה היה שאין קץ לשלטון הבארונים שאחזו בארץ הזאת באצבעות חמדניות בתיווך אנשי השילטון. ואיזו הפתעה, טיפין טיפין ובזרם גובר קמים אנשים ומקימים מחנות אוהלים.

אנשים שאומרים נחרצה: חזירים נמאסתם!

אתמול הייתי במחנה האוהלים בשד’ רוטשילד  ולבי התרחב. הפנינג, תחושה של שחרור.

ונשאלת השאלה לאן תוביל המחאה הספונטאנית הזאת, וכמה זמן היא תמשך. או יותר נכון, כמה זמן שועי המדינה יאפשרו לה להימשך לפני שהם יסגרו את השאלטר ויכבו את המסיבה.

ואני אומרת אנשים, קומו, בואו כולנו לתמוך, בואו נחזק אותם ואותנו. משום שזוהי זכותנו שלנו כולנו ושל ילדינו, ושל בני ילדינו, למקום על פני האדמה! בואו להפגין אתי, ועם משוררי ויוצרי גרילה תרבות, ביום ג’ ב -19 בחודש, בשעה 18.30 במאהל המחאה בצפון שד’ רוטשילד, משום שאין דרישה צודקת מזו!

יודית שחר

יודית שחר היא משוררת ישראלית ואשת חינוך, זוכת פרס טבע לשירה

saloona

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s