השקת לרוחב בירושלים

העורכת ומשוררת נעמה גרשי פותחת את ההשקה התל אביבית של לרוחב בבית העם

העורכת ומשוררת נעמה גרשי פותחת את ההשקה התל אביבית של לרוחב בבית העם

אנו שמחים וגאים להזמין אתכם להשקה של כתב העת "לרוחב" בירושלים- כתב העת החדש של גרילה תרבות. הרבה כוחות חברו כדי להוציא אותו לאור, פוליטי, חינמי, אינטרנטי, בערבית ובעברית. ואנחנו מקווים שהצלחנו לעמוד במשימה שהצבנו לעצמנו וליצור כתב עת ספרותי שישקף את הלך הרוח של התקופה הזו.

השקת כתב-העת האינטרנטי החינמי "לרוחב" מבית "גרילה תרבות" ה-4.9, יום שלישי, בשעה 19:30,
إطلاق العدد يوم الثلاثاء 4 أيلول، الساعة 19:30 في ابرم بار, القدس, شارع يافا 97
مقطع عرضي, مجلة عصابات ثقافة, العدد الأول: خراب

פייסבוק  בית הקפה אברם, רח' יפו 97 פינת כי"ח, כיכר הדוידקה, ירושלים

בהשתתפות (לפי א' ב'):

  • אבי בוחבוט
  • אלמוג בהר
  • ארז ביטון
  • ג'ודת עיד
  • יוסי דברה
  • מואיז בן הראש
  • מיה אנגלר-ספקטור
  • מתי שמואלוף
  • נעמה גרשי
  • ראג'י בטחיש

מוסיקה: נטע אלקיים ועמית חי כהן

הכניסה חופשית


***

תקשורת

לינק לכתב העת

הורדת כתב העת כ-PDF

הודעה לעיתונות

צילום: עזרא לוי

צילום: עזרא לוי

  •  12.7.2012 לרוחב בואינט
  • 13.7.2012 כתב העת לרוחב במדור תרבות וספרות של ידיעות אחרונות. כתבה: צליל אברהם

8101_10151255732288238_134154777_n

  • פתח הדבר של כתב העת לרוחב פורסם בעברית ובערבית בבלוג של אלמוג בהר ומתי שמואלוף
  • 13.7.2012 דיברו על כתב העת ברשת א
  • 13.7.2012 הגיליון הראשון של "לרוחב" מתארח במדור באסטה של העוקץ עם השיר המומלץ מאוד של תאמר מסאלחה
  • 16.7.2012 – הארץ – גלריה – כתב עת ספרותי חדש, "לרוחב", ראה אור באינטרנט >>> גיליון ראשון של "לרוחב", כתב עת דו-לשוני לספרות של אנשי "גרילה תרבות", עלה בימים אלה לאינטרנט בעריכת מתי שמואלוף, נעמה גרשי, תאמר סאלחה ואלמוג בהר. גיליונות כתב העת, שהופק באופן עצמאי ובהתנדבות, יראו אור פעם בשנה ויכללו טקסטים בעברית ובערבית. מטרת כתב העת, על פי עורכיו, היא ליצור כתב עת המגיב למציאות ומנסה להשפיע עליה דרך יצירת מרחב ספרותי פתוח, דו לאומי ופוליטי. "'לרוחב' קם כדי לתעד את אלה החיים", נכתב בדברי הפתיחה של הגיליון. "ללוות את התנועה המתרחשת כבר כמה שנים בתוך המרחב הציבורי שאינה מבקשת להוריד את השירה לרחוב אלא טוענת כי השירה היא הרחוב".  הגיליון הראשון, הכולל 130 עמודים, מוקדש לנושא "חורבן" ומתמקד בשירה, אבל כולל גם אמנות, פרוזה ומסות ספרותיות. בין הכותבים נמנים המשוררים שחר מריו מרדכי, ענת זכריה, יונית נעמן, ואן נויין, אמירה הס, ג'ודעת עיד וראג'י בטחיש, האמנים לארי אברמסון, מאג'דה חלבי מרעי וענבל לימור. בגיליון מופיע פרק ראשון מתוך רומן חדש של הסופר והמשורר מואיז בן הראש, וסיפור של הסופר עמיחי שלו. את הגיליון אפשר לקרוא ולהוריד בכתובת http://www.gerila.co.il/wide01. ב 1 באוגוסט יתקיים ערב השקה ב"בית העם" בשדרות רוטשילד בתל אביב. תודה לעידו בלאס!!!
  • 26.7 לרוחב בטיימאאוט!!!!

ב־2007, הרבה לפני שהשיח החברתי הפך שגור בפי כל, הוקמה "גרילת תרבות", קבוצה שארגנה מחאות שירה ואמנות ספונטניות בסגנון הפלאש מוב. הקבוצה השתתפה בשורת מאבקים חברתיים ופוליטיים, בהם המאבק למען מלצריות קופי טו גו; "שירת אקירוב" – מחאה מול ביתו דאז של שר הביטחון; "משוררות נגד האח הגדול" – נגד חוק המאגר הביומטרי; "שירת הבדואים" – במחאה על פינוי הכפר אל־ארעקיב; ו"שירה סוציאלית" – תמיכה במאבק העובדות הסוציאליות.

מחר יושק כתב העת של הקבוצה, "לרוחב" – כתב עת מקוון, פוליטי וחינמי, המכיל 130 עמודים של שירה, פרוזה, מסות ואמנות בעברית ובערבית. עם המשתתפים בו נמנים אבי בוחבוט, ארז ביטון, יונית נעמן, עמיחי שלו, ראג'י בטחיש, תאמר מסאלחה, עידית גבאי, עתליה שחר, דני רוזנברג ורבים אחרים. כתב העת יושק בבית העם בת"א, שהפך בית לאמנים ופעילים חברתיים.

מתי שמואלוף, מיוזמי הקבוצה ומעורכי כתב העת, מספר: "כבר ב־2010 הרגשנו שפעולות אד הוק של גרילת תרבות לא מספיקות, ורצינו לחשוב על פעולות לטווח הארוך, שייגעו בתהליכי עומק בחברה. אבל נעמה (גרשי – ד"ק) גרה אז בארה"ב, ובדיוק לאלמוג (בהר – ד"ק) נולד ילד (שניהם מעורכי הגיליון – ד"ק). אחר כך חששנו שנושא הגיליון 'חורבן' יהיה מנותק מהמציאות, בעקבות ההתעוררות החברתית. רצינו להראות שחורבן הוא לאו דווקא שלילי, ויכול להיות מקום גם ליצירה ולא רק לקטסטרופה. לאו דווקא חורבן פוליטי, גם חורבן אישי, טראומה כבסיס ליצירה".

 

אתה מרגיש שאתם משפיעים?

"הרבה מאבקי עובדים ומאבקים פוליטיים קיבלו סיקור תקשורתי בעקבות היוזמות שלנו. המאבק הראשון שלנו, למען מלצריות קופי טו גו, נחל הצלחה – למחרת האירוע נענו דרישות המלצריות; במאבק העובדים נגד חברת אקרשטיין השתמשה השופטת בסיסמה שלנו 'העובדים אינם מרצפות משתלבות'. אבל יש מקומות שנכשלנו, כמו מפעל פולגת בקריית גת".

ישנה טענה שאמנות פוליטית הופכת את האמנות והשיח הפוליטי לרדודים.

"אני מכיר את הטענה, אבל בישראל של 2012 האמנות חייבת לעסוק בנושאים פוליטיים, זה חוסר אחריות לא לעשות את זה."

צילום: עזרא לוי

צילום: עזרא לוי

המחאה החברתית הפכה אתכם לרלבנטיים יותר או פחות?

"המחאה הפכה את השוליים למרכז. בהתחלה, כשבאנו מהשוליים, כולם יצאו נגד וכתבו מאמרים נגדנו. היום הרבה יותר קל ליוצרים חברתיים שהשירה שלהם באה מהשטח. אתה רואה סיסמאות כמו 'העם דורש צדק פואטי', וכבר לא הזוי לשמוע שיר של יודית שחר. המחאה גם הולידה את איגוד המשוררים – שכיום משתף פעולה עם המדיטק בחולון. ועדיין, חשוב להביא מה שנשאר בשוליים, ממקום של חוסר סיפוק, ולהראות שיש עוד מקום לפעולה".

מה הייחוד של "לרוחב"?

"הוא מאוד פתוח ומגוון בדעות שלו, זו גם אחת הפרשנויות לשם 'לרוחב'. אנחנו מאוד חברתיים, לכן האתר וכתב העת פתוחים ובחינם. חשוב לנו לשמור על תרבות נגישה".

מה התוכניות לעתיד?

"כרגע אנחנו לא מתכננים את הגיליון הבא, גם כשנולד לך ילד אתה לא חושב על הילד הבא. אולי בעתיד נשקול להוציא גרסה מודפסת".

 
****

דגלים אדומים לפניך; רשמים מהשקת כתב העת "לרוחב"

"שלושים שנה אני מורה ללשון עברית מובסת" מעיד המשורר איתן קלינסקי, בהאשימו את השיח הישראלי באנכרוניזם, הגמוניה ואלימות. בהשקה לכתב העת "לרוחב", שנערכה ביום רביעי האחרון, הושמעה ההאשמה לצד שאיפה ליצירת שפה אחרת, שתגדיר את הרחוב מחדש

| 7 באוגוסט 2012, 15:25

מאת אור זילברמן בחיה רעה – מדור הספרות של מגפון".

בשירו "דיסוננס", כותב המשורר ג'ודת עיד: "כזה אני…\ לעתים לבן, לעתים צהבהב\ עוטה גלימה בחום העז\ מגבעת בגשם\ מסתופף בחושיי\ חולם על כפר\ על לחן\ על שמש\ על אור ירח". את שירו מקריא עיד על גג "בית העם" בתל אביב, בליל אוגוסט חם במיוחד ונטול כוכבים. הדיבור העברי-ערבי שלו מתגלה גם במציאות כבגדר "עובדה קיימת". הוא פרובלמטי, בהיותו בעל זהות מסוכסכת ובה בעת הוא גם אנושי מאוד, בהיותו עוד קול הנבלע לתוך ההמולה העירונית של הרחוב מתחת.

 

השקת כתב עת לרוחב. צילום: עזרא לוי

השקת כתב עת לרוחב. צילום: עזרא לוי

כתב העת החדש "לרוחב",  http://www.gerila.co.il/wide01/ בו התפרסם זה עתה שירו של עיד, מתיימר "לתעד את אלו החיים" דווקא מתוך מהלך של הורדת השירה לרחוב. לא לרחובות תל-אביב הכוונה, כי אם לרחוב של המרחב העברי והערבי, הישראלי והפלסטיני, אותו רחוב של שיח ציבורי רווי כפילויות וסתירות שעיד מתאר דרך זהותו שלו כ"דיסוננס". עם זאת, משוררי תנועת "גרילה תרבות", בפתיח לכתב העת, מסבירים שאין בכוונתם להתחקות אחר רחוב זה, כי אם להגדירו מחדש: את המראה, את השיח, את השפה ולבסוף- גם את "השכנים", הלוא הם אנחנו.

מתי שמואלוף, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי

מתי שמואלוף, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי

תפישתה של השירה כמעין "כוח פואטי", שבכוחה להגדיר מחדש את המציאות, כמו גם להביא לשינוי חברתי, מפתיעה לנוכח הכותרת של הגיליון הראשון: "חורבן". לכאורה יש פרדוכסליות מסוימת, בתיעוד "החיים" מתוך דיבור אודות "חורבן", המאיים להביא לקצם. קריאה בגיליון הראשון של "לרוחב" אכן מגלה יצירות רבות המשתמשות בחוויה של "חורבן" ובביטויים חריפים המביעים הרס ומוות. יחד עם זאת, כחלק מתפישה מוצהרת של עורכי כתב העת, אין "החורבן" מהווה אלא שיח של פחד ואלימות, ממנו נוצרים "החיים" כפי שאנו מכירים אותם. מדובר, כמובן, בשיח ההגמוני והמיליטריסטי של החברה הישראלית. שיח העולה, בין היתר, מתוך שירה של המשוררת ענת זכריה, "אנחנו אנחנו": "אנחנו בונים את החומה\ אנחנו פשטנו שרפנו באש\ אנחנו אלה פה היום\ כולנו חיים".

האם אווירה זו של "חורבן" באה לידי ביטוי בהשקת הגיליון, שנערכה ביום רביעי? לאו דווקא. למעשה, שילוב של שירה, אמנות ומוסיקה, כמו גם של עברית לצד ערבית (לא פעם מפי אותם דוברים ומשוררים), יצר במקום שיח שיתופי, חי ומרגש. היה ניתן ליהנות משירתה הנפלאה של לונה אבו נאסר, מהרכב "סיסטם עאלי", גם מבלי להבין ערבית, כמו גם להשתעשע מטעויות קלות שהגו הדוברים השונים, אחד בשפתו של האחר, מבלי להבחין או להבין את הטעות עצמה. יותר מכל, הייתה האווירה במקום רוויה בפתיחות ובשיתופיות, של מלים, של חוויות ושל תחושת גאווה אחת מרכזית. תחושה, שבאה לידי ביטוי בתקווה שהביע אבי בוחבוט, מפעילי המחאה החברתית, ש"הביטים" של כתב העת (המושק בגרסה אלקטרונית) "יציפו" את הקוראים מקיר לקיר,יאפשרו לגשר בין פלגיו המסוכסכים של הציבור הישראלי ויהוו נדבך נוסף בדרך לשינוי חברתי.

 

אלמוג בהר, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי

אלמוג בהר, משורר. מעורכי לרוחב. צילום: עזרא לוי

 

שלא כמנהג כתבי עת ספרותיים אחרים, "לרוחב" כאמור אינו מופץ בדפוס, ומכאן שלא ניתן להשיגו בחנויות הספרים. הוא מבקש ללוות את התעוררותה השנייה של המחאה החברתית, כאשר הוא מופץ על גבי הרשת וניתן לקריאה בחינם ומכל מקום, בארץ או בעולם. לנוכחים בהשקה, ניתנה האפשרות לקרוא את הגיליון הראשון באמצעות ברקוד, שהודפס על גבי גלויות אדומות הנושאות את לוגו כתב העת. עד לסוף הערב כבר נופפו הנוכחים בגלויות, על פניהם שלהם ועל פני האחרים, להגנה מפני החום הכבד. כמו דגלים אדומים, וכמו כתב העת עצמו, נדמה היה שצבען של הגלויות מתריע על סכנה כלשהי, על איום ועל פחד. עם זאת, ניסיון לאתר תחושת פחד בפני הנוכחים העלה חרס. ככלות הכול, אין תכלית כתב העת להתריע על איום מוחשי במרחב הציבורי, כי אם להרחיב את גבולותיו, מתוך מודעות לפחדים המשותפים לכל באי "הרחוב" הישראלי. על כן, השקת כתב העת בעיקר מעוררת תקווה- ליצירת שפה אחרת, שיח שיתופי ואולי, בהמשך, גם מהפכה.

ארבעים משתתפים נטלו חלק בגיליון הראשון, חלקם יוצרים ותיקים וחלקם זכו לפרסום ראשון. ראויה המערכת לכל המחמאות על מתן במה ליוצרים בשפה העברית ובשפה הערבית

▪ ▪ ▪

איתן קלינסקי על ההשקה

כמאה שוחרי שירה הצטופפו על גג בנין "בית העם" בשדרות רוטשילד בתל אביב להקשיב למשב רוח מרענן של שירה חדשה בערב ההשקה של כתב העת "לרוחב", שעל הוצאתו שקדה "גרילת תרבות".

הגיליון מכיל 130 עמודים של שירה, פרוזה, אומנות ומסות ספרותיות. ניכר, שהושקעה עבודה מאומצת על-ידי חברי המערכת – נעמי גראשי, אלמוג בהר, תאמר מסאלחה ומתי שמואלוף – כדי להביא את כתב העט לצורה מקוונת וחינמית. לה הוסיף חן רב אבי בוחבוט בעיצוב גראפי מרשים.

 

ראשון הקוראים היה ארז ביטון, מי שהוביל מהפכה בשירה הישראלית, שכתיבתו היא מודל למשוררים רבים. משורר הנותן ביטוי עז לחוויה חנוקה של ילדות מהגרים מארצות המזרח במעברה והופך אותה לחומר שירי חי וחגיגי . שירו "בשעה של שקיעה" זועק כבר שנים את זעקת האב, הכורע תחת נטל מלחמת קיום תוך איבוד טוהר עולמו וזהותו.

 

ריגש את הקהל המשורר ג'ודת עיד בשירו "דִּיסוֹנַנְס", המתמודד עם מקומו כפלשתיני החי בחברה הישראלית המתנכרת לו:

 

"אֵין לִי מִשֶּׁלִּי כְּלוּם אֵין לִי אֲדָמוֹת \ לֹא לַיְלָה וְלֹא עָפָר וְלֹא עֵצִים". מה שיש לו , לג'ודת עיד מובע בכאב רב – " אֲנִי דִּיסוֹנַנְס \ אֲנִי עֻבְדָּה קַיֶּמֶת \ לַאֲחָדִים – בִּלְתִּי רְצוּיָה \ לַאֲחֵרִים – עֲדַיִן בִּבְדִיקָה." והתוצאה העגומה היא בתחושה הזועקת – "זֵהוּתִי הִיא פְּזוּרָה לְבַנָּה \ זְמַנִּי בָּדוּי כְּמוֹ הַמָּקוֹם \ נוֹכְחוּתִי כִּפְזוּרָתִי \ מַשְׁפִּילָה, זוֹעֶקֶת."

כמו האב בשירו של ארז ביטון "בשעה של שקיעה", האבא שבא מצפון אפריקה לבנות את ביתו בישראל, הנדחה על-ידי מציאות מתנכרת, חש כיום המשורר בן העיר נצרת – פלשתיני אזרח מדינת ישראל – ה"נוֹשֵׁא אֶת בֵּיתִי בְּמִזְוָדָה \ אַף כִּי הָרְחוֹבוֹת מִתְנַכְּרִים לִי ". קולו של הכפר הבלתי מוכר, המנותק מהחיים ממים ומחשמל, הדהד בעוצמה רבה בערב ההשקה, כשמתי שמואלוף קרא את שירה של המשוררת יונית נעמה.

את תחושת הכאב של אובדן שפה וזהות ניתן היה לחוש בעוצמה רבה בקריאתו של המשורר אלמוג בהר את שירה המרטיט של המשוררת אמירה הס, הכותבת בעברית-יהודית-בגדדית ובעברית, שירה המבכה את אובדן זהותה ושפתה.

ארבעים משתתפים נטלו חלק בגיליון הראשון, חלקם יוצרים ותיקים וחלקם זכו לפרסום ראשון. ראויה המערכת לכל המחמאות על מתן במה ליוצרים בשפה העברית ובשפה הערבית.

העורכים בחרו להתמקד בנושא "החורבן", כפי שהצהירו: "נדמה כי הוא מלווה את המקום בו אנו חיים, נוכח בהיסטוריה של כל אחת מהקהילות החיות כאן, נוכח בשיחות על העתיד וחוזר שוב ושוב ברטוריקה הפוליטית, שנעה בין דמות התוקף לדמות הקורבן".

ניכר, כי ב"לרוחב" ניתנה במה לקולות רבים ושונים להציב מראה מורכבת, אנושית ומדויקת יותר מזו המוגשת ונדחסת לנו יום יום בתקשורת.

ביטוי שירי למציאות של היותנו עם כובש במשך ארבעים וחמש שנים נתן איתן קלינסקי בשיר – "מורה ללשון עברית מובסת". שיר שנכתב על דף החזרת ציוד ביום האחרון לשירות מילואים בגזרת שכם וג'ינין לפני שנים רבות.

 

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית

קִשַּׁטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידַי וִילָדַי

בְּתַפּוּחֵי זָהָב

הָעוֹלִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם תְּלוּיִים

כִּבְמַשְׂכִּיּוֹת כֶּסֶף

עֵת דְּבָרָם דָּבוּר עַל אֳפָנָיו.

 

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה

אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית

קִשַּׁטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידַי וִילָדַי

בַּהֲגִיגֵי לְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַבִּי

שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן מִלָּאדִי:

הַלָּשׁוֹן – קֻלְמוּס הַלֵּב

הַשִּׁירָה – קֻלְמוּס הַנֶּפֶשׁ.

 

שְׁלוֹשִׁים יוֹם בְּסִמְטָאוֹת שְׁכֶם וְגִ'ינִין

הוּסְגוּ אָחוֹר

כָּל קִשּׁוּטֵי לְשׁוֹנִי

מֵרָחוֹק נֶעֶמְדוּ,

כָּשְׁלוּ בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב קֻלְמוּסֵי הַלֵּב

וְקֻלְמוּסֵי הַנֶּפֶשׁ לֹא יָכְלוּ לָבוֹא.

בְּשְׁכֶם וּבְגִ'ינִין

אֲנִי מוֹרֶה מוּבָס

לְלָשוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת.

 

הַיּוֹם

אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת

שֵׁמֵיתָרֶיהָ נִקְרְעוּ בַּקַּסְבָּה שֶׁל שְׁכֶם

וּנְגִינָתָהּ הַסְּדוּקָה וְהַמְּצַמְרֶרֶת

מְמַלֶּטָת מִנְּקָבֶיהָ הַמְּחוֹרָרִים

עֲרָבִי מַסְרִיחַ

סְ'תוֹבֵב לַקִּיר

אוּסְקוּט

יָא מַנְיָאק.

 

 

*

קראו את הראיון של נטע הלפרין בעכבר העיר עם המשוררת ועורכת כתב העת "לרוחב" נעמה גרשי

 

%d7%9c%d7%a8%d7%95%d7%97%d7%91-%d7%91%d7%a2%d7%9b%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a8

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s