הקולנוע: אתר זיכרון וכינון זהות מזרחית צעירה – מאמר על הסרט "קירות לבנים" מאת ובבימוי מיטל אבקסיס

צפו: בסרט "קירות לבנים" ואז תקראו את המאמר

 

כותבים: מתי שמואלוף ובת שחר גורפינקל | ‏יום ראשון 16 אפריל 2006

עיניים: עבר, הווה ועתיד מזרחי

       הצופים בסרטה של מיטל אבקסיס, מציצים דרך עיניה של גיבורת הסרט, שחר הצלמת. העיניים הופכות למוטיב קולנועי, ומייצרות רשת של סיפור בתוך סיפור, הן במבנה הסיפורי והן כמאפיין מטא-קולנועי. הצילום של הסרט והצילומים ששחר מצלמת, מנסים לייצר זיכרון וזהות דרך עדשת המצלמה.

       בתחילת הסרט, רגע לפני מותה, סבתא של שחר, מזמינה צבעי שיסייד את הקירות. הוא מסיר את תמונות המשפחה מהקיר הירוק. מלבנים ריקים ירוקים יותר ירוקים פחות נצבעים בלבן. הזיכרון המשפחתי, ההיסטורי והאישי, הופך ריק.

    בדרך חזרה מהשבעה. בלב המדבר, בין בית ילדותה בעיר הפריפריאלית לבין תל-אביב, עולה בשחר זיכרון ילדות. מתברר שבגיל צעיר אובחנה אצלה מחלת עיניים מסתורית, שאת שמה לא מגלים לנו. הרופא ההומיאופת ממליץ על תרופות טבעיות. הקשר בין תרבות-טבע, הופך לקשר ישיר בקרב על הזיכרון והעיניים. הרופא, המסמל את התרבות "המתרבתת" נותן תרופות "טבעיות" על-מנת ששחר, תוכל לראות. אך הילדה מתנגדת לתרופה ה"טבעית". היא ואביה (שגם מטופל בתרופות אלו, על-מנת להיפתר מבעיות הגב שלו) הולכים בחשאי לאכול אוכל אמיתי של סבתא. מחלת העיניים שלה נרפאת במרומז, דרך האוכל והאהבה של סבתה. זכירתה את האירוע, היא סוג של ראייה מחדש של העבר, וכינון של הווה מחודש.

 

הספירה האמנותית מול הספירה המשפחתית

כאמור, שחר, גיבורת הסרט, הינה צלמת במקצועה. ברגע הנתון בסרט שתי התרחשויות מתנגשות: תערוכת אמנות בתל-אביב מחד והלוויה של סבתה מאידך.

באותו זמן שבו סבתה נפטרה, שחר הייתה עסוקה בהכנה של תערוכת צילום. ההשתייכות החברתית/אמנותית של שחר, בדמות התחייבותה לתערוכת הצילום, לא אפשרו לה להתייחד עם משפחתה באבל. ובכך בעצם שחר סירבה לאשר מחדש את ערכי המסורת המשפחתית. נסיעתה מהפריפריה חזרה לתל-אביב, לאחר השבעה, יצרה טריטוריה מרכזית של אמנות, בתל-אביב וזאת הונגדה לטריטוריה של המשפחה בדרום הארץ. האמנית מדרום הארץ, היא זו אשר מפעילה את ליבו של המרכז. תחילה דרך פעולה של אסימלציה של ערכיו ולאחר מכן, דרך התפכחות וכינון מחדש של זהותה המשפחתית באתר הזיכרון ההגמוני.

            בתחילה מתכוונת שחר להציג סדרה של תמונות מהטיילת של תל-אביב. פרופסור אלה שוחט, חוקרת הקולנוע, מצאה בעבודת הדוקטורט "הקולנוע הישראלי: היסטוריה ואידיאולוגיה" (1991) כי הרבה מהסרטים הישראלים הסתיימו בחוף ים. היא שיערה כי חוף הים, הינו סוג של קו-גבול לימינאלי שסימן ערגה איקונוגרפית "אשכנזית" לאירופה. בסופו של דבר שחר בוחרת לבסס את עבודת הצילום שלה לא על הים, אלא על משפחתה, ובעיקר על בית סבתה. היא מציגה את תערוכתה בבית "מזרח-מערב" ביפו. בכך שחר לא רק שמחזירה את משפחתה לאתר הזיכרון ההגמוני, כי אם בוחרת למקם את משפחתה בנקודה גיאו-פוליטית שמתכתבת עם עברה היהודי-ערבי.

משפחתה לא מגיעה לתערוכה בשל שלושים ימי האבל. המשפחה, שהוצגה על גבי קירות התערוכה, נותרה נוכחת-נפקדת מהאירוע.

 

 

פריזמה קולנועית מזרחית

          המזרחיות כקטגוריה קולנועית זוכה לעיסוק בולט ב"קירות לבנים". הזהות היא מרכיב דינמי בחיינו, אך בעלת גבולות קשוחים כשמדובר בתפיסתה של המדינה. חוקר התרבות, סיוארט הול הציע כי זהות מתעצבת ומקבלת חיים (מוקפאת לרגע) בנקודה הלא יציבה, שבה הסיפורים האסורים של הסובייקט פוגשים בנרטיבים של ההיסטוריה והתרבות. נרטיבים של מוצא, מקום והעולם האידיאולוגי של מיטל אבקסיס מופיעים על המסך. והם נותנים פֶה לטראומה הסוציופוליטית של הגירה, גלות, עקירה, והעדרות היסטורית של המזרחים מאתרי הזיכרון של החברה והתרבות בישראל. ההיעדרות של המזרחים מההיסטוריה, הביאה לידי העמדת דור שלישי מזרחי אשר מבקש להגדיר את גבולות תודעתו בידיו. העָמדה במרכז את המזרחיות הינה סוג של הגדרה עצמית של לאומיות מזרחית. הגדרה עצמית נחוצה על-מנת לבסס שפה, תודעה, וטריטוריה שמתוכה ניתן לייצר דיאלוג עם צורות קולנועיות אחרות. כך, מיטל אבקסיס הביאה לידי שכלול את העולם החוץ והתוך קולנועי על-מנת להבנות עולם מזרחי טוטאלי.

              במבנה החוץ-קולנועי, יכולנו לצפות בקאסט שחקנים מזרחי (חוץ מהשחקן שמיל בן ארי).  הדמויות גם הן מזרחיות. שפתן חצי עברית, חצי מרוקאית. והן מודעות למזרחיותן באחת מהסצינות, חבר של שחר מגיש לה צלחת עם תבשיל שהכין וכשהיא מוחה על חריפותו הוא נוזף בה: "זה חריף זה? תתביישי לך!".

המוזיקה שמלווה את הסרט, מוסיקה מקורית ונפלאה של עמית כהן. מוזיקה הנעה בין מוזיקה אנדלוסית, מרוקאית וערבית ובכך מכוננת מחדש את הזהות המזרחית בישראל בתוך שורשיה היהודים-ערבים.

 מיטל אבקסיס, עצמה כתבה וביימה את הסרט, כנציגה של הדור השלישי המזרחי. הסרט אשר זכה בפרסים לא מעטים, הביא את עולמה הקולנועי-מזרחי של מיטל אבקסיס, שגדלה ולמדה בדרום, הישר למסכי אתרי הזיכרון ההגמונים. זכייתה בפרס, כסוג של ניכוס, לא מורידה מיכולתה המבריקה לייצר התנגדות להשטחה, העלמה והתנגדות ל "קירות לבנים" של הזיכרון הלאומי.

           בסרט אנו רואים אזור גיאוגרפי-פריפריאלי חסר שם. המזרחים חיים במרכז האזור הפריפריאלי בדרום. וגם כאשר הם מגיעים למרכז הם בוחרים באזורים פריפריאליים לבטא את מיקומם הנפשי. למשל, חברה של שחר, עובד במסעדת פועלים במרכז תל-אביב, ושחר עצמה, בוחרת להעמיד את תערוכתה ביפו. האזור הפריפריאלי המזרחי תאם להרגשה הפריפריאלית הפנימית. המרחק בין המרכז ההגמוני של תל-אביב לאזור חסר השם המזרחי הוא מרחק מלא בשתיקה מדברית. השתיקה רומזת על המרחק הנפשי של מֵסמניו המזרחים מהמרכז. חשוב לציין, כי משנות התשעים והלאה עיירות הפיתוח אוכלסו במהגרים ממדינות חבר-העמים, בשיעור שהגיע לעיתים עד לחצי מהאוכלוסיה המקומית. היעדרותם מסרט זה מבקשת לסמן את הטריטוריה המזרחית. אין כאן עניין לענות על שאלות של ריאליזם, אלא לבנות זהות מזרחית עצמאית.

         בעולמה הפנימי המזרחי של שחר העולם החיצון/אמצעי התקשורת לא נכנסים. ניתן לייחס את ההשתקה של העולם החיצוני, לעובדה שבמסכי התקשורת והתרבות בישראל, אין עדיין מקום להגדרה מזרחית עצמאית. שחר, המהלכת כילדה, אצל סבתה, מנסה לכוון את הטלוויזיה, אך מוצאת רק תמונת מסך סטטית. וכאישה בוגרת, ברדיו, בדרכה חזרה לתל- אביב, היא לא מצליחה למצוא תחנה לטעמה. התחנות הן של מוסיקה ערבית. היא מכבה במיאוס את הרדיו, אבל המוסיקה מסתננת מבחוץ פנימה אל הסיפור, אל תוך הוויתה. הטלפון מצלצל מספר פעמים לאורך הסרט – אין פעם אחת שהיא עונה. היישות שלה מתנגדת במובן מסויים לכל פלישה של העולם מבחוץ אל תוך העולם הפנימי שלה.  שוב ברור שיש כאן צורך להגדרה עצמית מזרחית בעזרת כלים עצמאיים של שחר, כנציגה של הדור השלישי המזרחי.

      שם הסרט אף הוא מרמז על "ההלבנה" של המזרחיות. גבולות הלובן, מתקשרים לעבר הערבי, בדמות הצבע הירוק המשוח על קירות ביתה של הסבתא. את היסוד הערבי מבקש הזיכרון ההגמוני למחוק. עוצמת הקירות, מרמזת גם על הבית, שבתוכו הזיכרון המזרחי מתגורר והוא הבית הלאומי "הלבן" שיוסד כרעיון באירופה. ההתנגדותה של שחר לאכסון זכרונות העבר של משפחתה אל תוך ארון בבית (שם אוכסנו התמונות של המשפחה לאחר מות הסבתא), היא הדרישה לייצוג הזיכרון וכינון מחדש של הזהות המזרחית הכהה. הקירות מרמזים גם על העוצמה של המנגנונים הממסדיים איתם מנסה, שחר, כסמן של הדור השלישי המזרחי, להתמודד. הלובן יוצר מרחב אנונימי, חסר זהות, תרבות. שטח נטול מאפיינים. הדרישה להבנייה מחדש של הקירות הלבנים והלבשתם בזיכרון המזרחי "המשחיר".

בביתה של הסבתא יש תמונות על הקיר. תמונות ממוסגרות. וברור שהן היו ותשארנה שם לנצח. בביתה של הנכדה, שחר, התמונות תלויות על חבלים עם אטבי כביסה. המהות שלהן היא הארעיות. אצל סבתא נבטים הפנים, השושלת, מתוך התמונה ואצל שחר – הים – מהטיילת של תל-אביב. ההבדל בין הדרך בה נותבו הזיכרונות, הוא מאפיין בין-דורי חשוב להבנת התודעה של הדור השלישי המזרחי. הוא נטול שפה יהודית-ערבית ויכול לעצב את זכרונו ביתר קלות מהדורות הקודמים. אך עמידתו על משטח חסר זהות, היא סוג של עמדה מסוכנת, שניתן לעצב מחדש בתוך עמדה מצומצמת, גברית ולאומית דכאנית. היכולת להנכיח זהות מזרחית הקשורה לעבר, הינה גם יכולת לדמיין זהות עתידית מזרחית לאזור כולו.

 

ורד ניסים  |  cc: flickr by artispo

ורד ניסים | cc: flickr by artispo

פמיניזם מזרחי על המסך

החוקרת פרופסור/ד"ר הנרייט דהאן-כלב הגדירה את הפמיניזם המזרחי תחת הקטגוריות של: עיוורון מגדרי, בעיית ההדרה של הנשים המזרחית, דחיקת הנשים המזרחיות לשולי החברה, ואי- הנראות שלהן (השקיפות שלהן) בתרבות בישראל. הפמיניזם המזרחי העלה את הקטגוריות הללו, על-מנת לייצר ניראות, ייצוג, סטריאוטיפים חיוביים, שפה והגדרה עצמית מזרחית-נשית בתרבות בישראל. מיטל אבקסיס, בוגרת מכללת ספיר לקולנוע, התוודתה לתהליכים הללו וניסחה טריטוריה מזרחית נשית מודעת.

גיבורת הסרט בוחרת בקריירה על-פני תפקידה המסורתי של האישה. היא בוחרת לעצב מחדש את אתרי הזיכרון של האמנות בישראל, בתוך הספירה הציבורית, שבתוכה נקבע סדר היום הפוליטי החדש. היא אומרת לאחיה, "לא כל אחד עשה את הבחירה הקלה להישאר". היא עזבה את משפחתה על-מנת לתפוס עמדה חדשה בחברה ולהתגבר על תהליכי "ההגזעה" והפריפריאליזציה שעוברת האישה המזרחית בישראל.

בנקודת שיא של הסרט, פוגשת שחר את אחיה על מסילת רכבת. הסיקוונס הקודם למפגש מראה את שחר, כילדה מהלכת על שפת מסילת רכבת ואחר-כך כאישה בוגרת. סצינה זו רומזת על הסכנה הצפוייה בעמידה על מרחב נשי מזרחי בלב העולם "הטכנולוגי", "המודרני" הפטריכאלי. וגם במורכבות הזיכרון הנשי את העבר במרחב גברי. שחר מצלמת את רגליה על המסילה ומקפיאה את הסצינה לדורות הבאים. לאורך כל הסרט אחיה אורן, כועס –  על בחירותיה ומעשיה. נדמה שהיא כל הזמן מפירה את המרחב בו הוא פועל. באופן שיטתי הוא מנסה להצר את צעדיה ומאשר בכך את הסדר הפטריכאלי. היא אינה נכנעת לתכתיבים שלו ומסבירה לו שבעצם הכעס שהוא חש, אינו באמת מופנה כלפי ההחלטות שלה, אלא כלפי אובדן המסורת שהוא כה אוהב ושאותה הוא מנסה להשליט על סביבתו. "לא כולם עשו את הבחירה הקלה ונשארו פה." ; "אז מה את רוצה שכל פעם שתגיעי לכאן אני אמחה לך כפיים ואגיד לך תודה?!" ; "אני רק רוצה שתשמח לראות אותי. זהו."

גם עם בן-זוגה היא מתעקשת על המרחב האישי הנשי שלה. זוהי דרישה כוללת לעצמאות והתנגדות להכפפתה לקול הגברי השולט. במשך שהותה בדרום היא אינה עונה לטלפונים שלו. וכשהוא לבסוף פוגש אותה ומביע את דאגתו אליה ואף מאיים עליה, שהיא לא יכולה להמשיך להתנהג כך בלי לשתפו, שחר מסבירה לו שהיא לא יכולה לשתף אותו באינטימיות של האבל על סבתה.

      שחר מייצגת את הפמיניזם המזרחי הגמיש, שיודע שעברו "מדומיין", אך בכל-זאת מבקש להנכיחו ולכוננו מחדש. הפמיניזם המזרחי עקף בעצם את הקונטרה הקשוחה ללאומיות, שייצגה הספירה הגברית הדתית המזרחית.

 הסרט מעמיד את הזיכרון של הדור הראשון המזרחי-נשי, בדמות הסבתא של שחר. הדור השלישי עקף את האילמות והדיכוי שעבר הדור השני המזרחי. וניסח מחדש את מקומו, בעזרת הדור השלישי והרביעי. אחת הטענות המרכזיות ב"קירות לבנים" היא שאי-אפשר להגדיר את המזרחיות ללא בדיקה מעמיקה ורצינית של ציר המגדר אל מול ציר האתניות. אי-אפשר להיות "מזרחי", מבלי להעמיד את האישה המזרחית במרכז.

המאמר "הקולנוע כאתר זיכרון וכינון זהות מזרחית צעירה", ביקורת קולנוע, מאת בת שחר גורפינקל ומתי שמואלוף, הופיע בהכיוון מזרח 12, "לגנוב גבולות בבהונות שקטים", 2006, עמוד 77.

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על הקולנוע: אתר זיכרון וכינון זהות מזרחית צעירה – מאמר על הסרט "קירות לבנים" מאת ובבימוי מיטל אבקסיס

  1. דני הגיב:

    לגבי הקאסט המזרחי: אם אני זוכר נכון, שמיל בן ארי (במקור שמעון בן הרוש) הינו בן למשפחה מסורתית ספרדית מירושלים.

    אהבתי

  2. פינגבאק: נמאס לשתוק « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s