דגן גידל גידול בגן

cc: wikipedia
"עם החרב על הצוואר" | מאיר דגן | cc: wikipedia

בעולם כולו חסרים איברים להשתלה לחולים שנאבקים על חייהם. מדי שנה מתים בארץ ובעולם רבים שמחכים בתורים לאיברים המתאימים, והמצב בארץ אף חמור במדינות אירופאיות רבות, שכן אחוז תורמי האיברים נמוך למדי. מאיר דגן, גיבור ישראל, חזר זה עתה לישראל אחרי ניתוח השתלת כבד בבלארוס, שכלל מהלכים בינלאומיים וקשרים חובקי יבשות, התערבות של שר החוץ וממון לא מבוטל. נאחל לו החלמה שלמה ומלאה. אבל נשאלת השאלה איפה האתיות בכל הנושא הזה. מדוע מר כהן או גברת לוי, המחכים ככל אדם להשתלה בארץ ואין להם את האמצעים או את הקשרים להעמיד מבצע מורכב כמו זה שאורגן לראש המוסד לשעבר, נידונים למוות, בעוד האדם החזק חברתית וכלכלית נידון, כך יש לקוות, לחיים.

 מאת: יובל גלעד

בכל הכותרות המרעישות שהתנוססו על גבי העיתונים הישראליים בשבועות האחרונים, היללו את המבצע להצלת חיי ראש המוסד לשעבר, כאילו היה מדובר באחד המבצעים הנועזים שאירגן בתקופת כהונתו. אבל לא כך. היה זה מבצע אנושי להצלת חיי אדם, במדינה בה מחסומים גרמו ויגרמו למות חולים שלרוע גורלם נולדו בצד הלא נכון של המתרס, במדינה בה פליטים מגורשים לארצותיהם וילדיהם מתים שם ממחלות, במדינה בה אנשים מן השורה מחכים נואשות להשתלה שתציל את חייהם, ולעיתים מתים בעודם ממתינים.

קראו:

חברה נאורה, מתקדמת, מודרנית, כפי שישראל אוהבת לראות בעצמה, הייתה לכל הפחות משתמשת במצב הקריטי של ראש המוסד לשעבר לעורר שאלות של תרומת איברים, של איפה ואיפה, לעורר מודעות לחשיבות הנושא ולבדוק מה קורה עם אדם מן השורה חסר אמצעים וקשרים במצבו של דגן. אבל לא כך בחברתנו ה"דמוקרטית" וה"נאורה". כאן סיפורי הצבא גוברים על הצדק החברתי, כאן בני אדם מוכרים את כליותיהם בעבור אלפים בודדים של דולרים, מוטסים לארצות זרות וחוזרים עם כליה אחת פחות, וכל זאת כתוצאה ממצוקה כלכלית, ומבלי לדעת את המחיר שעלולה לגבות מהם "תרומת" הכליה.

בכל העולם, גם באירופה ה"נאורה", חיי אדם אינם שווים, יש מי שחייו שווים יותר ומי שחייו שווים פחות, ומי שחייו לא שווים כלל, כלומר פליטים או מהגרים חסרי תעודת זהות. הכסף הוא חיים, העדרו הוא מוות. אבל בישראל מתווספת לכך מעין "משפחתיות" צבאית, לפיה מי שקרוב לצלחת ראוי לחיות, ראוי לארגון מבצעי הצלה, ומי שלא – לא, והכול בחסות נדיבותו או אי נדיבותו של הגורל.

 

מאת: יובל גלעד

פורסם על ידי מתי שמואלוף

מתי שמואלוף, הינו משורר, סופר ועורך. פרסם עד כה עשרה ספרים ביניהם: שבעה ספרי שירה, ספר מאמרים, קובץ סיפורים ועוד. בשנת 2019, ראתה אור בגרמניה אסופה דו לשונית משיריו "בגדד | חיפה | ברלין" בהוצאת אפוריסמא ורלג. בשנת 2021 פרסם את הרומן הראשון שלו "הפרס" בהוצאת פרדס. שיריו וסיפורים תורגמו ופורסמו באסופות, כתבי-עת ואנתולוגיות בכל רחבי העולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: