"זמן, חמדה וערפל" לדליה יאירי

"זמן חמדה וערפל" ספרה של דליה יאירי הוא סימן דרך לתקופה שנגוזה והולכת בשירה הישראלית. לא פלא שכבר בכותרת אנו עוברים מזמן (לאומי) לחמדת ארץ (ישראל) ומסתבכים בתוך ערפל. יאיר, שנולדה בשנת 1936 בתל אביב, לוקחת אותנו למסע שהיה יכול להיות כזה של חשבון נפש. אך במקום לשאול שאלות עמוקות, שמרחק הזמן מאפשר לשאול, אנו נותרים בשלווה בלתי אפשרית.

כשנבוא לבחון מדוע השירה הישראלית התרחקה – מהיותה ז'אנר מרכזי לכדי התייצבותה בשולי התרבות – נוכל להצביע גם על בחירת הנושאים והשפה על ידי המשוררים. בתחילת ספרה השירה של יאירי מתרחקת ובוחרת לעסוק בין השאר בספקנות מטאפיזית, במרחק שבין המחשב לבין כתב היד ובפער שבין הפיזיות למטאפיזיות.

רק לקראת החלק השלישי של הספר מתחילים הקוראים לגלות את איתותי החברה הישראלית, כשהיא מופיעה בפואטיקה של יאירי. זה קורה, למשל, בשיר "שיכון הוותיקים" שמקדישה יאירי לזכר יובל גוטפרוינד: "שכונה ותיקה שוכניה נטועים בה / עשרים / רבים מהם באו מלבנון" (עמ' 73) בשיר זה יש רמז להזנחה של הציבור היהודיערבי (המזרחי) שנזנח לשולי החברה. וכך היא כותבת: "שהרי ההשגחה העליונה לא הצליחה באמת להשגיח." בשירה של ארז ביטון, סמי שלום שטרית וויקי שירן נמצא דיון נוקב בהתפתחות הפערים. אצל יאירי הדיון מרומז וקל.

בשנת 1975 נהרג בעלה של יאירי, עוזי, בפריצה המפורסמת לשחרור בני הערובה במלון "סבוי." יאירי מתארת לקוראים את השכול בשיר "סבוי:"75 "חשכה. / מישהו צועק. מישהו יורה. / מישהו נופל. / ריח של אבק שרפה, של אש. / של דם / הכול גלוי. מואר. לא יתכן. / לרגע הכול קופא. / נותר רק געגוע לרגע שלפני / ולמי שלא ישוב." דווקא שיר זה היה יכול לפתוח את השאלות לגבי שאלת קורבנות הסכסוך, אך אין דיון והמשך הלאה – אל דיון עמוק בפרשה, וחבל.

הביקורת התפרסמה בז' בחשוון תשע"ג, שלישי, 23.10.2012, עמוד 35 בעיתון ישראל היום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s