עידן העבדות לפי גירסת טרנטינו: לא לפוליטיקה של זהויות והיסטוריציזם

כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה

כרזת הסרט בישראל | cc: ויקיפדיה

הסרט החדש של הבמאי הידוע קוונטין טרנטינו, "ג'אנגו ללא מעצורים", חוזר לתקופה האכזרית של העבדות – תקופה שהיא הטראומה הקשה של ההיסטוריה האמריקנית. טרנטינו עושה את המהלך ההיסטורי הקולנועי דווקא בעיצומו של עשור ששייך לנשיא ברק אובאמה. אך מדוע לחזור לתקופת העבדות כשיש כבר נשיא שחור, שנבחר לשתי תקופות של נשיאות?

בסרט אנו עדים לזוועות חייו של ג'אנגו (ג'יימי פוקס), עבד שחור שמשתחרר ומנסה בכל כוחו לשחרר את ברומהילדה אשתו (קרי וושינגטון) המוחזקת כשפחה באחוזת קנדילנד. הוא משתחרר מהעבדות ונוקם באדון האלים, בעל האחוזה קלווין קנדי (לאונרדו דיקפריו). מדוע טרנטינו – שאינו ידוע כפעיל לזכויות השחורים ולא כבמאי חברתי – מייצר סרט של נקמה שחורה וסיום העבדות מאות שנים אחרי סיומה בפועל? מה החשיבות ההיסטורית של הסרט בזמנים שבהם התיקון לשחורים בארה"ב כבר נעשה?

הקולנוע האמריקני כמעט לא עוסק בעבדות, ועובדה זאת מביאה את טרנטינו לביים סרט אלים במיוחד, על גבול הגרוטסקה. טרנטינו אינו היחיד שחוזר לגעת בנושא, גם סטיבן ספילברג מביים אפוס על חיי לינקולן, שחרת על דגלו את ביטול העבדות דרך התיקון לחוקה האמריקנית.

לחצו על התמונה למאמרים אחרים שכתבתי על ספייק לי

הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט

טרנטינו מצליח היכן שהקולנוע האפריקני-אמריקני שותק. הבמאי השחור הידוע ספייק לי התווכח עם טרנטינו על שאלת השימוש הנפוץ במילה השנויה במחלוקת "ניגר" בסרט. הוא לא רואה תיקון כשבמאי לבן מגיע ומדבר על דמויותיו במילת הגנאי "ניגר". ספייק לי נחרד מהפיכת העבדות למערבון ספגטי פוסט-מודרני, שאין לו שום קשר לאמת ההיסטורית. אך בואו נזכור שגם ספייק לי עצמו לא ביים אפוס היסטורי שכזה מאז הסרט על מלקולם אקס ב-1992. ואולי יש מידה של קנאה, כשבמאי גדול מייצר סרט ארוך במיוחד על הנושא.

הקולנוע נחשב למוזה החדשה שדרכה אנו מבינים היסטוריה. אנשים מתייחסים לסרטים על השואה או על מלחמות כאמת היסטורית שאין עליה עוררין. אך טרנטינו לועג ליוצרי הקולנוע שמתיימרים להיות היסטוריונים, וכאן האמת שלו מתרחבת הרבה מעבר לאמנות שלו. מתוך הסרט, כמו גם מיצירות אחרות בעשור השני של המילניום החדש, אנו למדים שאין דרך אחת להציג את ההיסטוריה. אפשר להציג את השואה, למשל, כדרמה הוליוודית ("רשימת שינדלר") או כקומדיה ("החיים היפים"). במקרה הזה, הבלבול של הזמנים שהולך לאורך כל הסרט הוא הבלבול שבו גם אנו מצויים.

נכון, אובאמה נבחר, אך האם הוא משרת את כל השחורים? מובן שלא. הדמות שלו היא ייצוגית ונותנת שאיפה דמוקרטית לכל מיעוט להתקבל ולהנהיג, אך לא יותר מזה. טרנטינו לא מאמין בשאלת הפוליטיקה של זהויות, הוא לועג למחשבה השמאלנית המקובלת של שחור ולבן. בסרט שלו אפשר לראות גיבור במשקפי שמש הולך באחוזת עבדים. כלומר, אי אפשר להגיד שהיתה עבדות בלי להיות בהווה – ולהפך. וזאת העבודה הרצינית של טרנטינו: לבלבל את היוצרות ולטשטש את הגבולות המרכיבים את הפוליטיקה. וזה מה שהפחיד אולי את ספייק לי, שרואה אשמה גדולה באדם הלבן, ולא יכול להכניס את ההווה לעבר – ולהפך.

הדעה התפרסמה לראשונה בישראל היום

הקשיבו לפסקול הסרט:

עוד בנושא: נירית בן-ארי | טרנטינו בעצם גזען – הארץ

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על עידן העבדות לפי גירסת טרנטינו: לא לפוליטיקה של זהויות והיסטוריציזם

  1. דני הגיב:

    "החיים הטובים" הוא שם של ערוץ לייף סטייל, ולא מצחיק במיוחד.
    לסרט של בניני קוראים "החיים יפים" (La Vita e bella) ולמרות הטכניקות הקומיות הוא במהותו טרגדיה.

    אהבתי

  2. Mati Shemoelof הגיב:

    תודה על התגובה.

    אהבתי

  3. רון הגיב:

    אני מצפצף על ספייק לי ועל ההתמסכנות העלובה שלו, לאדם הלבן אין מה להרגיש אשמה מול האדם השחור.

    אהבתי

  4. יעל חבר הגיב:

    "הקולנוע נחשב למוזה החדשה שדרכה אנו מבינים היסטוריה". משפט זה אינו מוצלח, כי להיסטוריה יש כבר מוזה, מאז עולם הקלאסיקה, קליאו. אבל נכון הוא שהקולנוע מעצב במידה רבה ביותר את תפיסתנו ההיסטורית.
    סרט מעניין מאוד שמערב עבדות עם אנכרוניזם הוא "מנדרליי" של לארס פון טרייר, ובמידה מסוימת גם קודמו בסדרה, "דוגוויל".
    אהבתי את רשימתך. טרם ראיתי את הסרט.

    אהבתי

    • Mati Shemoelof הגיב:

      יש מספר מוזות, אך הקולנוע קיבל מוזה חדשה משלו. כתבתי בהשראת שלמה זנד שטוען בספרו שבלי קולנוע וטלוויזיה לא ניתן להבין את התרבות הפוליטית והאידאולוגיות המרכזיות של המאה העשרים. הוא טוען שחובה על היסטוריון העת המודרנית להתמודד עם הקולנוע על מנת לפענח את המאה העשרים מכיוון שהקולנוע הוא סוכן זיכרון מרכזי ומשקלו בעיצוב תודעת העבר אינו פחות מספרי הלימוד בבתי ספר.‏‏

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s