פרסום התמונה של כמה חרדים שעשו "על האש" בגן סאקר בערב יום השואה היה צעד נכון. חופש הביטוי בישראל חשוב ואסור להשתיק תמונות, גם אם הן לא פשוטות, דווקא בשל הסכנה שיש מי שמנסה להדחיק את הבעיה. חרדים רבים, כמו רבים מהחילונים, לא תמיד מסתדרים עם הנרטיב ההגמוני, אבל הקריאה להצניע את השוני וההבדל לא באמת מסתדרת עם חופש הביטוי. לתקשורת יש הזכות והחובה לפרסם תמונות קשות שמצביעות על קונפליקטים המתרחשים בזמנים רגישים כיום השואה או כיום הזיכרון.
גם אם אנשים בתוך הקהילה החרדית יאמרו שזהו שולי שוליה של הקהילה ויקלו ראש באמרות של אלו שעשו מנגל, אסור לקבל זאת. יש לסלוד מהדחייה העמוקה שמביעים רבים כלפי הערכים הכי בסיסיים של החברה היהודית. איני אומר שכולם צריכים להתאבל באותה דרך, אך יש כאן עניין של כיבוד מרחב ציבורי. אם יום אחד ישתנו החוקים של אותו מרחב, אז נשנה את דרך השיפוט.
יש דרכים שונות למרוד בישראליות ובחוקי המדינה, יש שהופכים את מעשה ההתנגדות שלהם לפוליטי אך יש כאלו שפשוט פועלים אחרת. אסור להקל בהם ראש, התופעה רחבה וקשה וראויה לטיפול נוקב ויסודי.
*
שיר לבני זונות
שגנבו לאימא שלי את הקניות
טל איפרגן
שני נערים בחולצות לבנות
גנבו לאימא שלי את הקניות
יש לי אימא אחת ויחידה. דווקא לה?
בשעת ערב מוקדמת בה כנראה
איש לא פסע ברחוב, כך נדמה
אחרי אמי האחת הם עקבו
את תיק הגב לה חטפו. מה יעשו
בשמן זית ובמים? לא מתערבבים השניים.
דבש וסבון, שעועית קפואה
שתי קופסאות "טיים", חולצת עבודה מסריחה
אפילו אבקת כביסה למכונה
בתיק הגב לא הייתה
שכן
אין
מכונת כביסה.
שני נערים בחולצות לבנות
גרמו לאחת היחידה, בשעת ערב מוקדמת לבכות.
בני זונות,
אני מאחלת לכם לבשל את השעועית הירוקה
ולהחליק על שלולית של שמן עמוקה
אולי רק כך, שם, על הרצפה
תצליחו להבין מה היא מרגישה
כשהיא צמאה
למים.
