קרקס הדחויים: על הבן של ישו של דניס ג'ונסון ומסע ההופעות של גרילה תרבות

דניס ג'ונסון, "הבן של ישו", הוצאת בבל וידיעות ספרים, 2013, תרגם ארז שוייצר. לחצו על התמונה וקראו

הנה ביקורת על ספר מיוחד וגם מופעים חדשים לקבוצת גרילה תרבות
הסיפורים של דניס ג'ונסון מתארים שוכני רחוב באמריקה כפי שהצטיירו בגראנג' של שנות ה-90
"…בכל פעם שנכנסתי למקום, היו בו פרצופים מצועפים שמבטיחים הכל ומייד אחר כך מתבהרים וחושפים את המשעמם, השגרתי, נועצים בי מבט ושוגים ממש כמוני."
השורות הללו, מתוך הסיפור "משוחרר בערבות" של דניס ג'ונסון, מבהירות במקצת את העיקרון המפעיל של סיפוריו – השגיאה החברתית הגדולה העומדת מאחורי החלום האמריקני.
הספר "הבן של ישו" זכה בהצלחה גדולה ,(1992) תורגם לשפות רבות ואף עובד לסרט קולנוע. ג'ונסון, בדומה לקארבר ולבוקובסקי לפניו, מתאר בו את התנקזות הביוב האנושי של אמריקה: הלאיוצלחים, אלו שהתמכרו לסמים, ושלחו את נשותיהם לעשות הפלה, ואחר כך הגיעו באמצע הלילה לבית החולים עם סכין בעין, שנשותיהם תקעו בהם.   "הבן של ישו" ראה אור בשנות 90-ה והשתלב שלא מדעת ברוח הגראנג,' ז'אנר מוסיקלי, שסופו בהתאבדותו של קורט קוביין .1994-ב אילו ג'ונסון היה נגן, צליל ספרו היה בלוז של המציצים לאושר הבלתי אפשרי של חיי המעמד הבינוני.
מדוע "הבן של ישו" מתפרסם בעברית רק 21 שנים אחרי צאתו לאור? ובכן, 20 שנים סימבוליות מפרידות בין החברה הישראלית לאמריקנית, וזו גם הסיבה שבגללה העברית עדיין אינה מוכנה לתרגום יומיומי של המצוקה האמריקנית.   באחד הסיפורים, "שעת האושר," מספר הגיבור: "נשארתי בספרייה – נמחץ חסר נשימה תחת כוחן היוקד בסתר של המילים האלה, שרבות מהן עמוקות מני חקר – עד שהתקרבה שעת האושר, השעה של המשקאות המוזלים, אז עזבתי." התרגום של ארז שוייצר אמנם מרומם את הסיפור והופך אותו לדיון רחב יותר מאשר סדר יומו של אלכוהוליסט שמוצא מקלט בספרייה עד שיוכל לחזור ולשתות בעוניו, ובכל זאת הבחירה ב"שעת אושר" היא בחירה נמלצת, הרחוקה שנות אור מה"הפי האוור," מושג המוכר גם בברים החשוכים של ישראל, וטוב היה אם הבחירה היתה אחרת.
זהו קובץ סיפורים שעיקר קסמו במורבידיות שלו. ג'ונסון, שכבר ראה אור בעברית בעבר, מכשף ביכולתו לטוות את עלילת הקרקס של הדחויים. לא פלא שהדובר בסיפוריו הוא גבר, אין מקום לנשים מספרות. הג'ונגל שטווה ג'ונסון דורס אותן. לעיתים הן נשואות רק כדי לבגוד, כי הנישואים אינם אלא בגד מחמם לגוף. אבל הגוף נשאר רעב ולא שבע מחומו.   ברגעים מסוימים מביט דניס ג'ונסון בקוראיו עין בעין ומוכיח להם שיש משקל ונפח גדולים יותר לרחוב מאשר למדרכה, לפנס או לספסל ציבורי. הוא עושה זאת, למשל, בסיפור "חתונה מטונפת:" "מאחור הם החזיקו את פחי האשפה, שהיו מלאים עד אפס מקום באלוהים יודע מה. דבר אחד בטוח, אנחנו לא יכולים לדמיין איזו צורה ילבש הגורל שלנו."
"הבן של ישו" / דניס ג'ונסון   מאנגלית: ארז שוייצר; בבל, 144 עמ'
הנה להקת להקת בהשקה של המשורר יעקב ביטון בלבונטין
ובקרוב הפגנה ביפו נגד הדיקטטורה הסורית של אסד (פרטים בקרוב)
שבת שלום

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s