"זה ספר השירה האחרון שלי" | האסון מתחיל בארוחת עסקים

IMG_1630התפרסם לראשונה ברפובליקה הספרותית

"זה ספר השירה האחרון שלי", אני מתאבל במטבח. את מקשיבה ומחייכת בסלון, כי זה יומולדת שלךְ, אפילו שחבר שלךְ תופס את שירתו ברצינות יתרה. "אתה תכתוב עוד", את ממשיכה לגלגל את הסיגריה. ואני מקנא באהבה שאת משקיעה בתהליך, כאילו הניקוטין הוא שטן שמתחרה בי. "אני לא יכול לכתוב יותר שירים, וגם סיפורים, זה בלתי אפשרי, אני לא מבין איך אחרים עושים את זה".

אבל את לא עונה הפעם, אולי מבינה שהשיחה לא באמת מתבצעת בינינו. את מרימה את הספר השירה האחרון שאכתוב וקוראת מתוכו ואני חרד לתגובתך, איך תגיבי להקדשה. בכל זאת אני לא רוצה להחריב לך את היומולדת והשירה, היא אסון מתמשך בתוכי שרוצה להתפרץ כהר געש על כל האכזבה מהעולם הזה.

אני נזכר כיצד לפני יותר מעשור פרסמתי את ספר השירה הראשון שלי, "מגמד הצלקות", כאותו תכשיר קוסמטי שמבטיח את מה שלא ניתן להבטיח. המילים אז התפרצו כמו מים מתוך צינור, שילד פותח ועובר זמן עד שהוא מאזן את זרימתם. כן, האותיות גאו, התגעגעו, לחצו ופרצו ונשפכו לאדמה, מבלי שיצליחו לגעת בעדינות של טל בעלעלים התלתלניים. לא סיפרתי לךְ שהוריי לא אהבו את השירים, ורק אוהב השירה הגדול בישראל, שאת שמו לא הכרתי, התקשר לומר שקרא ואהב שני שירים. אני זוכר את פריחת תיבת המכתבים בדרך יפו פינת אלנבי, במקום הכי נמוך בתל אביב, עם כותרת מכתב שהפתיע אותי בצורת מענק מקרן רבינוביץ לאומנויות בתל אביב. היו זרים שקראו את הספר ואהבו אותו. אבל כבר אז הייתי צריך להבין את העיוות שבתוכו נכלאתי. שירה הנה אמנות נתמכת, אבל אף פעם לא מספיק מדי. אות של גיהינום של אות. נבחרתי להתעסק באמנות לא מסחרית, שולית ומייאשת, ולמי אני כותב, ונכתב?

"אני לא יכול יותר להיות הכותב, המפיק, המנחה, המפיץ, היחצן והמשורר. למה אי אפשר לכתוב שירה. ושההוצאה תדאג לכל השאר, כמו אצל הסופרים", אני ממשיך לעמוד במטבח ולהכין לנו ארוחת ערב חגיגית, בזמן שהסיגריה שלךְ מנשקת את שפתייךְ ומחביאה אותן תחת מעטה כבד של עשן. "אתה מופיע עם השירים שלך כמעט כל שבוע, זאת הקהילה שלך ואתה אוהב אותה, כמו שהיא אוהבת אותך", את אומרת וממשיכה לקרוא. אני אוהב שאת לא מתרגשת, מהקינה שלי. OMG, כמה שאת צודקת, אז למה אני פתאום מחליט לכתוב את ספר השירה האחרון וללכת הצדה? ואיך תגיב הקהילה שאעזוב? והאם הגעגועים יאכלו אותי? האם המילים ייתנו לי ללכת? והאם אצליח לעשות את המעבר? ומדוע אני צריך לזוז כל הזמן? אולי בקבר המילים פחות מבעבעות ויותר נרדמות תחת מעטה האדמה.

אני נזכר בספר השני, "שירה בין חזז ובין שמואלוף", שבו גליתי עד חיפה, ודווקא שם כשגרתי אצל אימי, בתחילת שנות השלושים לחיי, בתוך הדיכאון הגדול שבכדי להביסו לקחתי כדורים, גיליתי את עצמי מחדש. את לא מבינה איך פתאום הבנתי שהמשפחה שלי צריכה להיכנס לתוך השירה, והשירה שלי מצאה דרך חדשה לבטא את עצמה. ודווקא החזרה לחיפה, אחרי גלות של חצי שנה בשטחים הכבושים בגולן, הביאה לקריאה בספרות ביקורתית, חברתית ומזרחית. התוצאה הייתה זכייה בפרס השלישי בתחרות של קרן תרבות חיפה. מי שמע על התחרות? מה זה משנה. זה משנה, כי השירה תמיד שולית כמו בדמינגטון. ופרס ספיר לשירה עדיין לא קיים. והכסף היה נדוניה לכלה שאף אחד לא רצה להינשא לה. כן, הוצאות גדולות ששלחתי אליהן את כתב היד, כמו גם עורכים מרכזיים, חשבו שאני זקוק לסדנת שירה. אבל בכל זאת ניגנתי פאנק שירה והוצאתי את הספר בשיטת "עשה זאת בעצמך", שזכה להוביל עשור אחרי זה, בשורה מתוכו, את "אפשרות שלישית לשירה", ספר המתודולוגיה הראשון שדן בזהות מזרחית ושאותו כתבה ד"ר קציעה עלון.

אני חותך את עצמי בטעות עם העגבניות והסכין שיצא מתוך הקת שלו. "למה אתה לא זורק את הסכין, אתה מפחיד אותי", את כועסת לרגע מהסלון למטבח. אני שותק ויודע שאת צודקת, אני אזרוק את הסכין. אך בינתיים אני שם פלסטר, ולא מבין מדוע הוצאת ספר מרוקנת אותי כל כך. מדוע אני כל עצוב, בזמן שאני אמור לחגוג? האם זה בגלל מדפי השירה הנדחקים לשולי החנות? האם זה מיעוט הקוראים? האם המלחמה על כל במה? האם זה המעמד של המשורר בתוך המדינה כולה? האם זה העובדה שלרובנו יש עוד עבודה ולא נקבל מענק התפנות רחב לכתיבה רחבה? האם משוררות תמיד יכאבו? או שזה רק הסיפור הפרטי שלי. אבל את הרי יודעת שזה סיפור רחב יותר, שהרי באת איתי לפגישות של מאבק המשוררים.

אני נזכר בספר השלישי, "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". איזה כוחות הובילו אותי מהוצאה להוצאה, מדחייה לדחייה, ובכל זאת המשכתי לנוע. הרבה בגלל העזרה של אותו משורר דגול, שהאמין בשירתי ולא נתן לה ליפול לתוך החשכה. הוא מצא לי הוצאה ושידך בינינו והיא אהבה את הספר. אז כבר ידעתי מה אני רוצה לכתוב ואביא להם את זה בשאלה. והנה בספר הרביעי יש כבר תשובה, למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, כי האסון מתחיל בארוחת עסקים.

"איך התרוקנתי?", אני שואל את עצמי. את מכינה עוד סיגריה, והפעם מניחה בתוכה פירורי חמצן שישכיחו את הרעל שנוטף מהתקרה שלנו על כוך העכברים הפלורנטיני, שבתוכו נכלאנו כעכברי מעבדה של תקופה מצמיתה. אני מתיישב לידך והמגע בך מרגיע אותי. את מניחה את הספר ופונה אליי: "אתה חצית נהרות והשארת את הסירות בגדה. אחרים יחצו איתן את הנהר בחזרה לצד השני". אני מחייך לראשונה. אני מאוד אוהב את הבודהיוּת הפרברית שלךְ. אבל לא לוקח אותה לגמרי לתוך הריאות. כשאני מרגיש כבר שיר אחד בקבר הכתיבה, את שוב פותחת את מתנת הספר החדש שלי ומנשקת אותי. "יפה לך להתחיל ספר שירה עם הפניה ללהקת 'אליס אין צ'יינס'. בתור הפניה אני יכולה לשמוע אותם, אבל כשאתה כותב ושומע אותם אני לא יכולה. זה מדכא מדי". אני מחבק אותך בחזרה. אנחנו מעשנים והשירים יוצאים מהספר ומביטים בי מהצד, כמו יתומים. "אני לא אעזוב אתכם לעולם, אני אדאג לכם, מבטיח בדיוק כמו שהבטחתי לאהובתי".

התפרסם לראשונה ברפובליקה הספרותית | לרכישת הספר החדש פנו לאינדיבוק, המחיר הזול בעיר, וכל הרווחים עוברים אלי

אודות Mati Shemoelof

משורר, עורך וסופר. A Writer
פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי, עם התגים , , , , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s